בשכלות הלב

מאת ישי גזונדהייט (מחזור ל"ו)

א. מיקום המידה ברשימה

רשימת מ"ח הדברים שהתורה נקנית בהם פותחת ברצף של חמש תכונות הקשורות ישירות ללימוד, ואח"כ עוברת הברייתא למידות כלליות בנפש האדם וביחסו לסביבתו:

התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים ואלו הן: בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתיים, בבינת הלב, בשכלות הלב...

(אבות, פרק ו', משנה ו').

אם נקבל את ההנחה שחמשת הדברים הללו מהווים קבוצה אחת של מידות, ניתן לחשוב על מבנה ורצף בתוך קבוצה זו. כאמור, מידות אלו עוסקות בשלבי קבלת והפנמת התורה ע"י הלומד. ייתכן שמתואר כאן תהליך הדרגתי, שמתחיל באיבר הגבוה ומסתיים באיבר הנמוך: מהתלמוד השכלי אל שמיעת האוזן, בעקבותיה לעריכת השפתיים, ולבסוף אל הלב - בינת הלב ושכלות הלב.

לצד ההדרגתיות בסדרה זו, ניתן למצוא גם מבנה כיאסטי:

תלמוד

   שמיעת האוזן

      עריכת שפתיים

   בינת הלב

שכלות הלב

ראשית התהליך הוא התלמוד, המתבצע בשכלו של הלומד העצמאי, וסיומו של התהליך הוא בשכלות הלב. מחקירה שכלית הטרונומית כתלמיד, עד לנביעה של מעיינות התורה מליבו של הלומד העצמאי-אוטונומי; בבחינת "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים, פרק א', פסוק ב')- "בתחילה תורת ה' ולבסוף תורתו" (ע"ז יט.). המידה המרכזית במבנה היא עריכת שפתיים, כיוון שהיא המוקד של מצוות תלמוד תורה והיא מהווה חלק מהותי מתהליך הלימוד ומסירת התורה לדור הבא[1]. עריכת השפתיים ממוקמת בין שתי מידות מקבילות: לפניה שמיעת האוזן, שהיא השלב המקדים לעריכת השפתיים; עריכת השפתיים באה מתוך הקשבה ודיון, והשמיעה קודמת לעריכת השפתיים הן מבחינה כרונולוגית והן מצד החשיבות שלה. בעקבות עריכת השפתיים באה בינת הלב. הקשר בין הלב לבין הדיבור מופיע כבר בפסוקים של קריאת שמע: "והיו הדברים האלה...על לבבך ושיננתם לבניך ודברת בם" (דברים, פרק ו', פסוקים ו' - ז'). בפשטות, כאשר אדם מדבר על דבר מה זה סימן שדבר זה נמצא בליבו. אבל יש גם אמת גדולה בהבנה קיצונית יותר - אדם שמדבר על דבר מה מקבע ומחדיר את הדבר עמוק לתוך לבבו; הדיבור אינו רק סימן להיות הדברים "על לבבך", אלא סיבה ותנאי הכרחי שהדברים יהיו "על לבבך".

מעניין לציין ששלושת המידות האמצעיות בחמישייה הנ"ל מתייחסות לאינטראקציה של התלמיד עם רב או חברותא; אך המידה הראשונה והמידה האחרונה מתייחסות ללומד בפני עצמו. מבחינה מסויימת, יש קרבה גדולה בין תלמוד לבין שכלות הלב, שהרי שתיהן מתרחשות בשכלו או בליבו של הלומד. אבל ההבדל הדק ביניהם נובע בדיוק מהתהליך שהלומד עובר כאשר הוא לומד עם אדם אחר; ה'תלמוד' הראשוני הוא בשכל, אבל אחרי לימוד משותף עם אחרים המחשבה השכלית שוכנת בלב האדם. במילים אחרות, תהליך הלימוד כשלעצמו נחשב כפעולה טכנית ואפילו פיזית של עצבים במוח האדם; אך האינטראקציה עם אנשים אחרים, שהיא יסוד מהותי במצוות תלמוד תורה, מציבה את הפעולה השכלית בהקשר רחב יותר של האישיות הסובייקטיבית של לומד התורה. ברגע שמתייחסים ללימוד כפעולה המתרחשת בין הלומד לישות אחרת - הרב, החברותא או הקב"ה - ניתן לדבר על לב, נפש, רוח ונשמה, כלומר מכלול הרבדים והנדבכים המרכיבים את האדם.

