דילוג לתוכן העיקרי

ברכת המינים ('בורא מיני...')

קובץ טקסט
א. מחלוקות רבי יהודה וחכמים במשנה ברכות פרק ו'
בפרק הקודם, ניתחנו בהרחבה את המערכת המושגית של ברכות לפני האכילה במשנה ברכות פרק ו'. לאמתו של דבר, בתוך הפרק עצמו, ישנה גישה אלטרנטיבית ל"ברכות הפירות". גישה זו מפותחת בהרחבה בתוספתא ברכות פרק ד', וקנתה לה שביתה במקורות ארץ ישראל בתקופת האמוראים והגאונים.
נפתח בהתבוננות ראשונית בשלושת המחלוקות בין רבי יהודה וחכמים בחטיבת "ברכות הפירות":
1.    ועל הירקות הוא אומר: בורא פרי האדמה. 
              ר' יהודה אומר: בורא מיני דשאים.‏
2.    על דבר שאין גידוליו מן הארץ אומר: שהכל נהיה בדברו. 
              על החומץ ועל הגוביי ועל הנובלות הוא אומר: שהכל נהיה בדברו. 
              ר' יהודה אומר: כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו. ‏ 
3.    היו לפניו מינים הרבה. 
              ר' יהודה אומר. אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך. 
               וחכמים אומרים. מברך על אי-זה מהן שירצה. ‏
              משנה ברכות ו', א-ג                                               משנה ברכות ו', א-ג
התופעה הראשונה המזדקרת לעין היא השימוש החוזר במילה "מין" בדברי ר' יהודה בכל שלושת המחלוקות – "בורא מיני דשאים", "מין קללה", "מין שבעה". נראה, שבעוד חכמים מדגישים את "ברכות הפירות", ר' יהודה מדגיש את זהות ה"מין" כגורם מעצב של דיני ברכות. מסתבר שרבי יהודה פועל עם מערכת מושגית שניתן לכנותה "ברכות המינים".
כהסבר ראשוני למחלוקת אציע, שבעוד שהמונח "פרי" משקף את בית הגידול של המאכל ועיקר הברכה מציינת את הקב"ה כבורא את הפרי בטבע, נראה שהמונח "מין" מציין את הגיוון הרחב של המאכלים העולים על שולחננו, ואת תפקודם במסגרת האכילה שלנו. מכאן, יסוד המחלוקת השלישית ביחס לדיני קדימה בברכות. כל "מיני הפירות" מוצאם אחיד – הם כולם פירות העץ, ולכן חכמים האוחזים בשיטת "ברכות הפירות" מורים למברך על איזה מהם שירצה. לעומת זאת, בעולם ה"מינים", ניתן לסווג את פירות העץ ל"מיני פירות" שונים, ולכן רבי יהודה קובע שיש לברך על "מין שבעה". במחלוקת השנייה ביחס לברכה על מין קללה, חכמים המדגישים את הקב"ה כבורא, קובעים שיש לברך עליו, משום שאף מין הקללה נברא על ידי הקב"ה.[1] לעומת זאת, רבי יהודה המדגיש את ה"מין", מפקיע "מין קללה" מברכה, משום שעיקר ההגדרה נגררת אחרי זהותו העכשווית. הזהות של המאכל כ"מין קללה" מפקיעה אותו משימוש ראוי עבור בני אדם, ולכן אין לברך עליו, מה גם שברכה וקללה הם שני הפכים.
עמדנו על עצמאות מערכת הברכות של רבי יהודה כ"ברכות המינים". עם זאת, במשנה עצמה, מערכת זו של ר' יהודה משולבת בתוך המערכת של ברכת הפירות, שכן באשר לנוסח הברכות, רבי יהודה חולק רק על נוסח ברכת הירקות. מסתבר שרבי יהודה הציע את נוסח "ברכת בורא מיני דשאים" כברכה לירקות, משום שירקות אינם פרי. אולם ביחס לפירות עצמם, נראה כי מקובל על ר' יהודה שיש לברך במטבע ברכה של בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה.[2] משמעות הדבר שרבי יהודה לא ביטל את קיומה של מערכת "ברכות הפירות". רבי יהודה מקבל את מטבע הברכה של "בורא פרי", ומשלבה יחד עם תפיסה של "ברכות המינים".

