ב.; ד.; ח:; כז. - סוף זמן קריאת שמע של ערבית

  • הרב אביעד ברטוב והרב נעם מלכי

סוף זמן ק"ש של ערבית / אביעד ברטוב ונעם מלכי


א. שיטת רבן גמליאל

במשנה הראשונה של המסכת, מובאות שלש דעות עד מתי ניתן לקרוא ק"ש[1] של ערבית:

א. ר' אליעזר - "עד סוף האשמורה הראשונה."

ב. חכמים - "עד חצות."

ג. רבן גמליאל - "עד שיעלה עמוד השחר."

בהמשך המשנה מובא המקרה הבא:

"מעשה ובאו בניו (של רבן גמליאל) מבית המשתה, אמרו לו: לא קרינו את שמע. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות, ולא זו בלבד אמרו, אלא כל מה שאמרו חכמים "עד חצות" מצותן עד שיעלה עמוד השחר... אם כן למה אמרו חכמים "עד חצות"? כדי להרחיק את האדם מן העבירה."

ומסבירה הגמרא בדף ט ע"א:

"...אמר להו (ר' גמליאל לבניו): רבנן, כוותי סבירא להו, וחייבין אתם, והאי דקא אמרי "עד חצות" - כדי להרחיק את האדם מן העבירה."

כלומר, גם חכמים מודים שמעיקר הדין ניתן לקרוא ק"ש של ערבית עד עמוד השחר, אך כדי שהאדם לא יתעכב ועל ידי כך יתכן ויפסיד קריאת שמע בזמנה, הם פסקו שזמן הקריאה הוא עד חצות, וכך מסבירה הגמרא בדף ד ע"ב:

"לעולם כרבן גמליאל סבירא להו, והא דקא אמרי "עד חצות" - כדי להרחיק את האדם מן העבירה. כדתניא: חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב, ואומר אלך לביתי, ואוכל קימעא, ואשתה קימעא, ואישן קימעא ואחר כך אקרא ק"ש ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה... וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה."

להלכה, פסק בשו"ע בסימן רלה סעיף ג':

"לכתחילה צריך לקרות ק"ש מיד בצאת הכוכבים, וזמנה עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר - יצא ידי חובתו."

לכאורה, הדברים ברורים - יש לקרוא ק"ש של ערבית עד חצות, ובדיעבד ניתן לקרותה עד עלות השחר, אך ודאי שלא לאחר מכן. אולם, מגמרא בדף ח ע"ב עולה שהדברים לא כל כך פשוטים, ונראה כי במצבים מסויימים ניתן לקרוא ק"ש של ערבית אף לאחר עמוד השחר!

ב. שיטת ר' שמעון בן יוחאי

בדף ח ע"ב מובאת הברייתא הבאה:

"תניא ר' שמעון בן יוחַי אומר: פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר, ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ויוצא בהם ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה."

ובהמשך, הגמרא פוסקת את דבריו להלכה.

הגמרא מקשה על דברי הברייתא:

"הא גופא קשיא, אמרת "פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה", אלמא לאחר שיעלה עמוד השחר - לֵיליא הוא, והדר תני "יוצא בהן ידי חובה, אחת של יום ואחת של לילה" - אלמא יממא הוא."

רשב"י סובר, שמי שקורא ק"ש, פעם לפני עלות השחר ופעם לאחריו יוצא בקריאה הראשונה ידי חובת ק"ש של לילה ובקריאה השניה יוצא ידי חובת ק"ש של יום, כלומר הזמן שלאחר עלות השחר מוגדר כיום. מצד שני רשב"י מגדיר את המקרה שקורא ק"ש "שתי פעמים בלילה", כלומר מגדיר את הזמן שלאחר עלות השחר כלילה?

עונה הגמרא:

"לא, לעולם ליליא הוא, והא דקרי ליה יום, דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא."

כלומר, הזמן שאחר עמוד השחר מוגדר כלילה, אך לעניין ק"ש, זמן זה יכול להיחשב כיום, כיוון שיש אנשים הקמים משנתם באותה שעה. יוצא מהסבר הגמרא שעל פי רשב"י, ניתן לקרוא ק"ש של שחרית החל מעלות השחר, כיוון שאז מתחילים האנשים לקום, ולעניין ק"ש - זמן זה נחשב ליום. דברים אלה מתאימים למסקנתנו בתחילת השיעור, שזמן ק"ש של ערבית הוא עד עלות השחר ומעלות השחר מתחיל זמן ק"ש של שחרית.

