דילוג לתוכן העיקרי
הרב אהרן ליכטנשטיין
07.02.2016
קובץ טקסט

היקף הדין

איתא בגמרא בברכות (נד ע"ב) :

"אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יורדי הים, מנלן? דכתיב: 'יורדי הים באניות וגו' המה ראו מעשי ה'', ואומר: 'ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות', ואומר: 'יחוגו וינועו כשכור', ואומר: 'ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקתיהם יוציאם', ואומר: 'יקם סערה לדממה', ואומר: 'וישמחו כי ישתקו', ואומר: 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם'. הולכי מדברות, מנלן? דכתיב: 'תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ויצעקו אל ה' וידריכם בדרך ישרה, יודו לה' חסדו'. מי שחלה ונתרפא? דכתיב: 'אוילים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו כל אכל תתעב נפשם וגו', ויצעקו אל ה' בצר להם וגו', ישלח דברו וירפאם וגו', יודו לה' חסדו'. מי שהיה חבוש בבית האסורין, מנלן? דכתיב: 'ישבי חשך וצלמות וגו', כי המרו אמרי אל וגו'', ואומר: 'ויכנע בעמל לבם וגו'', ואומר: 'ויזעקו אל ה' בצר להם', ואומר: 'יוציאם מחשך וצלמות וגו'', ואומר: 'יודו לה' חסדו'.

מאי מברך? אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים. אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: וירוממוהו בקהל עם וגו'. מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן, שנאמר: ובמושב זקנים יהללוהו. מתקיף לה רב אשי: ואימא כולהו רבנן! מי כתיב בקהל זקנים? בקהל עם כתיב. ואימא: בי עשרה שאר עמא, ותרי רבנן?! קשיא".

הפסוקים עליהם סומכת הגמרא את דיני ברכת הגומל, שאובים מפרק ק"ז בתהילים, החוזר מספר פעמים על ההיגד "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". הגמרא מונה ארבעה החייבים להודות, וסימנם 'חיים': חולה שנתרפא, יורדי הים, יוצא מבית האסורים והולכי מדבריות.

באילו מקרים מברכים

העובדה שהגמרא מתמקדת דווקא בארבעת אלה, מזמינה שתי שאלות:

א. שאלה כמותית: האם דווקא ארבעת אלה חייבים להודות, או שניתן להוסיף על רשימה זו?

ב. שאלה איכותית: גם אם הרשימה שלפנינו אינה ממצה, האם המקרים שיכולים להתווסף צריכים להיות דומים למקרים הנזכרים, או שהם יכולים להיות בעלי אופי וצביון שונים?

הריב"ש (סימן שלז) השיב באופן די ברור על השאלה הראשונה:

"עוד שאלת: הא דאמרינן בפרק הרואה (נד ע"ב): ארבעה צריכין להודות, בסמך פסוקי המזמור; מי נימא: אלו דוקא, דהא אקרא סמכי, ואם כן - אפילו נפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו וכיוצא בנסים כאלו, אינו חייב לברך; או נימא דכל שכן הוא?

תשובה: נראה שצריך לברך; שהרי הולכי מדברות, שצריכין להודות, זהו מפני סכנת אריא וגנבי המצוים בדרכים, ואם כן, כשעמד עליו אריה לטורפו, אפילו בעיר, אם גנבים באו לו, אם שודדי לילה וניצל מהם, וכיוצא בנסים אלו - כל שכן שצריך להודות. ולא הוזכרו הארבעה בכתוב, אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים. ולזה גם כן הזכירה רב יהודה בשם רב בעל המאמר ההוא. וכל שכן הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה, שהרי קבעו עליו ברכה אחרת לברך כשיעבור עוד במקום ההוא - ברוך שעשה לי נס במקום הזה, כדאמרינן בריש פרק הרואה... וכ"ש שמייד שניצל צריך הוא להודות, כדרך הארבעה שצריכין להודות, ולא שייפטר מברכת ההודאה בברכת 'שעשה לי נס' שחייבוהו לברך כשישוב לעבור במקום ההוא, ואולי לא יעבור שם לעולם ולא יברך אותה ברכה. אלא ודאי נראה שברכת ההודאה מברך אותה מכל מקום".