ב. תוספתא ברכות פרק ד'- ברכת המינים

לעומת המשנה, בתוספתא ברכות פרק ד', מופיעה מערכת שלימה של נוסחי ברכות המנוסחות במטבע ברכה של "בורא מיני". מהיקף התופעה בתוספתא נראה שמדובר במערכת עצמאית לחלוטין של "ברכות המינים" המוצעת כאלטרנטיבה למערכת של "ברכות הפירות":
הלכה ד
הביאו לפניו מיני תרגומה מברך עליהן בורא מיני כסנין
על הזרעים או' בורא מיני זרעים
ועל הדשאים או' בורא מיני דשאים
ועל ירקות או' בורא (פרי) מיני האדמה[3]
5
ר' מאיר או' אפלו ראה את הפת ואמ' ברוך אשר ברא את הפת זו כמה היא נאה זו ברכתה
הלכה ה
ראה את התאנים ואמ' ברוך שברא את התאנים הללו כמה נאין הן זו ברכתן
ר' יוסי או' כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה לא יצא
ר' יהודה אומר כל שנשתנה מברייתו ושינה ברכתו יצא[4]
הלכה ו
10
אפאן בשלן אם היו פרוסות קיימות מברך עליהן המוציא לחם מן הארץ ומברך אחריהן שלש ברכות
אין הפרוסות קיימות מברך עליהן בורא מיני מזונות ומברך אחריהן ברכה אחת
הלכה ז
הכוסס את האורז מברך עליו בורא מיני זרעים[5]
15
זה הכלל כל שתחלתו המוציא לחם מן הארץ מברך אחריו שלש ברכות
(תוספתא ברכות ד', ד-ז)
ניתוח מבני של חטיבת הלכות זו בתוספתא מצביעה על כך שיש כאן שלש חטיבות:
  1. חטיבה ראשונה (שורות 5-1) העוסקת בברכה על מאכלים שונים. חטיבה זו מקבילה לחטיבה הראשונה במשנה ברכות פרק ו' העוסקת ב"ברכות הפירות".
  2. חטיבה שניה (שורות 9-6) העוסקת בשאלה האם נוסח הברכות הוא קבוע או האם ניתן לברך בשפה חופשית.
  3. חטיבה שלישית (שורות 17-10) העוסקת בברכת הדגן והאורז. חטיבה זו מקבילה לחטיבה השניה במשנה ברכות פרק ו', העוסקת ב"ברכת המזון לפניה".
בחטיבות 1, 2 יש מערכת מגוונת של נוסחי ברכות, המעוצבות כולן בתבנית של "בורא מיני". המברך, משלים את מטבע הברכה "בורא מיני" על ידי ציון המין עליו הוא מברך – בורא מיני כסנין, בורא מיני זרעים, בורא מיני דשאים, בורא מיני מזונות (לנוסח ערפורט – בורא מיני אדמה). מפני ריבוי המינים, יש לשיטת התוספתא מערכת מסועפת ומגוונת יותר של ברכות מאשר המערכת הנוקשה יותר של "ברכות הפירות" המכילה רק שני סיווגים  - עץ ואדמה.
ניתן לעמוד על עומק המערכת של "ברכות המינים", מהתבוננות בברכה על תרגומה, עליה מברכים "בורא מיני כיסנין" (שורה 1). בשונה מהמינים האחרים הנזכרים בתוספתא, המוזכרים בצורתם הטבעית (זרעים, דשאים וירקות[6]), כיסנין הינו שם של מאכל מעובד. ר"ש ליברמן מאריך ב"תוספתא כפשוטה" בביאור המונחים תרגומה וכיסנין.[7] מסקנת דבריו היא שמדובר במאכל הבא לקינוח סעודה, המורכב בעיקר מתערובת של פירות יבשים. מאכל זה הובא בתוספתא בשמו המקובל בשפות שונות. מסקנת דבריו היא כי "אין בין תרגימא ובין כסנין ולא כלום, אלא שהראשון יונית והשני כנראה שמית... ויש כאן רק הבדל בלשון ולא בעניין".[8] ככל הנראה, השם היווני תרגומה היה שגור בפי בני ארץ ישראל, ולכן התוספתא כינתה את המאכל בשם זה. ברם, לא רצו לכלול שם יווני בנוסח הברכה, ולכן העדיפו במטבע הברכה לכלול את השם השמי – כיסנין. העולה מברכה זו, שהעיקרון של "ברכות המינים" הוא לציין את שם המאכל הנאכל במטבע הברכה. לכן, על זרעים, מברך "בורא מיני זרעים"; על דשאים, "מברך בורא מיני דשאים". החידוש הגדול בדוגמא של "בורא מיני כסנין", הוא שהחלוקה למינים לא נקבעת רק לפי בתי גידול ואבחנות בוטניות, אלא אף לפי שמות סוגי מאכלים מעובדים. משמעות הדבר הוא שעולם המינים מגוון מאד, מפאת עושר הגיוון של המאכלים העולים על שולחננו. לאור זאת נראה, שלשיטת התוספתא ראוי לברך על פשטידה, "בורא מיני הפשטידה", על חמין, "בורא מיני חמין", וכן כל כיוצא בזה.[9]