אבל, בהמשך הגמרא מובאת ברייתא נוספת:

"איכא דמתני להא... רבי שמעון בן יוחי אומר משום רבי עקיבא: פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה, ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה...

אמר ר' אחא ברבי חנינא אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי שמעון שאמר משום רבי עקיבא."

לפי ברייתא זו, ניתן לקרוא ק"ש של ערבית אפילו לאחר עמוד השחר, כל עוד לא הגיע הנץ החמה! ועל כך שואלת הגמרא:

"הא גופא קשיא אמרת "פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום", אלמא - קודם הנץ החמה יממא הוא, והדר תני: "יוצא בהן ידי חובה אחת של יום ואחת של לילה" - אלמא ליליא הוא!"

הגמרא חוזרת ומקשה את אותה קושיא שהקשתה על הברייתא הקודמת, רק באופן הפוך:

אם הברייתא הגדירה בראשיתה את הזמן שלפני הנץ החמה כיום, כיצד טוענת אותה ברייתא בסופה, שניתן לצאת בזמן זה ידי חובת ק"ש של ערבית?!

ועל כך עונה הגמרא, שאכן זמן זה מוגדר כיום, אך מכיוון שיש אנשים שעדיין ישנים בזמן הזה, ניתן גם להגדירו כלילה לענין ק"ש, ולכן עדיין אפשר לקרוא בו ק"ש של ערבית.

ראינו אם כן, שתי ברייתות שונות אשר מגדירות אחרת את הזמן שבין עלות השחר להנץ החמה. לפי הברייתא הראשונה, זמן זה הינו לילה, אך לעניין ק"ש - ניתן להגדירו כיום, כיוון שיש אנשים שקמים ממיטתם בשעה זו. לעומת זאת, לפי הברייתא השניה, זמן זה מוגדר כיום, אך ניתן לקרוא בו ק"ש של ערבית כיוון שיש אנשים שעדיין ישנים.

לכאורה, נראה כי שתי הברייתות סותרות, ואם אנו פוסקים כרבן גמליאל (כפי שראינו שפסק השו"ע) שניתן לקרוא ק"ש עד עלות השחר, אנו בעצם גם פוסקים כברייתא הראשונה, שניתן לקרוא ק"ש של ערבית עד עמוד השחר ולא לאחר מכן. וכך כותב בעל המאור (בדף ב ע"א בדפי הרי"ף):

"...אילין תרתין ברייתין דרבי שמעון פליגי אהדדי, והיכי אפשר לן למפסק הלכתא כתרווייהו דסתרי אהדדי?"

ובעברית, טוען בעל המאור שהברייתות סותרות ולא ניתן לפסוק את שתיהן להלכה.

ג. פסיקת הרי"ף

אולם, הרי"ף (דף ב ע"א בדפי הרי"ף) פוסק להלכה את שתי הברייתות:

"והני כולהו - הלכתא נינהו."

כלומר, ברור שלדעת הרי"ף אין סתירה בין הברייתות.

לדעתו, הזמן שבין עלות השחר להנץ החמה מתאים גם לק"ש של ערבית וגם לק"ש של שחרית[2].

כאמור בעל המאור סבר, שלא ייתכן שיהיה זמן שיתאים גם לק"ש של שחרית וגם לק"ש של ערבית. מהי אם כן סברתו של הרי"ף? הייתכן שיש זמן שהוא גם לילה וגם יום?

ניתן להסביר שלרי"ף אין זה כלל משנה האם זמן זה הוא יום או לילה. ק"ש של שחרית לא תלויה ביום, וק"ש של ערבית איננה תלויה בלילה. אלא זמן ק"ש של ערבית, מוגדר כזמן בו בני אדם ישנים, וזמן ק"ש של שחרית מוגדר כזמן בו בני אדם מתעוררים וקמים ממיטותיהם.

ממילא, אם יש זמן שבו יש אנשים שעדיין ישנים וכן יש כאלה שכבר נמצאים בתהליכי יקיצה, ניתן להגדיר זמן זה גם כזמן ק"ש של ערבית, וגם כזמן ק"ש של שחרית. הסבר זה מופיע בריטב"א ד"ה אמר ר' אחא בדף ט' ע"א:

"דגלי לן קרא דלא תלה מילתא בזמן לילה ויום, אלא בשכיבה וקימה, וכיון דהאי שעתא תרוויהו איתנהו - זמן שכיבה וזמן קימה, עולה לכאן ולכאן."