אבקש להעיר הערה נוספת על קבוצת מידות זו. הגמרא, בניגוד למשנה, לא מצטיינת בסדר ובשיטתיות. הדיונים בשני התלמודים אסוציטיביים, ומגוון נושאים ומקורות משמשים בהם בערבוביא, בייחוד בתלמוד הבבלי שהוא 'בלול' מכל[2]. גם שכלות הלב רומזת להבנה אינטואיטיבית שקשה לצפות מראש. בניגוד לשתי המידות האלו המשקפות אסוציטיביות וערבוב, המידה האמצעית היא עריכת שפתיים, אשר ממנה נודף ריח חזק של סדר ושיטתיות. בנקודה זו טמון פער נוסף בין הלימוד כפי שהוא מתרחש במוחו של היחיד לבין הלימוד המשותף. המסירה מרב לתלמיד טוב לה שתהא מסודרת ומובנית, וטוב להיעזר בטבלאות, מצגות ותרשימי זרימה. ברם, בסופו של דבר, גרעין הלימוד הוא ההבנה הפנימית האינטואיטיבית: היכולת לתפוס ולקלוט את הסוגיה בחושים מחודדים, לדעת להבחין בין אמת ושקר ולזהות את "הנקודה" העיקרית. לשם כך לא יועילו טבלאות ותרשימים. אדרבה, חשיבה שיטתית עלולה לגרום לקיבעון שיחסום את הלומד מלהבין את מהותה של מצווה או סוגיה; וחמור מכך - חשיבה שיטתית ומקובעת חוסמת את האדם מלהקשיב לזולתו ולהבין באופן מלא את הגיגיו.

 

ב. על השכל ועל הלב

בשפת היום יום אנחנו נוטים לחלק בין המושגים 'שכל' ו'לב' - השכל הוא מקום המחשבה והלב הוא מקום הרגש; השכל הוא אובייקטיבי והלב הוא סובייקטיבי. לפי זה, יש סתירה פנימית - אוקסימורון - במושג "שכלות הלב": איך הלב יכול להיות שכלי? לומר על הלב שהוא שכלי פירושו לעמעם ולהחליש את עוצמתו של הלב; ולהיפך - לייחס את השכל ללב פירושו לערער ולמזער את כוחו של השכל והרציונאליזם.

אולם, בחינת המילים "שכל" ו"לב" במקרא תוביל למסקנה מאוזנת יותר לגבי היחס שבין השכל לבין הלב. בלשון המקרא, הלב הוא משכן השכל; השכל הוא שם נרדף לחכמה, כלומר שם עצם מופשט, בעוד הלב הוא המקום שבו 'נמצאת' החכמה בגוף האדם. למשל: "כי לבם צפנת משכל” (איוב, פרק י"ז, פסוק ד'), ועוד. אך גם מעבר לשאלה הלשונית, ההפרדה המושגית בין שכל ללב, או בין שכל לרגש, אינה מדוייקת. בהפרדה עצמה טמון פרדוקס מסויים, שהרי אם אני יודע מה זה רגש אז אני חושב אותו, כלומר הרגש יכול להיות מנוסח בכלים 'שכליים', במילים ומחשבות. מצד שני, היכולת להרגיש קשורה גם להבנת מחשבות ורעיונות. לדוגמא, כשחושבים ברצינות על המילים "אני אוהב אותך", וקל וחומר כשאומרים אותן למישהו או למישהי, קשה להבחין בין השכל לרגש ברגעים אלו. את הטשטוש הזה ניתן, לעניות דעתי, להרחיב גם למשפטים ורעיונות פחות רומנטיים וחווייתיים מדוגמא קיצונית זו, ולכן כל ההבחנה בין שכל לרגש היא די מלאכותית.

ניתן לנסח את הבעיה גם כך: אם נקבל את ההבחנה בין שכל לרגש, נוכל לגזור ממנה הבחנה רחבה יותר בין מישור של מחשבות לבין מישור של רגשות, שמהווים רבדים נפרדים בנפש האדם. ההבחנה הגורפת בין שני המישורים בנפש האדם היא כבר הרבה יותר קשה לעיכול, כיוון שיש יחסי גומלין רבים מידי בין שני המישורים, ולכן קשה לחשוב ברצינות על הפרדה ברורה ביניהם. יתר על כן - הפנמה של ההפרדה בין המישור המחשבתי לבין המישור הרגשי מחזקת ומעמיקה את הדיכוטומיה בין השכל לבין הלב, ודיכוטומיה זו כשלעצמה טורדת את מנוחתם של רבים; סביר להניח שעבור רבים מאלו שמבחינים בין שכל לבין רגש בשפת היומיום דיכוטומיה זו אינה מצב רצוי.