ג. משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה

ייתכן ועיקרון זה, מופיע במפורש בחטיבה 2 בתוספתא. חטיבה זו (שורות 9-6) עוסקת בשאלה האם ניתן לברך בשפה חופשית או שיש להיצמד לנוסחים קבועים של מטבע ברכה. שיטת ר' מאיר היא שניתן לברך בשפה חופשית המבטאת את חווייתו הסובייקטיבית של האדם הפוגש מראה מלבב בטבע. לעומת זאת, ר' יוסי סובר שיש מטבע ברכה קבוע שחכמים טבעו ממנו אין לסור. מעיון במשנה ברכות פרק ו', נראה שאף היא אוחזת בשיטת ר' יוסי. לשון הפתיחה של הפרק "כיצד מברכין על הפירות", קובעת מסמרות להלכה שיש נוסח קבוע של ברכה. אף משנה ב' הקובעת את גדרי הדין למי שלא בירך כהלכתו, מאפשרת לצאת ידי חובה רק אם בירך ברכה כללית יותר שנתקנה על ידי חכמים, מבלי לפרוץ את מסגרת מטבע הברכה.[10] לעומת זאת, ר' מאיר מאפשר לברך בשפה חופשית, המתבטאת הן בכך שהוא מאפשר לברך אפילו על ראיית פרי או פת,[11] והן בכך שמטבע הברכה חופשי ולא קבוע בנוסח "בורא פרי" או "בורא מיני".[12]
לעומת הבהירות הקיימת בשיטות ר' מאיר ור' יוסי, קשה לעמוד על הסבר שיטת ר' יהודה: "כל שנשתנה מברייתו ושינה ברכתו יצא". בפשטות, ר' יהודה נוקט בשיטת ביניים בין החולקים לפניו – אין לשנות לכתחילה את מטבע הברכה, אך בדיעבד יצא. אולם, לא ברור מה פשר הקישור ל"נשתנה מברייתו", שהרי מחלוקת התנאים על מטבע ברכה היא אף כאשר אין שום שינוי מברייתו. ואמנם, בירושלמי ברכות ו', ב יש נוסח אחר בדברי ר' יהודה: "כל שנשתנה מברייתו ולא שינה ברכתו לא יצא".[13] לפי נוסח זה, ר' יהודה כלל לא עוסק בשאלת מטבע ברכה. הוא עוסק בכלל אחר לחלוטין – הוא מחייב להתאים את נוסח הברכה לשינוי המצב של המאכל שעלו מברכים. וכך הציע ר"ש ליבמן בפרשנות דברי ר' יהודה:
מסתבר שהכוונה לשינוי כל המאכלים מברייתן, ולר' יהודה מזכיר בברכה את שם המאכל כפי שקוראים לו בני אדם אחרי השינוי, וכשיטת התוספתא לעיל הלכה ד' שמברך על מיני תרגימא: בורא מיני כסנין...
ולפי פירושנו בתוספתא אין שיטת ר' יהודה תלויה במחלוקת ר' מאיר ור' יוסי...[14]
תוספתא כפשוטה לברכות עמ' 61
לדברי ר"ש ליברמן, ר' יהודה קובע כאן את הכלל היסודי שעליו מושתת כל מערך הברכות של "ברכות המינים". הכלל הוא שאין מציינים בברכה את מצבו המקורי של המאכל אלא את מצב המאכל כפי שהוא עתה. בכך, הגענו לנקודה היסודית שמבחינה בין שתי מערכות הברכה המצויות בספרות התנאים. "ברכות הפירות" מתארות את מצב הפרי כפי שהוא גדל בטבע, ואילו "ברכות המינים" מציינת במטבע הברכה את שם המאכל כפי שהוא עולה על שולחננו.

