ברכת כהנים

  • הרב בנימין תבורי
פרשת נשא – ברכת כהנים
 
 
בפרשת נשא אומר הקב"ה למשה שיצוה את אהרן ובניו במצוות ברכת כהנים (במדבר ו,כ"ב-כ"ז). למרות שהקיום האידיאלי של מצוה זו הוא דווקא בבית המקדש, בכל זאת נוהגת היא (בשינויים קלים) גם בימינו בגבולין. הרמב"ם מונה מצוה זו (מצוה כ"ו בספר המצוות) בין ששים המצות ההכרחיות המתחייבות בכל זמן בהינתן אדם החי חיים רגילים ונורמלים (סוף מצוות העשה בספר המצוות). ר' יעקב עמדין ("מור וקציעה" קכ"ח) סבור שאין מצוה זו נוהגת אלא בזמן הבית, אולם בספרי (דברים ראה פיסקא ס"ב) מפורש, "...אין לי אלא במקדש, בגבולים מנין? ת"ל בכל המקום אשר אזכיר את שמי...." וכן משמע ממה שפסק בשו"ע (או"ח קכ"ח, ב') "כל כהן...אם אינו אינו עולה לדוכן...שביטל מצות עשה...", דהיינו שלדעתו אף בימינו נוהגת מצוה זו והמבטלה ביטל עשה מן התורה.
הבה"ג מנה ב' מצוות של ברכת כהנים. האחת בכלל המצוות הפרטיות והשניה בכלל המצוות הכלליות (הפרשיות). יש שלמדו מכאן שלדעתו ישנם ב' מצוות בברכת כהנים; אחת שנוהגת במקדש ואחת שמקומה בגבולין. אולם יותר מסתבר לומר שמצוה אחת היא על כל כהן וכהן, שמוטל עליו לברך את ישראל, וישנה מצוה נוספת כוללת על עם ישראל להתברך. ידועה שיטת בעל ספר "חרדים" (מובא בהקדמת המשנ"ב לסימן קכ"ח) שבזמן שישראל עומדים בשתיקה מול הכהנים פנים אל פנים, ומכוונים לבם לשמוע הברכה כאשר ציווה ה',  גם הם נכללים במצוה.
בגמרא (ר"ה כח:) נאמר שכהן שכבר בירך את העם רשאי לילך לבית הכנסת אחר ולברך שוב. התוס' על אתר מסבירים שאין כאן איסור בל תוסיף משום שאין איסור זה שייך בקיום חוזר של מצוה. אולם החת"ס (שו"ת חת"ס או"ח סימן כ"ב) הציע שאין כאן בל תוסיף משום שהציבור השני עדין לא יצא ידי חובת המצוה. המקור לחיוב הציבור במצוה מביא החת"ס מבעל היראים. אך אין דברים אלו מופיעים במהדורת היראים שבפנינו.
מנהג רווח הוא שלא להביט בכהנים בשעת הברכה. בגמ' (חגיגה טז.) נאמר שאין להסתכל  בכהנים בשעה שמברכים בשם המפורש. רש"י (מגילה כד:) כותב שהבטה בכהנים בכל מקום, ולא רק במקדש, פוגמת בראיית העיניים ("עיניו כהות לפי שהשכינה שורה על ידיהם"). תוספות (חגיגה שם) חולקים ולדעתם כל האיסור הוא משום היסח הדעת. על העם לכוון דעתם בשעת הברכה ואם יביטו בכהנים סביר שלא יצליחו בכך. התוס'  מביאים שבירושלמי מסופר על רב חגי, שהתיר לעצמו להביט מכיוון שסמך על עצמו, שבשונה משאר העם, הוא לא יסיח את דעתו. ה"דבר אברהם" מעיר שיש בדברי התוס' הללו סימוכין לשיטת החרדים הנ"ל. אילו לא היה מצוה על העם לשמוע הברכה מדוע שיהיה עליהם להתרכז בשעת הברכה?  רק אם נבין שמצוה על העם לשמוע ולקבל הברכה נבין מדוע עליהם להתרכז ולכוון דעתם בשעת הברכה.