כלומר, עד עלות השחר - כולם ישנים. החל מעלות השחר האנשים מתחילים לצאת ממיטותיהם עד שבהנץ החמה כולם (או כמעט כולם, כפי שנראה להלן) כבר ערים. לאורך כל הזמן שבין עלות השחר להנץ החמה יש מיעוט של ערים או של ישנים, מה שמאפשר להגדיר את הזמן הזה כזמן ק"ש גם של ערבית וגם של שחרית.

על פי הסבר זה, שהזמן שבין עלות השחר להנץ החמה מוגדר כזמן ק"ש גם של ערבית וגם של שחרית, ולא משנה לנו האם הזמן מוגדר כיום או כלילה, נראה לומר שבמקרה ואדם היה שיכור ובגלל זה לא יכול היה לקרוא ק"ש של ערבית, ובנוסף נאלץ לצאת למחרת לדרך השכם בבוקר - יפסוק הרי"ף שיכול אותו אדם לקרוא, בין עלות השחר להנץ החמה, גם ק"ש של ערבית (כיוון שנאנס) וגם של שחרית (כי זאת שעת הדחק). ואמנם, כך מבין הריטב"א בהמשך דבריו שם.

(מעניין, האם ניתן להקצין עוד יותר ולומר, שמכיוון שזמן זה הוא גם זמן ק"ש של שחרית וגם של ערבית - ניתן יהיה במקרה הנ"ל לקרוא קודם את ק"ש של שחרית ואחר כך את של ערבית).

ד. פסיקת השו"ע

השו"ע פוסק כרי"ף את שתי הברייתות להלכה, וכך הוא כותב בסימן נח סעיפים ד' - ה':

"אם קראה (את ק"ש של שחרית) משעלה עמוד השחר אף על פי שלא היה אנוס - יצא בדיעבד.

אם נאנס ולא קרא ק"ש ערבית עד שעלה עמוד השחר - כיוון שעדין לא הנץ החמה, קורא ק"ש ויוצא בה ידי חובת ק"ש של ערבית."

אמרנו קודם, שפסיקת הרי"ף כשתי הברייתות נובעת מהבנתו שאין סתירה בין הברייתות, משום שק"ש לא תלויה בהגדרת הזמן כיום או כלילה, אלא כזמן שכיבה או כזמן קימה, וכך היינו מצפים שתהיה דעת השו"ע, שלכאורה פוסק כמותו. אבל, בהמשך סעיף ה' פסק השו"ע:

"...ואם היה אנוס באותה שעה לצאת לדרך מקום גדודי חיה ולסטים - לא יקרא אז ק"ש פעם שנית לצאת בה ידי חובת ק"ש של יום, שמאחר שעשה לאותה שעה לילה, אי אפשר לחזור ולעשותה יום."

השו"ע פוסק שלא ניתן לקרוא בין עמוד השחר להנץ החמה גם ק"ש של ערבית וגם ק"ש של שחרית, כי לא ניתן להגדיר זמן זה גם כיום וגם כלילה, משמע, שלדעת השו"ע זמן ק"ש תלוי בהגדרות של יום ולילה, ולא בזמן שכיבה וקימה! כיצד ניתן, אם כן, להסביר את פסיקת השו"ע את הברייתות להלכה?

במשנה הראשונה של פרק רביעי (פרק תפילת השחר) נחלקו ר' יהודה וחכמים לגבי סוף זמן מנחה ותחילת זמן ערבית[3]:

"תפילת מנחה עד הערב, רבי יהודה אומר עד פלג המנחה."

לפי חכמים זמן מנחה הוא עד החשכה, ולפי רבי יהודה זמן מנחה הוא עד פלג המנחה[4], ולאחר מכן מתחיל זמן ערבית. הגמרא אינה פוסקת לא כרבי יהודה ולא כחכמים, אלא אומרת שניתן לנהוג או כדעת רבי יהודה או כדעת חכמים:

"השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר - עבד, ודעבד כמר - עבד.[5]"

ניתן להבין שהגמרא פסקה כך מכיוון שיש ספק האם הזמן שבין פלג המנחה לשקיעה הוא זמן מנחה או זמן ערבית, ולכן למסקנה ניתן לנהוג או כדעת רבי יהודה או כדעת חכמים. בסימן רלג פסק השו"ע שניתן לנהוג או כר"י או כרבנן, אך לא כשניהם, כי לא ניתן להגדיר זמן מסויים גם כיום וגם כלילה.