ד. "ברכות הפירות" ו"ברכות המינים" בבבלי ובירושלמי

המתבונן בסוגיות התלמודים ייווכח לדעת שהם נחלקו באופן יסודי איזו מערכת ברכות לאמץ. כבר העיר הרמב"ן, שסוגיות הבבלי, כשהן משיחות לפי תומן תמיד מצטטות נוסחי ברכות ממערכת "ברכות הפירות" של המשנה. בבואו להסביר את התעלמות הגאונים והרי"ף משיטת ר' יהודה, שיש לברך על ירקות "בורא מיני דשאים",  כותב הרמב"ן:
ונראה שהם ז"ל סומכים בזה בסוגיות שבפרק הזה שלא הזכירו ברכתו של ר' יהודה בשום מקום בקורא וצנון בסוגיא דרב יהודה ושמואל (ל"ו א') ובשלקות בסילקא וכרתי בסוגיא דעולא ורבי יוחנן (ל"ח ב') [וכרוב] ודורמסקנין בסוגיא דתלמידי דבר קפרא (ל"ט א'), וכן כיוצא בהן,[15]
חידושי הרמב"ן ברכות מ', א
אימוץ עמדת "ברכות הפירות" על ידי הבבלי בולט גם בנוסח הברייתות המובאות בסוגיות הבבלי והמקבילות לברייתות התוספתא פרק ד' הלכות ד-ז. בברייתות אלו, נוסח "בורא מיני" הומר במטבע ברכה של "בורא פרי" באופן שיטתי:
והתני'.
הכוסס את החטה מברך עליה. בורא פרי האדמה...
הכוסס את האורז מברך עליו. בורא פרי האדמה...
 בבלי ברכות לז, א
ברייתא זו מקבילה לתוספתא פ"ד ה"ז. והנה, בעוד שבתוספתא, "בורא מיני זרעים" היא הברכה עבור הכוסס חיטה או אורז, בברייתת הבבלי נוסח הברכה הוא "בורא פרי האדמה".[16] במקרה זה, סוגיית הבבלי עצמה היתה מודעת לקיום ברייתא עם נוסח של "בורא מיני זרעים", ועל כך היא מעירה בהמשך הסוגיה שם:
אמ' מר. הכוסס את החטה מברך עליה. בורא פרי האדמה.
והתניא. בורא מיני זרעים.
אמ' רב כהנא. לא קשיא. הא ר' יהודה הא רבנן. דתנן. ''על הירקות הוא אומ'. בורא פרי האדמה. ר' יהודה אומ'. בורא מיני דשאים''.
הערה זו של הסוגיה מתעדת את המהלך המתואר כאן – אימוץ עמדת "ברכות הפירות" הביא לידי כך שנוסח הברייתות שאחזו בשיטת "ברכות המינים" עובדו והותאמו למערכת של "ברכות הפירות", ולכן נוסח הברכה של הכוסס חיטה או אורז הוא בורא פרי האדמה.
 
