פסחים | דף ב | בדיקת חמץ, חיובה ותוצאותיה

 

שיעור מס' 1: פסחים ב.

מקורות ושאלות:

1) מקור - משנה ב., רש"י ד"ה בודקין, ריטב"א ד"ה מתני. מהם שני המקורות האפשריים לבדיקה? מה הניע את ריטב"א להציע מקור אחר? מדוע רש"י אינו מסכים?

2) יסוד הדין - האם הבעיה אותה מעלה רש"י אכן מצריכה בדיקה לשם פתירתה? עיין תוספות כא. ד"ה ואי, רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ב ה"ב, (מקור חיים תל"א, א), רא"ש פ"א אות ט.

3) תוצאות הבדיקה - האם הבדיקה פותרת לחלוטין את הבעיות אליהן היא מתייחסת? עיין כסף משנה הלכות חמץ ומצה פ"ב ה"ב, ר"ן א. בדפי האלפס ד"ה אלא ("ומשמע... הקורה"), רבנו דוד ב. ד"ה אלא, תוספות כט: ד"ה רב מ"ומכאן".

4) מדרבנן - לאחר ביטול - עיין תוספות ב. ד"ה אור, ר"ן א. ד"ה אלא עד "לאלתר". מהן שתי הדרכים בהן ניתן להשתמש בדברי הר"ן בכדי לתרץ את רש"י מפני קושיות התוספות? מהן הדרכים השונות להבין את תקנת דרבנן?

חלק א: חיוב בדיקת חמץ

1. מקור

מסכת פסחים פותחת בחיוב המבשר את הגעתו של חג הפסח - בדיקת חמץ. לדעת רוב הראשונים, במקרים מסוימים חיובה של הבדיקה הוא מדאורייתא. ואמנם, הגמרא (ד:) אומרת שלאחר ביטול, תוקפה של הבדיקה הוא מדרבנן, מה שמוכיח כי לפני הביטול חיובה של הבדיקה הוא מדאורייתא. ראיה נוספת לכך, מביא הר"ן (א. בדפי האלפס ד"ה שמא) מכך שהגמרא (ז:, כז:) לומדת דינים הקשורים לבדיקה מפסוקים מן התורה.

הראשונים מצטטים שני פסוקים כמקור לבדיקת חמץ. רש"י (ב. ד"ה בודקין) מסביר כי הבדיקה מנטרלת את איסור "בל ייראה" ו"בל יימצא" (דברים ט"ז, ד; שמות י"ב, יט). האורחות חיים (הלכות חמץ א, ב) מוסיף כי הפסוק "לא יימצא שאור בבתיכם" למעשה מחייב בדיקת חמץ.

תוספות (ב. ד"ה "אור") מקשה על הקישור שאותו עושה רש"י בין בדיקת חמץ ובין איסור בל ייראה, מכך שמן הגמרא (ו:) משמע כי ביטול פותר בעיית לא ייראה. מסיבה זו, ריטב"א מביא את הפסוק "תשביתו שאור מבתיכם" (שמות י"ב, טו) כמקור לבדיקת חמץ מן התורה. אם כן, למרות שאדם יכול להימלט מלאו דלא ייראה ומהצורך להשמיד את חמצו בכך שיבטל את החמץ שברשותו, יכולתו לקיים את עשה דתשביתו מותנית בכך שיחפש את החמץ שברשותו בפועל, ואף יפעל לשורפו. (השאלה האם ניתן להשתמש בביטול על מנת לקיים את עשה דתשביתו או שמא הוא רק אופן להתחמק מעשה דתשביתו אינה בתחום שיעור זה, והיא תידון בשיעורים הבאים.)

2. יסוד הדין

בעצם, כשאנו מחילים את הציווי תשביתו, או את בל ייראה על בדיקת חמץ, אנו מניחים כי האיסורים הללו שייכים גם במקום שאיננו בטוחים כי ישנו חמץ. לגבי בל יימצא תוספות (כא. "ואי") אומרים בפירוש כי הוא חל רק במקום שאנו בטוחים כי יש חמץ ואנו יודעים היכן הוא. [הב"ח (או"ח תלא "ומדאורייתא") מגביל את הקולא הזו וסובר כי בל יימצא אינו חל רק לגבי חמץ שאיננו בטוחים בקיומו, אך אם אנו יודעים כי הוא קיים אך לא יודעים את מיקומו עדיין הוא בגדר בל יימצא.] המקור חיים (רלא, א) משתמש בהגבלה של תוספות על מנת להסביר את פסיקת הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ב ה"ב) כי חיובה של הבדיקה אינו מדאורייתא.