הריב"ש קובע בפירוש שהגמרא לא הקפידה דווקא על ארבעה אלו, אלא התייחסה לכל מי שניצל מסכנת מוות. הריב"ש מוכיח את דבריו מברכת 'שעשה לי נס במקום הזה' - אם על המעבר במקום הנס יש לברך, על אחת כמה וכמה שיש לברך על הנס עצמו.

ברכה על הייסורים שהסתיימו או על ההצלה?

עוד מחדש הריב"ש, שעילת החיוב של הברכה היא ההינצלות ממוות. דהיינו, החיוב הוא על מה שיכול היה לקרות ולא קרה. לאור זאת, יש לברר מהי רמת החשיפה לסכנה ומהי רמת הסכנה המחייבות ברכה. על כל פנים, החיוב נובע מהחשש מפני מה שעלול היה לקרות.

לפום ריהטא, נראה שהיה מקום לפרש את דברי הגמרא באופן שונה לחלוטין. ניתן היה לומר שהברכה לא ניתקנה רק על מה שעלול היה לקרות, אלא על מה שקרה בפועל. בארבעת המקרים שמתארת הגמרא, עברו אישים שונים תלאות, טלטולים וסבל, ומתוך כך נשקפה סכנה לחייהם. מלשון הגמרא, ובעיקר מהפסוקים המצוטטים, נדמה שהצער והקושי שבאותו אירוע - הם הגוררים את הברכה. הגמרא טורחת להדגיש את העובדה שיורדי הים היטלטלו בגלים בין שמיים וארץ, שהחבוש בבית האסורים ישב ימים רבים בחושך וצלמות[1] וכו'. אם כנים דברינו, חיוב הברכה אינו נובע מעצם הסכנה, אלא מהחיים בצל המצוקה, הקושי והחרדה.

אם נקבל את הפרשנות המוצעת, עלינו לומר שאדם שהיה נתון בסכנת חיים ברורה ולא ידע על כך - אינו חייב לברך, משום שלא עבר את התקופה של סבל ופחד. סביר להניח, שגם אדם שידע על הסכנה האורבת לו, אלא שהייתה זו סכנה רגעית, לא יתחייב בברכת הגומל, משום שגם הוא לא עמד במבחן הקשה של ימי הסבל הארוכים. הריב"ש, כאמור, חולק על פרשנות זו, וקובע בהדיא שעצם החשיפה לסכנה היא זו שמחייבת ברכה.

פסק השולחן ערוך

המחבר (או"ח רי"ט, א; ט) התלבט בנוגע לחידושו של הריב"ש, ועל כן הביא שתי דעות בדבר:

"ארבעה צריכים להודות: יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימנך: וכל החיי"ם יודוך סלה - "חולה", "יסורים", "ים", "מדבר".

הני ארבעה לאו דווקא, דהוא הדין למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה - כולם צריכים לברך הגומל. ויש אומרים שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דווקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות".

בביאור הדעה השנייה שמביא המחבר, אשר חולקת על הריב"ש ומחייבת בברכה רק את ארבעת הנזכרים בגמרא, כתב המשנה ברורה על אתר (ס"ק לא):

"אלא הני ארבעה - משום שמצויים ביותר תקנו עליהם ברכת הגומל, מה שאין כן אינך שאינם שכיחים כלל - אין לברך עליהם הגומל, אלא בהני דנעשה להם נס - יברך 'שעשה לי נס' כשיגיע לאותו מקום. ומי שהלך בדרך אפילו שלא במקום סכנה ובאו עליו לסטים להרגו וניצול, לכולי עלמא מברך ברכת הגומל".

מלשון המחבר משתמע שלפנינו שתי אפשרויות בלבד: אפשרות אחת היא שדווקא ארבעת הנ"ל מברכים, ואפשרות שנייה היא שניתן להרחיב את הברכה מעבר אליהם. המשנה ברורה מסביר שהאפשרות הראשונה קשורה לשכיחותם של ארבעת המקרים הנזכרים בגמרא. אם נקבל הסבר זה, הרי שמסברא ניתן להרחיב את מעגל הברכה למקרים שכיחים נוספים.