בירושלמי מצטיירת תמונה שונה לחלוטין. ראשית, נוסח הברייתות בירושלמי דומה לנוסחן בתוספתא, והן משמרות את נוסחי הברכות במטבע הברכה של מערכת "ברכות המינים":
הכוסס את החטים או' עליהן. בורא מיני זרעונין...
הכוסס את האורז או' עליו. בורא מיני זרעונים...
ירושלמי ברכות ו', א, מהדורת אקדמיה עמ' 50 שורות 35, 40
שנית, הירושלמי עצמו מציע נוסחי ברכות נוספים המנוסחים במטבע ברכה של "ברכות המינים". כפי שראינו לעיל (עמ' 4), מערכת "ברכות המינים" מזמינה את המברך להתאים את נוסח הברכה לזהות המין העומד לפניו, ובכך להרחיב את מעגל הברכות. לאור עיקרון זה, מצאנו בירושלמי שתי ברכות חדשות שלא מתועדות בספרות התנאים – ברכת "בורא מיני מעדנים" על אורז מעורבב,[17] וברכת "בורא מיני נפשות" על אכילת בשר או ביצים.[18]
נוכל לעמוד על הפער בין התלמודים, לכשנשווה בין נוסחים מקבילים של סיפור על הברכה שרבי בירך לפני אכילת בשר או ביצים. בירושלמי מסופר:
ר' אבא בר יעקב בשם ר' יצחק רובה. ר' כשהיה אוכל בשר או ביצה היה או'. אשר ברא נפשות רבות להחיות בהן נפש כל חי. בא'י חי העולמים.
עד כדון בסוף.
בתחילה.
אמ' ר' חגיי. בורא מיני נפשות. 
ירושלמי ברכות ו', א, מהדורת אקדמיה, עמ' 50 שורה 50 – עמוד 51 שורה 3
נשווה לזה את נוסח הסיפור בבבלי:
אמ' רב יצחק בר אבדימי משום רבנו. על הביעא ועל הקופרא בתחלה מברך. שהכל נהיה בדברו. ולבסוף. בורא נפשות רבות. 
בבלי ברכות מד, ב
הפער בין נוסח הסיפורים מבטא את הפער היסודי בין מערכות הברכות של התלמודים – הבבלי אימץ את מערכת "ברכות הפירות" ולכן רבי מתואר כמי שבירך ברכת שהכל, והירושלמי מביא ברכות המשתייכות למערכת של "ברכות המינים", ולכן רבי מתואר כמי שבירך "בורא מיני נפשות".

ה. מקורות ארץ ישראל מתקופת הגאונים

אף במקורות ארץ ישראליים מתקופת הגאונים, יש תיעוד ברור לנוהג הלכתי שנהג למעשה לברך במטבע ברכה של "ברכות המינים". ניתן לעמוד על כך מנוסח הברכות על הפרפראות שנאכלו בטיבול הראשון, המצויות בהגדות עתיקות שנמצאו בגניזה הקהירית.[19] נביא כאן נוסח של ברכות לפני אכילה משתי הגדות. בהגדת גרינסטון, שזוהתה כמייצגת באופן מדויק את נוסח ארץ ישראל, מופיעות הברכות הבאות:[20]
ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים
ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם בורא פרי האדמה
ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם בורא פרי העץ...
ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם בורא מיני מעדנים...
ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם בורא מיני נפשות...
הגדה של פסח נוסח ארץ ישראל – כתב יד גרינסטון[21]
בסידור ארץ ישראל קדום, מופיעות הברכות הבאות:
ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם בורא פרי האדמה
ברוך אתה ד' אלקינו מלך העו[לם] בורא פרי העץ...
ב<רוך> א<תה> ד' מ<לך> ה<עולם> בורא מיני מזונות
ב<רוך> א<תה> ד' מ<לך> ה<עולם> בורא מיני מעדנים...
ב<רוך> א<תה> ד' אל<קינו> מ<לך> ה<עולם> שהכל נהיה בדברו
הגדה של פסח נוסח ארץ ישראל – כתב יד אנטונין 135[22]
בנוסח הגדות אלו, יש מטבע ברכה של "בורא פרי", יחד עם מטבעות ברכה של "בורא מיני". מובאות בהן אותן שתי ברכות הנמצאות בירושלמי, ברכת "בורא מיני נפשות" כברכה על בשר, וברכת "בורא מיני מעדנים" כברכה על אורז. אנו למדים מכאן, על קיום מעשי של נוסח ברכות של "בורא מיני", שלמיטב ידיעתי נמצא רק במקורות ארץ ישראל, ואין להם זכר במקורות בבל.