על פי פסיקה זו בסימן רלג, ניתן להסביר את פסיקת השו"ע בסימן נח: יש ברייתא אחת שמגדירה את עלות השחר כיום, וברייתא שניה שמגדירה את עלות השחר כלילה, והוא פוסק שניתן לנהוג או כברייתא האחת או כברייתא השניה, אך לא כשתיהן.

כלומר ההבדל בין שיטת הרי"ף לבין שיטת השו"ע הוא, שלפי הרי"ף שתי הברייתות הן להלכה והן אינן סותרות כלל, כי זמן ק"ש לא תלוי ביום ולילה אלא בזמן שכיבה וקימה והזמן שבין עלות השחר להנץ החמה, הוא גם זמן שכיבה וגם זמן קימה. לעומתו סובר השו"ע, שזמן ק"ש תלוי בהגדרות יום ולילה, ולא ייתכן להגדיר זמן גם כיום וגם כלילה, אך מכיוון שיש ספק כיצד לפסוק - ניתן לנהוג לעיתים כברייתא האחת ולעיתים כברייתא האחרת.

ה. בני מלכים

בסימן נח סעיף א', פסק השו"ע שניתן לקרוא ק"ש של שחרית עד סוף ג' שעות, כיוון שעד אז ישנם בני מלכים שקמים ממיטותיהם. שואל על כך המגן אברהם בסעיף קטן ו': אם ישנם אנשים שעדיין שוכבים במיטותיהם עד סוף ג' שעות (בני - המלכים), ניתן להגדיר זמן זה גם כן כזמן שכיבה (ממש כמו הזמן שבין עמוד השחר להנץ החמה), ומדוע לא ניתן לקרוא ק"ש של ערבית עד סוף ג' שעות?!

לפי השו"ע, שראינו שסובר שק"ש תלויה ביום ולילה, ברור מדוע לא ניתן לקרוא ק"ש של לילה עד סוף ג' שעות, מכיוון שגם אם יש כאלה שישנים בזמן הזה, ברור שלא ניתן לומר שזהו לילה. מי שישן עד סוף ג' שעות - ישן ביום! אך לפי הרי"ף שדורש זמן שכיבה או זמן קימה על מנת לקרוא ק"ש ולא דורש יום או לילה, איך ניתן להסביר את זה שלא ניתן לקרוא ק"ש של לילה עד סוף ג' שעות? הרי ישנם גם כאלה ששוכבים עדיין?!

עונה המגן אברהם, שאמנם אמרנו שעל מנת להגדיר זמן מסוים כזמן שכיבה או כזמן קימה, מספיק מיעוט של קמים או מיעוט של שוכבים, אך בני - המלכים, ששוכבים במיטותיהם עד סוף ג' שעות הינם "מיעוטא דמיעוטא", כלומר מיעוט כל כך קטן, שאינו מספיק על מנת להגדיר זמן זה כזמן שכיבה. אולם הסבר זה קשה, כי אם בני המלכים הינם "מיעוטא דמיעוטא", אז מדוע לגבי ק"ש של שחרית אנו כן סומכים עליהם ומגדירים זמן זה כזמן "ובקומך"?

ניתן להסביר שהתורה אמרה שזמן ק"ש של ערבית הוא "בשכבך", ושל שחרית הוא "בקומך", אך חז"ל הם המגדירים מהו זמן "קימה" ומהו זמן "שכיבה", ולגבי ק"ש של שחרית חכמים ראו לנכון להתחשב בבני - המלכים וקבעו שעד סוף ג' שעות זהו זמן קימה, כי בכל זאת - זה כבר יום. לעומת זאת, לגבי ק"ש של ערבית זה היה נראה להם "מוגזם" לומר שמכיוון שיש בני מלכים שעדיין שוכבים, יהיה ניתן לקרוא ק"ש של ערבית לאחר ג' שעות, כשהשמש כבר זורחת והציפורים כבר מזמן מצייצות.