(באופן דומה, ניתן היה לטעון כי תשביתו שייך רק בחמץ ידוע.)

הראשונים המקשרים את בל ייראה לבדיקת חמץ, סבורים כנראה כמו הרא"ש (א, ט), הטוען (שלא כתוספות) שהאיסור שייך גם בחמץ שמיקומו אינו ידוע. (עיין מהרש"ל ומהרש"א (ו.) הדנים בדעת רש"י בעניין.)

חלק ב: תוצאות הבדיקה

1. מילוי החיוב

אם נניח כי האיסורים הללו כוללים חמץ שאינו ידוע, נעמוד בפני בעיה נוספת: כיצד נוכל להסתפק בבדיקה ובשריפה של החמץ שנמצא? האם נצטרך גם ביטול בשל חמץ שאולי לא נמצא? הרמב"ם (שם), לדעת הכסף משנה, אכן מצריך בדיקה וביטול.

הר"ן (א. "אלא") לעומת זאת, טוען כי מדאורייתא הבדיקה מספיקה. לדעתו אם כן, יש להסביר מדוע איננו חוששים לחמץ נסתר. אחד ההסברים האפשריים לכך, הוא כי על אף שיש סכנה מסוימת כי ישנו חמץ נסתר בבית, התורה אינה מחייבת את האדם להתמודד עם אפשרות כה בלתי סבירה.

ייתכן שהסבר זה מצוי בדברי הר"ן עצמו: "שהרי סמכה תורה על החזקות..". היות והתורה מתחשבת בהסתברות, היא דורשת בדיקה רק באותם מקומות בהם מציאותו של החמץ אכן נמצאת בגבולות ההסתברות. אם מתרחשת סטייה סטטיסטית, ואכן נמצא חמץ במקום שאינו מסתבר, אמנם ישנו איסור, אולם התורה אינה דורשת כי מלכתחילה אדם יחשוש למקרים נדירים אלו.

2. הימנעות מן האיסורים

גישה נוספת עשויה לטעון כי חמץ נסתר אינו מהווה כלל מעבר על איסורי חמץ בפסח. ניתן להציע גישה זו בשני כיוונים שונים:

א. אונס

ניתן לומר כי אדם שביצע בדיקה, ומצא אחר כך חמץ במהלך ימי הפסח, אינו נחשב כאחראי לכך כלל. למעשה, הוא אפילו לא נחשב שוגג אלא אנוס. אדם שהסתמך בצדק על ההסתברות כי אין חמץ במקום מסוים, ובסוף נתגלה חמץ באותו מקום, אינו נענש בשל המקרה החריג.

רבנו דוד (ב. ד"ה "אלא") מחיל עקרון זה על בדיקה- בני אדם, שלא כמלאכים, אינם יכולים למצוא את כל החמץ. היות שהתורה מצווה רק על בדיקה וביעור (רבנו דוד סובר כריטב"א כי תשביתו מצווה רק על בדיקה ולא על ביטול), אדם אינו נענש אם אחר כך מצא חמץ נסתר בביתו בפסח.

ב. הגדרת האיסור - הימצאות החמץ לאחר הבדיקה

הן הר"ן והן רבנו דוד מסכימים כי חמץ שנשאר לאחר הבדיקה נכלל באיסורי בל ייראה ובל יימצא. אלא שהר"ן סבור כי זה הגיוני להניח כי נשאר חמץ לאחר הבדיקה, ולכן בעליו אכן יעבור על האיסור, ואילו רבנו דוד סבור כי במקרה כזה יחול פטור "אונס". אולם ניתן להציע גישה שלישית, המגבילה את איסורי בל יראה ובל יימצא. על אף שמקריאת הפסוקים עולה כי האיסורים חלים על כל חמץ שנמצא בבית, מבלי תלות בסיבת הימצאותו שם, תוספות (כט: "רב") משתמשים בקשר שבין האיסורים ובין הציווי תשביתו על מנת להגביל את תחומם: אדם שהתכוון להשמיד את חמצו, והוא נשאר ברשותו בפסח, אינו עובר בבל ייראה ובל יימצא. היות שהשבתה היא הדרך בה מצווה התורה להתנהג עם החמץ, חמץ שנשאר בפסח מתוך כוונה כזו אינו נכלל בגדר איסורי בל ייראה ובל יימצא. (עיין גם ברש"י ו: "ודעתו", ז. "כיוון" ממנו עולה עיקרון דומה.)