לכן, עלינו להגדיר מחדש את המושגים שכל ורגש, בהתאם ללשון הקודש ובהתאם למציאות הפיזיולוגית. נראה לי שהשוואה בין אופן הפעולה של המוח לאופן הפעולה של הלב יכולה לסייע לנו בחידוד ההבחנה ביניהם. המוח שולח ומזרים לכל הגוף אותות אלקטרוניים באמצעות מערכת העצבים. בדומה לכך, גם הלב מזרים דם לשאר איברי הגוף, אך בשונה מהמוח, הוא מזרים דם ולא אותות אלקטרוניים. טיבו של הזרם שונה; הדם הוא חומר מוחשי שזורם דרך צינורות חלולים, בעוד תאי העצב הם מצע שבו עוברים גלים של אותות אלקטרוניים.

איך משתלב תיאור זה עם מה שעולה מלשון המקרא? נראה שמשמעות הקביעה שהלב הוא משכנו של השכל היא שהמצע שבו נמצאת החכמה הוא גוף האדם; כוחות החיים המפכים בו על יצריו ותאוותיו. בעצם, לפי ההגדרה החדשה הלב לא מסמל את מה שמכונה רגשות, אלא את מכלול התחושות והתשוקות של האדם. רגשות כגון אהבה, קנאה, כעס, יראה ורחמים הם מופשטים ביסודם ולא ניתן לשייך אותם ללב אלא ל'שכל'. “ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים, פרק ו', פסוק ה'), כי באמצעות כוחות החיים, הלב והנפש, אוהבים.

כעת ניתן לחזור ולבאר את הביטוי "שכלות הלב": יש הבדל גדול בין השכל לבין הלב, שהרי השכל הוא אידיאות מופשטות ששוכנות בלב האדם, כלומר זורמות בעורקים; השכל הוא ידיעות מופשטות, בעוד הלב הוא איבר חומרי. התהליך שעובר הלומד בארבע המידות הראשונות, “תלמוד, שמיעת האוזן, עריכת שפתיים, בינת הלב", מגיע לשיאו כאשר הלב משכיל, כלומר הידיעות חודרות לנפשו ולחייו של האדם.

ג. שכלות או סכלות?

המילה "שכלות" בצורה שבה היא מופיעה במשנה מזכירה מילה אחרת, דומה אך שונה: סכלות. ייתכן שהביטוי שכלות אינו סתמי, ומגמתו לרמוז על אופייה הייחודי של המידה שלנו. שכלות הלב היא ידיעה אינטואיטיבית, שלא נובעת מסדרת הוכחות מתמטיות אלא מידיעה מיידית ברורה וישירה, בדומה לנבואה ורוח הקודש. בציבור החרדי מכונה אינטואיציה זו "דעת תורה", ובחוגי מרכז הרב היא מכונה "שכל של תורה". מדובר על ידיעה שאינה נבחנת בכלים שכליים בלבד, אלא על אינטואיציה פנימית הנקנית בשנים רבות וארוכות של לימוד תורה יחד עם ניסיון רב בהוראה ובפסיקה.

אם נבודד את היסוד האינטואיטיבי מההקשר של ידיעה שכלית מפורטת ומעמיקה, נקבל תכונה שאינה שכלית ולא קשורה לפעולת החשיבה ההדרגתית: יכולת הברקה, עמידה על האמת "האמיתית" והשראה סובייקטיבית. יתר על כן: חשיבה שכלית רציונאלית היא תמיד עניינית וממוקדת במושא החקירה האובייקטיבית; לעומת זאת, ידיעה אינטואיטיבית מערבת את הסובייקט, את ה"אני", ועל פיה מתייחס האדם למציאות שסביבו. במילים אחרות, הפעילות האינטואיטיבית מפילה את המחיצות בין הסובייקט לאובייקט; האינטואיציה אינה התייחסות של האדם למציאות הקבועה אלא התנהגות בתוך המציאות, כאשר האדם הוא חלק מהמציאות. ברגע שהאדם מעמיד חיץ בינו לבין המציאות האובייקטיבית, הוא כבר לא פועל מתוך אינטואיציה.

צעד נוסף בכיוון זה יחזיר אותנו לביטוי 'סכלות הלב'. לפעול מתוך אינטואיציה פירושו להיות טיפש או משוגע. “ניתנה נבואה לשוטים" (ב”ב יב:): הסכל פורץ את המעצורים שהשכל וההיגיון מציבים בפניו ומונעים ממנו לעשות 'מה שבא לו'. בסופו של דבר, מטרתו של לומד התורה היא להגיע לידיעה אינטואיטיבית של הסכל והשוטה. אחרי תהליך ארוך וקשה של לימוד, שמיעת דברי הרב וליבון עם החברים, זורמת התורה בעורקים ובנימים של הלומד ושוכנת בליבו. בשלב זה הלב הופך למשכן הידיעה הקוגניטיבית, וכשהידיעה מגיעה ללב, האדם עובר ממצב של 'שכלות' למצב של 'סכלות'. האינטואיציה, הטפשות, הלב, הם הבסיס להכרעה במציאות, לקבלת החלטות, לפסיקת הלכה, למעבר מתיאוריה למעשה.