ו. סיכום

סוף דבר, בספרות התנאים ניתן לעמוד על קיום שתי מערכות שונות של ברכות לפני אכילה. במשנה ברכות פרק ו' ישנה מערכת של "ברכות הפירות", ובתוספתא ברכות ישנה מערכת של "ברכות המינים". מערך "ברכות הפירות" הינו מערך סגור ובו שתי ברכות המציינות את בית הגידול של הפרי – "בורא פרי העץ" ו"בורא פרי האדמה". לזה יש להוסיף את ברכת שהכל, שהיא הברכה על כל מה שלא גדל מן הארץ. לעומת זאת, מערך "ברכות המינים" הינו מערך שתבנית הברכה הבסיסית שלו הוא "בורא מיני", כאשר יש להשלים את שם המין. זהות המין נקבעת לפי הגיוון הקיים במאכלים העולים על שולחננו, ולכן יש גיוון רב בנוסחי הברכות, והנוסחים מתרחבים עם תוספת מינים חדשים. ברור שהתלמוד הבבלי אימץ את מערך "ברכות הפירות". לעומתו, במקורות ארץ ישראל, כגון התלמוד הירושלמי והגדות מהגניזה הקהרית, יש תיעוד ברור שמערכת "ברכות המינים" נהגה למעשה.
 