רמת הסכנה המחייבת ברכה

גם אם נקבל את הדעה שחיוב הברכה נוהג רק בארבעת המקרים הנזכרים בגמרא, יש מקום לדון בהגדרה המדויקת של אותם מקרים. לצורך העניין, נתמקד במקרה השכיח ביותר - חולה שנתרפא.

ההגהות מיימוניות (הלכות ברכות, פ"י ה"ח אות ה) כתב:

"פירש רבינו יוסף, דדווקא חולה שנפל למשכב, אבל חש בראשו או במעיו ולא נפל למשכב - אין צריך לברך. אמנם, בערוך בערך 'ארבעה' פירש בשם רב האי גאון שאפילו חושש בראשו או בגרונו - נהגו לברך אחר שקראו בתורה".

רבינו יוסף משתמש בקריטריון המוכר לנו מהלכות שבת - חולה שנפל למשכב. הרמ"א (או"ח שכ"ח, לז) פוסק שחולה שנפל למשכב מוגדר כחולה שאין בו סכנה, ולפיכך הוא רשאי להשתמש בתרופות בשבת, ולא גזרו בו משום שחיקת סממנים. גם בנידון דידן, יש לפרש שחולה שנפל למשכב הגיע לרמת החולי המחייבת ברכה. רב האי גאון נקט גישה שונה לחלוטין, ולפיה חיוב הברכה הוא אפילו במיחוש קל. הבנה זו מתאימה מאוד לפרשנות שהצענו למעלה בדברי הגמרא - החובה לברך אינה נובעת מסכנת חיים, אלא מעצם המציאות של הסבל והייסורים.

מחלוקת הרמב"ן והראב"ד

במחלוקת זו של רב האי גאון ורבינו יוסף נחלקו גם הרמב"ן והראב"ד[2]. אל גוף המחלוקת נתייחס בהמשך השיעור, וכעת נביא רק קטע מדבריו של הראב"ד, ביחס לחיוב הברכה של חולה שנתרפא:

"וכן ברכת חולים אינה אלא במכה של חלל שיש בה סכנה".

הראב"ד קובע בהדיא שחיוב הברכה נובע מסכנת החיים. הרמב"ן על אתר חולק על כך, וכותב:

"ולענין ברכת החולים - לאו דוקא בחולי שיש בה סכנה, ולא במכה של חלל דוקא, אלא כל שעלה למטה וירד - צריך להודות, מפני שדומה כמו שהעלוהו לגרדום לידון וצריך פרקליטין גדולים להינצל, ורחמיו של הקב"ה נעשו לו פרקליטין. וכן בענין הדרך שכל הולכי דרכים צריכין להודות. ואע"ג דרב יהודה 'הולכי מדברות' אמר, לישנא דקרא נקט, וכל דרך במשמע. וגרסינן בירושלמי גבי תפלת הדרך (ברכות פ"ד ה"ד): ר' שמעון בר אבא בשם ר' חנינא אומר - כל הדרך בחזקת סכנה[3], ר' ינאי כד הוה אזיל לאכסניא הוה מפקיד גו ביתיה, ר' מנא כד הוה אזיל מסחי במרחץ שהיא נסוקת הוה פקיד גו ביתיה. ר' חנינא בריה דרבי אבהו ר' שמעון ברבי אבהו בשם ריב"ל: כל החולים בחזקת סכנה. והלכך, בכולן צריך להודות".

בתחילת דבריו, הרמב"ן קובע בפירוש שחיוב הברכה הוא על כל עלייה למיטת חולי. אלא שדברי הרמב"ן בהמשך ניתנים להבנה בשתי דרכים[4]:

א. בכל עלייה למיטה יש מימד מסוים של סכנה, גם אם בפועל לא ניכר שיש איום על נפשו של האדם. הרמב"ן מדבר על הפרקליטים להם אדם זקוק כשהוא חולה, והדבר מתאים מאוד לתפיסתו המחשבתית, לפיה כל אירוע בעולם הוא נס, וממילא אפילו על החלמה ממחלה קלה יש להודות. אם כך, העלייה למיטה היא עצמה עילת הברכה.

ב. העלייה למיטה היא סימן לסכנת הנפשות שבפניה ניצב החולה. הרמב"ן לא מדבר בפירוש על סכנה כזו, אך בימיהם כך היו פני הדברים - אנשים איבדו את חייהם אפילו משפעת קלה או דלקת גרון חולפת.