ד. נקודת המפנה - שאלות פתוחות

לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו.

(משלי, פרק י"ח,פסוק ב') .

הפסוק מציב כאן זה מול זה את התבונה ואת הלב. הכסיל מבכר את התגלות הלב על פני התבונה, ועל כך מוסבת ביקורתו של שלמה המלך. השאלה המתבקשת היא מהי עמדתו של החכם לגבי היחס בין שני היסודות, ולשאלה זו שתי תשובות אפשריות:

א. החכם צריך לדחות על הסף את האופציה של 'התגלות הלב'. חפצו של הכסיל "בהתגלות ליבו" הוא פסול מעיקרו והחכם שולל אותו.

ב. החכם אמור לחכות בסבלנות עד שליבו יתגלה מאליו. הפסול בהתנהגות הכסיל אינה "התגלות הלב" כשלעצמה אלא העדפתה והקדמתה לתבונה.

כפי שהסברנו, ברייתת "קניין התורה" דוגלת באפשרות השנייה, לפיה הלומד עובר תהליך ממושך של מעבר מידיעה תבונית צרופה לשכלות הלב, כלומר להתגלות לב אינטואיטיבית. לפי אפשרות זו, אפשרות השילוב, עולה שאלה נוספת: כיצד מתבצע שילוב זה בין התבונה לבין הלב? האם המעבר מתרחש מאליו, כתוצאה מלימוד אינטנסיבי ומצטבר, או שיש שלב נקודתי ומובחן, המהווה את המפנה מהתבונה להתגלות הלב?

נראה לי שהתשובה לשאלה זו היא במידה רבה אישית. יש מי שמתוך ריכוז עילאי והתבוננות שכלית מיושבת מגיע למצב שבו כל אישיותו קשורה בעבותות חזקים לתכנים ולידיעות שהשיג; בבחינת "תורתך בתוך מעי" (תהלים, פרק מ', פסוק ט'). ברם, האדם המעוניין בריכוז כזה נתבע לוותר על מישורים אחרים של אישיותו. מגמתו היא הכנעת כל יצריו וכוחותיו הנפשיים לשכלו ולעקרונותיו התבוניים. למותר לציין, שתנאי הכרחי לחיי נפש של חכם זה הוא שידיעתו תהיה מבוררת ונהירה. ספקות שכליים יכולים להתפתח למשוכות גבוהות בדרכו. לעניות דעתי, מתי מעט הם אלה המסוגלים לחיות באופן כזה. לעומת זאת, יש אנשים שמתאימה להם יותר העמדה הגורסת שיש שלב מובחן של מעבר מהתבונה להתגלות הלב. עמדה זו מפנה מקום לטובת הלב, להתגלות הלב, והיא מפרידה בין פעילות שכלית צרופה לבין דברים שמעוררים את הלב; בבחינת "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד" (שבת, י.). בחיי האדם יש הרבה נקודות מפנה בעוצמות שונות ובתדירויות שונות. בעצם, חיי האדם הם מעבר תמידי ודינאמי בין המחשבה לבין הלב, בין תורה ותפילה, בין התייחסות פונקציונאלית למציאות לבין חיבור סובייקטיבי בין לב האדם לליבו של עולם; בבחינת "החיות רצוא ושוב" (יחזקאל, פרק א', פסוק י"ד).

בפועל, אנחנו לא תמיד חווים את המעבר מהתבונה ללב כנקודת מפנה - שני היסודות בנפש האדם אחוזים זה בזה כאש בגחלת, ולכן המושג "נקודת מפנה" קצת מבלבל ומטעה. יתר על כן: כאשר ליבו של האדם מתגלה, באמת אין הבחנה בין התבונה לליבו - הבחנה זו קיימת רק כאן, על הנייר, לצורך הדיון וההבהרה; אך האינטואיציה, כאמור לעיל, היא בתוך המציאות, וזו חוויה אחדותית.

ה. חתימה מעין פתיחה

נראה שברייתת "קניין התורה" רומזת לנו היכן לחפש את נקודת המפנה מהתבונה להתגלות הלב. התהליך של לימוד תורה מתחיל ב"תלמוד", כלומר למידה שכלית עניינית. שלושת השלבים הבאים, "שמיעת האוזן, עריכת שפתיים ובינת הלב" מתארים לימוד בחברותא או יחד עם חבורת תלמידים, כלומר לימוד פעיל שמתרחש בספירה הבינאישית. התוצאה של לימוד כזה היא שכלות הלב, שמשמעה אינטואיציה בוגרת, התגלות לב מלא בתורה, חוכמה ודעת.