[1] אמנם, אף חכמים מודים שאין לברך עליו "בורא פרי" אלא ברכת שהכל, שכן היותו "מין קללה" מפקיע את ציון זהותו כפרי. הדברים יובהרו בהמשך, לכשנעסוק ב"ברכות הפירות".
[2] ראה חידושי הרמב"ן ברכות מ', א: "הא דתנן ר' יהודה אומר בורא מיני דשאים, מפני שר' יהודה סובר בכל דבר שעושה פרי ופריו נאכל, אדם מברך בורא פרי, אם מין אילן הוא פה"ע, ואם אינו מין אילן פה"א, כגון קשואים ואבטיחים ושומים וכיוצא בהם, אבל הירקות שירקן נאכל וזרען אינו נאכל כגון זרעוני גנה שאינן נאכלין מברך עליהן בורא מיני דשאים". וכן ראה: תוספתא כפשוטה לברכות, עמ' 59 ד"ה מיני זרעים.
[3] כך הנוסח בכ"י ערפורט. דהיינו בגוף כתב היד כתוב "בורא פרי האדמה". ותוקן בגיליון בכתב יד הסופר ל"בורא מיני האדמה". בכתב יד וינה, הנוסח הוא "בורא פרי האדמה". ר"ש ליברמן (תוספתא כפשוטה לברכות עמ' 59 ד"ה פרי האדמה) מעיר שהרמב"ן בחידושי ברכות מ', א גורס אף הוא בתוספתא "בורא מיני האדמה". אלא שבנוסח הנדפס של חידושי הרמב"ן הנוסח הוא "בורא פרי האדמה".
[4] בברייתא המקבילה בירושלמי ברכות ו', ב, הנוסח הוא: "כל שנשתנה מברייתו ולא שינה ברכתו לא יצא" (מהדורת אקדמיה עמ' 52 שורה 3).
[5] כך הנוסח בכ"י ערפורט. וכן נוסח דומה בברייתא המקבילה בירושלמי ברכות ו', א – בורא מיני זרעונים (מהדורת אקדמיה עמ' 50 שורה 40). בכ"י וינה הנוסח הוא – "בורא פרי האדמה". מסתבר שנוסח ערפורט הוא הנוסח המקורי, ואילו נוסח וינה הותאם לנוסח הברייתא בבבלי ברכות לז, א. ראה: תוספתא כפשוטה לברכות, עמ' 61, הסבר לשורה 20.
[6] הדוגמא של ירקות היא לנוסח ערפורט הגורס שמברכים על ירקות "בורא מיני האדמה", ראה לעיל הערה 3.
[7] תוספתא כפשוטה לברכות עמ' 58-57, הסבר לשורה 9.
[8] שם, עמ' 58.
[9] יש בניתוח זה בכדי לחזק את הצעתנו (עמ' 1), שיסוד שיטת ברכת המינים מתייחסת למיני האוכל שאנו פוגשים על שולחננו, בעוד ש"ברכות הפירות" מתייחסות לבית הגידול בטבע.
[10] ראה את דיון הבבלי ברכות מ', ב.
[11] במשנה עצמה לא מפורש שמברכים רק לפני אכילה, אך מסתבר שכך פני הדברים. אני מקווה לעסוק בעז"ה במחלוקת רש"י ורמב"ם האם מברכים רק על אכילה או האם גם על הנאה.
[12] עם זאת אעיר על כך שבשתי הדוגמאות של ר' מאיר על פת ועל תאנים, הוא עצמו חוזר על מטבע ברכה קבוע "ברוך אשר ברא את x זו כמה היא נאה". ללמדך, ששפה חופשית אולי מביעה רגש דתי ספונטני, אך ביסודו של דבר, אף ר' מאיר השתמש במטבע קבוע המציע למברך שפה להביע את רגשותיו.
[13] ראה הערה 4.
[14] ר"ש ליברמן עצמו מתקשה לאמץ את נוסח הירושלמי משום שהוא לא נמצא באף עד נוסח של התוספתא. את הפירוש הנ"ל הוא מציע אף לנוסח של עדי הנוסח של התוספתא, שגרסו "כל שנשתנה מברייתו ושינה ברכתו יצא". הוא כמובן נדחק בפרשנות הלשון "יצא", שהרי לפי הסברו של ר"ש ליברמן יש לשנות לכתחילה את נוסח הברכה כדי להתאים את מטבע הברכה למצב העדכני של המאכל. הוא מציע בדוחק שלשון דיעבד בדברי ר' יהודה ננקטה אגב לשון דיעבד שבדברי ר' יוסי. הדברים דחוקים, ולי נראה מסתבר יותר לאמץ את נוסח הירושלמי, ולהגיה את לשון התוספתא.
[15] הרמב"ן עצמו מפקפק האם לקבל את עמדתם. הוא טוען שאין ללמוד על פסק ההלכה מהסוגיות המשיחות לפי תומן, אלא רק על סמך סוגיה מפורשת הקובעת עמדה מודעת בנדון. לטענתו, ייתכן והסוגיות הביאו את נוסח "בורא פרי" משיקולי נוחות, ואין בזה משום נקיטת עמדה במחלוקת ר' יהודה וחכמים. ראה מה שכתבנו למעלה על נוסח הברייתות המובאות בבבלי, בהן הוחלפו ניסוחי "בורא מיני" במטבע ברכה של "בורא פרי" באופן שיטתי.
[16] כבר הערנו לעיל שנוסח הבבלי השפיע גם על נוסח חלק מעדי הנוסח של התוספתא, ראה הערה 3 והערה 5.
[17] ראה: ירושלמי ברכות ו', א, מהדורת אקדמיה עמ' 50 שורות 47-44.
[18] ראה: שם, עמוד 50 שורה 50 – עמוד 51 שורה 3.
[19] אנו רגילים לכנות חלק זה של הסדר בשם "כרפס", ולברך על ירק בודד. מהגדות אלו עולה שמנהג ארץ ישראל באותו זמן היה לאכול כמה פרפראות, ולכן יש שם ריבוי של ברכות לפני אכילה. ראה: שמואל וזאב ספראי, הגדת חז"ל, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 23.
[20] בחטיבת הברכות מובאות גם נוסחי ברכה אחרונה. דילגתי עליהן ולא הבאתי אותן כאן, הן יידונו בעז"ה בשיעור על ברכה אחרונה.
[21] פורסם בהגדה של פסח, מה' דניאל גולדשמידט, ירושלים, תשמ"ב, עמ' 76.
[22] פורסם במאמרו של עזרא פליישר, "על 'סידור' קדום כמנהג ארץ ישראל", בתוך: מאה שערים – עיונים בעולמם הרוחני של ישראל בימי הביניים לזכר יצחק טברסקי, עורכים ע' פליישר, י' בלידשטיין, כ' הורוביץ, ד' ספטימוס, ירושלים, תשס"א, עמ' 48.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)