בענין זה חילק המשנ"ב (קכ"ח, ס"ק פ"ט) בין הבטה במקדש להבטה מחוץ למקדש. איסור ההסתכלות במקדש הוא מפני השכינה ששורה על ידי הכהנים בעת אמירת הברכה בשם המפורש, ואילו בגבולין אסור להסתכל כדי שלא לפגום בריכוז. בשל כך, הוא פוסק שהצצה קצרה שאינה פוגעת בריכוז מותרת בגבולין.
המנחת חינוך (מצוה שע"ח) הוסיף שמכיוון שאין זו מצות עשה שהזמן גרמא, נשים חייבות בה. לכן פשוט שגם הנשים יסבו פניהם אל מול פני הכהנים בשעת הברכה אך לא יביטו בהם.
בגמ' (סוטה לח.) נפסק שברכת כהנים צריכה להיות פנים אל פנים, פני הכהנים אל מול פני העם. דין זה מבוסס על הדרשה: "אמור להם - כאדם האומר לחברו", דהיינו פני האחד אל מול פני חברו.
מנהג מענין התפתח סביב ברכת המצוה של ברכת כהנים. נהגו שהכהנים עומדים כשגבם אל העם ופניהם אל ארון הקודש וכך פותחים בברכת "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו'". באמצע הברכה פונים הכהנים אל העם, פניהם נגד הקהל, וכך הם עומדים עד לסיום ברכת כהנים כולה.
בגמרא אין התייחסות לצורת העמידה על הכהנים בעת הברכה. המאירי (סוטה לח.) כתב שיעמדו הכהנים כשפניהם לעם החל מאמירת ברכת המצוה עד לסיום ברכת כהנים. לעומת זאת כתב הרמב"ם (הלכות תפילה פ"יד, ה"יב) שבזמן ברכת המצוה יעמדו הכהנים כשפניהם לארון ולאחר מכן יהפכו פניהם לעם ויברכו ברכת כהנים. בשו"ע (או"ח קכ"ח, י"א) נפסק כדעת המאירי. במשנ"ב (על אתר) העיר שהדקדקנים יוצאים ידי שניהם והופכים פניהם באמצע ברכת המצוה. אף שהחפץ חיים לכאורה תמך במנהג זה , בערוך השולחן תמה על המנהג וכתב שיש לעשות כדעת המחבר שפסק כמאירי.
דומה שמחלוקת המאירי והרמב"ם נוגעת ליחס שבין ברכת המצוה למצוה עצמה. לדעת הרמב"ם, כיוון שאין זה ראוי להפנות את הגב לארון הקודש, אין לעשות זאת אלא בשעת צורך - כלומר רק בעת קיום המצוה עצמה בה נאמר דין פנים אל פנים. לעומת זאת לדעת המאירי ברכת המצוה קשורה במהותה למצוה עצמה ולכן אף אותה יש לברך כשפני הכהנים אל העם- כפי הדין בעת קיום המצוה. נקודה זו מתחזקת לנוכח דברי המאירי שברכת המצוה מהווה "הידור מצוה" של ברכת כהנים ואינה מתלווה למצוה מבחוץ.
על דרך הדרוש, אפשר להציע הצעה: מאחר שהקב"ה ציוה את הכהנים לברך את העם, יש להבין איזה סוג מצוה זו? האם זוהי מצוה שבין אדם למקום או מצוה שבין אדם לחברו? יתכן שבהנהגתם מראים הכהנים שיש במצוה מימד כפול. בתחילה פותחים הכהנים כשפניהם אל הארון, להראות שזהו מצוה שבין אדם למקום. אך באמצע הברכה פונים הכהנים אל העם לציין שיש במצוה מימד של בין אדם לחברו.
ראינו שמצוה על הכהנים לברך את העם ויתכן שאף מצוה על העם להתברך. כמובן שישנו שותף שלישי בברכת כהנים - הקב"ה, כנאמר, "ושמו את שמי על בני ישראל, ואני אברכם."
"ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה? שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו" (רמב"ם הלכות נשיאת כפיים פ"טו,ה"ז).