הכסף משנה רותם את חידוש התוספות על מנת להתמודד עם רמב"ם תמוהה. הגמרא (ו.) אומרת כי אדם שמצא חמץ ביום טוב (בו אסור לשרוף) מחכה עד לצאת החג, ושורף אותו. השאלה היא מדוע איסורי בל ייראה ובל יימצא אינם מחייבים פעולה מיידית? רש"י ("כופה") ופרשנים רבים אחרים מסבירים כי הגמרא מדברת במקרה בו היה ביטול, ועל כן איסורים אלו אינם חלים.

הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ג ה"ח) מסביר את הגמרא כמתייחסת למקרה בו לא היה ביטול. אם כך, מדוע איננו מוטרדים מן האיסורים? הכסף משנה מסביר כי האיסורים שייכים רק באדם שאינו שורף את החמץ מתוך פשיעה, אך אם החמץ נשאר רק משום שלא ניתן לשורפו, כמו ביום טוב, אין עוברים עליו בבל ייראה ובל יימצא.

העיקרון של תוספות, כפי שאומץ בידי הכסף משנה, יכול להסביר גם את דין חמץ נסתר. אדם שעשה בדיקה קפדנית, גילה דעתו שאינו מעוניין בחמץ כלל, וכי ברצונו להשמיד את כל החמץ שברשותו; כל חמץ שנשאר בבית הוא בניגוד לרצונו, וברגע שהוא ימצא אותו (בעל הבית) הוא ייפטר ממנו. ממילא, העובדה כי החמץ אינו גלוי משמשת כעיכוב בביצוע רצונו של בעל החמץ להשמידו, כשם שיום טוב מונע בעל החמץ לשורפו מיד.

אם כך, לבדיקה שתי תוצאות נפרדות - היא מכינה את החמץ שנמצא לשריפה, ובנוסף, היא מהווה גילוי דעת של בעל החמץ כלפי החמץ שלא נתגלה - בדומה לביטול. (במובן מסוים, בדיקה, המכילה גם מרכיב של מעשה, היא גילוי דעת טוב יותר מביטול.)

שתי הגישות נבדלות בהסבר הסיבה שבגללה קיום תשביתו מונע את חלות האיסורים. לדעת רבנו דוד, הבדיקה מגדירה את בעל החמץ כאנוס, במידה ונמצא אחר כך חמץ בביתו, ואילו על פי הגישה השנייה, הבדיקה כמוה כגילוי דעת המבטל את האיסורים.

חלק ג: מדרבנן - לאחר ביטול

1. המשנה

עד כה עסקנו בבדיקה מדאורייתא. הגמרא (ד:) אומרת כי על אף שביטול יכול לפתור את הציווי דאורייתא, עדיין יש צורך בבדיקה מדרבנן. תוספות (ב. "אור") מסביר כי על אף שביטול מנטרל את האיסורים, חכמים הצריכו לבדוק, כדי להימנע מן החשש שמא אדם שימצא חמץ ברשותו במהלך ימי הפסח יאכל אותו. תוספות מתקשים להסביר מדוע רש"י התעלם מממד זה של הבדיקה, והתייחס בדבריו רק לאיסורי הבעלות על חמץ.

הר"ן (שם) מסביר כי לדעת רש"י, כללי הטיפול בחמץ התפתחו בשני שלבים. המשנה, המזכירה רק את עניין הבדיקה, מדברת על שלב בו רק בדיקה הייתה נדרשת. רק מאחר יותר דרש רב גם ביטול. לכן, רש"י המסביר את המשנה, מתייחס רק לשלב הראשון, בו היה צורך רק בבדיקה לשם נטרול איסורי הבעלות על חמץ.

לפי הסבר זה, ייתכן כי רש"י אכן מסכים למניע אותו מספק תוספות לתקנת חכמים המצריכה בדיקה לאחר הביטול. הוא אינו מזכיר את בעיית האכילה אותה פותרת הבדיקה בפירושו למשנה, משום שבשלב זה המשנה אינה דנה בבעיית האכילה, אלא בבעיית איסורי הבעלות.