ו. השכיבנו

לגבי ברכת 'השכיבנו', פסק השו"ע (על פי הגמרא) בסימן רלה סעיף ד' :

"...ואנוס שקרא אז (ק"ש של ערבית לאחר עלות השחר) לא יאמר 'השכיבנו', דכיון שעלה עמוד השחר אינו זמן שכיבה."

כפי שהסברנו קודם, לדעת השו"ע ק"ש של ערבית תלויה בלילה ולא בזמן שכיבה, ולכן הזמן הזה, שבין עלות השחר להנץ החמה, מוגדר כלילה לגבי מי שהיה אנוס והוא יכול לקרוא אז ק"ש של ערבית, אך לגבי ברכת 'השכיבנו' - ברור שיש צורך לאומרה בזמן המוגדר כ'זמן שכיבה' ולכן אין לאומרה לאחר עלות השחר, כיוון שאין מי ששוכב אז לישון.

אבל, לרי"ף שסובר שק"ש של לילה תלויה ב'זמן שכיבה' ולא בלילה, מדוע לגבי קריאת שמע זהו 'זמן שכיבה', ולגבי אמירת 'השכיבנו' אין זמן זה מוגדר כ'זמן שכיבה'?

יתכן והתשובה נמצאת בדברי המשנ"ב בס"ק ל"ג:

"רוצה לומר: אינו זמן שבני אדם הולכים לשכב שיהיה שייך לומר על זה 'השכיבנו', אבל מכל מקום מקרי זמן שכיבה לענין מצוות עשה דק"ש דכתיב בה: "בשכבך", דהכוונה כל זמן שבני אדם שוכבין..."

כלומר, 'זמן שכיבה' שמאפשר לקרוא ק"ש של ערבית זה זמן בו אנשים עדיין שוכבים, ולעומת זאת 'זמן שכיבה' שמאפשר לברך 'השכיבנו' זהו זמן בו אנשים הולכים לישון.

כאשר התורה הגדירה את זמן ק"ש של ערבית היא אמרה: "בשכבך", כלומר בזמן שאתה שוכב.

אך כאשר אנו באים לבקש: "השכיבנו... לשלום והעמידנו... " ברור כי על הברכה להיות לפני השכיבה, כלומר בזמן בו הולכים לשכב ולא כל זמן ששוכבים.

שוא לכם משכימי קום !

ונסיים בצימוק קטן, לכל מי שהגיע עד לשלב זה של השיעור, הארוך המקצת.

על מנת ללמד זכות על אותם בני - מלכים המתעוררים רק לאחר ג' שעות, נביא את דברי הטורי זהב באבן העזר סימן כה ס"ק א:

"...ודברים אלו אסמכתא אקרא 'שוא לכם משכימי קום' כולי דהיינו שיש תלמידי חכמים מנדרין שינה מעיניהם ועוסקים בתורה הרבה, ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח החזק וזריזות הלב לעסוק בתורה, ובאמת יכול ללמוד בשעה א' מה שזה מצטער ועוסק בב' שעות... על כן אמר 'שוא לכם' דהיינו בחינם אתם לכם שאתם מצטערים ומשכימים בבוקר... "




[1] בגלל ריבוי ההופעות של הביטוי 'קריאת שמע', נחרוג ממנהגנו שלא להשתמש בראשי תיבות, ונשתמש בקיצור המקובל - ק"ש.

[2] למרות שהרי"ף פסק כשתי הברייתות, בכל זאת הוא חילק בין המקרים, בפרטי הדינים. על פי הרי"ף ניתן לקרוא בשעת הדחק ק"ש של ערבית, לאחר עמוד השחר, כגון מי שהיה חולה או שיכור, אך מי שקרא ק"ש של ערבית במזיד לאחר שעלה השחר, לא יוצא ידי חובה - אפילו בדיעבד!

כלומר, יוצא מהרי"ף שיש שלשה זמנים אפשריים לק"ש של ערבית:

לכתחילה - עד חצות.

בדיעבד - עד עלות השחר.

ובשעת הדחק או באונס - עד הנץ החמה.

לעומת זאת, בק"ש של שחרית, אם קרא לאחר עמוד השחר - יצא בדיעבד ידי חובה, ובשעת הדחק, כגון מי שצריך לצאת לדרך, יכול לכתחילה לקרוא ק"ש לאחר עמוד השחר.

[3] עסקנו בסוגיא זו בשיעור השני בעניין 'ערבית מוקדמת'.

[4] שלושת רבעי השעה לאחר תחילת שעה עשירית.

[5] כז ע"א.