הרמב"ן מתבטא באותו אופן גם לגבי הולכי דרכים, וגם שם יש מקום לשתי הפרשנויות: ניתן לומר שעצם ההילוך בדרך מחייב ברכה, או לחילופין לומר שבכל דרך שהיא יש מימד מסוים של סכנה, כפי שמשתמע מהירושלמי שמביא הרמב"ן.

הפרשנות השנייה בדבריו של הרמב"ן מקרבת אותו לגישת הראב"ד - הדורש סכנה ממשית על מנת לחייב בברכת הגומל - שהיא גם גישת הריב"ש. הפרשנות הראשונה, לעומת זאת, דומה יותר להצעה שאנו העלינו: חיוב הברכה נובע מעצם המציאות שבה האדם היה שרוי, בלי קשר לסכנת הנפשות שבדבר. גם אם אין זו דעתו של הרמב"ן, נראה כי כך סבר רב האי גאון, כפי שראינו לעיל.

להלכה

המחלוקת בין הראשונים באה לידי ביטוי בפסיקה, וגם כאן מביא המחבר (רי"ט, ז-ח) שתי דעות:

"באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים; ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה; ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר - אפילו בפחות מפרסה.

בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למיטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון, ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע. הגה: יש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל".

אם כן, לפנינו שתי דעות הן ביחס להולכי דרכים, הן ביחס לחולה שנתרפא. אמנם בהלכה ז מביא המחבר את שתי הדעות ובהלכה ח הוא משמיט את הדעה השנייה, אך הרמ"א משלים את החסר, והמחלוקת די ברורה. הלכה למעשה, נהגו בני ספרד לברך הגומל על כל יציאה לדרך, וכך הורה הרב עובדיה יוסף שליט"א. ביחס לחולה שנתרפא, הביא המשנה ברורה (ס"ק כח) מנהג כמה אשכנזים לנהוג כבני ספרד:

"וכן נוהגין באשכנז - וכתב המגן אברהם דקצת נוהגין כסברת המחבר, וכן דעת האליה רבה לדינא, וכן כתב במגן גבורים שכל שחלה בכל גופו שכיוצא בזה מחללין עליו את השבת על ידי גוי מברך הגומל [והביא כן בשם הרדב"ז], וכעין זה כתב גם כן החיי אדם. אך שכתב שמכל מקום לא יברך אלא אם כן נפל למיטה לא פחות מג' ימים, ועיין ביאור הלכה דאם מחלתו הוא דבר שיש בו סכנה - אפילו בפחות מג' ימים נמי צריך לברוכי".

המשנה ברורה מכיר בעובדה שיש שלא קיבלו את פסק הרמ"א, אך מציב שתי דרישות לכך: ראשית, יש צורך במשך זמן של שלושה ימים לפחות; ושנית, יש צורך ברמה מסוימת של סכנה.

 


הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.

[1] ועיין בגמרא בבא בתרא ח ע"ב ביחס לפדיון שבויים: "אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא? א"ל, דכתיב: 'והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי', ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חרב קשה ממות... רעב קשה מחרב... שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה".

[2] מקור הדברים בתורת האדם, שער הסוף, 'עניין הרפואה'. מהדורת הרמב"ן של מערבא הדפיסה את הדברים גם במקור הסוגייה בברכות נד ע"ב.

[3] ראייה זו של הרמב"ן די תמוהה. תפילת הדרך נאמרת לפני היציאה, כבקשה לדרך מוצלחת ובטוחה. היות וכן, הברכה מעצם טבעה אינה תלויה במציאות מסוימת, וכל כולה בקשה לעתיד. לכאורה, ברכת הגומל היא ברכה שונה לחלוטין. ברכה זו לא ניתקנה על העתיד לקרות, אלא על מה שקרה כבר. אם אדם הלך בדרך, ובסייעתא דשמייא הוא לא נתקל בשום אויב, אורב ושאר פורעניות המתרגשות ובאות לעולם, אין סיבה שיברך.

[4] בדומה לחקירה הידועה, 'סימן' או 'סיבה'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)