2. המניע לתקנה

אך הר"ן מסביר את המניע לתקנה באופן שונה: אנו חוששים כי ישנם יחידים שלא יבטלו את החמץ כנדרש. לדעת הר"ן, התקנה לא הביאה בחשבון גורם חדש לדאגה, אלא מנסה להתמודד עם הגורם המוכר. בדיקה דרבנן מתייחסת לאותו רובד של בדיקה דאורייתא- איסורי בל ייראה ובל יימצא. [עיין רבנו פרץ (ב. "ורבנו") המסביר את התקנה באופן דומה.]

לדעת הר"ן, הסבר רש"י על המשנה מתייחס הן לבדיקה דאורייתא והן לבדיקה דרבנן. (עיין פני יהושע [ב. בתד"ה אור] המסביר את רש"י על אותה דרך.) לדעת רש"י החשש מפני אכילה לא שיחק תפקיד כטעם לתקנה. [נראה כי תוספות (י: ד"ה ואם) הבין כך את רש"י.]

הבעיה לגישה זו מגיחה מכיוון הגמרא (י:) השוקלת את האפשרות להצריך סילוק חמץ מעליית גגו רק מחשש שמא בעליו יאכל אותו בפסח. באופן דומה, נוכל לטעון כי יש לבדוק את הבית מפני חמץ מחשש שמא יבואו לאכול חמץ בפסח ולא רק מחשש לעבור על איסורי בעלות.

3. תוכן התקנה

המהרש"ל (י: ואם) מנסה ליישב את ההתמקדות של רש"י בבל ייראה ובל יימצא אל מול ההתמקדות של הגמרא בסכנת אכילה. הוא מציע כי ישנו חיוב לבצע בדיקה רק כאשר קיים חשש אכילה. מכל מקום, חשש זה אינו הסיבה העיקרית לבדיקה. על אף שהוא מזכיר את שני החששות, המהרש"ל אינו מזכיר בפירוש את היחס שביניהם, או את תפקידם ביסוד התקנה.

מספר אחרונים (וביניהם רבי שמואל רוזובסקי, סימן א) מטפלים ביחס שבין שני החששות ובין המניע ובין תוכן התקנה. הם מסבירים כי למרות שהמניע לתקנה היה חשש האכילה, התקנה נתקנה באופן שהיא מונעת איסורים בעלי תוקף חמור יותר. מדאורייתא, עצם הביטול מונע את חלות האיסורים, אולם חכמים הצריכו טיפול מעמיק יותר בבעיה. הם החליטו להתייחס לאיסורים כקיימים עד לביצוע בדיקה. ממילא, איסורי בל ייראה ובל יימצא, החלים מדאורייתא רק לפני ביטול, חלים גם לאחר ביטול מדרבנן.

בהתבסס על חילוק זה, נוכל להסביר כי הגמרא, המתמקדת באיסורי אכילה, מתייחסת למניע התקנה, ואילו רש"י המתייחס לאיסורים, מתייחס לתוכן התקנה. (רש"י בחר להתייחס לרובד זה של התקנה על מנת לדבר במישור שהוא רלוונטי לשני ממדי הבדיקה.)

דעותיהם של הר"ן ושל האחרונים חלוקות באשר לממד התקנה עליו חלוקים רש"י ותוספות. לדעת הר"ן, מחלוקתם היא לגבי המניע לתקנה, ואילו לדעת האחרונים המחלוקת היא ביחס לתוכן התקנה.

מקורות לשיעור הבא - בעניין איסור עשיית מלאכה בערב פסח:

5) פסחים ב: "מיתיבי... מדאורייתא", רש"י ד"ה אסור, תוספות ד"ה מאימתי, רבנו דוד ד"ה מאימתי, תוספתא פ"ג הלכות יב-יג.

6) משנה נ. רש"י ד"ה שלא, תוספות ד"ה מקום, בעל המאור עד "לפי המנהג", ראב"ד עד "טעם האיסור", רמב"ן מלחמות עד "רש"י ז"ל", ספר המכתם ד"ה מקום.

7) נה. "וחכמים... קאמר", תוספות ד"ה אמר, ירושלמי פ"ד ה"ו.

שאלות:

8) מהו הבסיס למחלוקת רבי אליעזר בן יעקב ורבי יהודה?

9) מה הן שלושת השאלות ששואלים תוספות (ב:) על רש"י?

10) האם איסור מלאכה בערב פסח שייך גם בימינו?

הערה: רמת העבודה האסורה בערב פסח מקבילה לזו האסורה בחול המועד. לפירוט עיין שו"ע אורח-חיים סימן תס"ח.