ב. - הגיע זמן ולא נישאו

  • הרב יאיר קאהן

הגיע זמן ולא נישאו (ב.)

שנינו בפרק "אף על פי":

"נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה. וכשם שנותנין לאשה - כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו ולאלמנה שלשים יום. הגיע זמן ולא נישאו - אוכלות משלו ואוכלות בתרומה... זו משנה ראשונה.

בית דין של אחריהן אמרו: אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה". (משנה כתובות נז ע"א)

המשנה קובעת כי נותנים לבתולה שנים עשר חודשים מהרגע שתבעה הבעל לנישואין (לאחר שהוא כבר קידש אותה) עד רגע הנישואין. אם עברו שנים עשר החודשים ועדיין לא נישאו - חייב הבעל לתת לארוסתו מזונות. בעבר היו נוהגים שאם הבעל כהן - יכולה האישה אפילו לאכול בתרומה (לפי ה"משנה הראשונה"), אולם לאחר מכן תיקנו שהאישה יכולה לאכול בתרומה רק מרגע הנישואין.

במשנה זאת, חיוב המזונות כאשר הגיע זמן הנישואין ולא נישאו הוזכר סתם, והמשנה אינה מתייחסת למצב שבו הנישואין לא התרחשו בשל נסיבות חריגות. הלכה זו נידונה בסוגייתנו:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? שאם היה לו טענת בתולים (אם הבעל גילה שאשתו לא בתולה) - היה משכים לבית דין.

ותינשא באחד בשבת, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין (שבית דין יושב אף ביום שני)?

שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא טורח בסעודה שלשה ימים - אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה.

ועכשיו ששנינו "שקדו", אותה ששנינו "הגיע זמן ולא נישאו - אוכלות משלו ואוכלות בתרומה" - הגיע זמן באחד בשבת, מתוך שאינו יכול לכנוס אינו מעלה לה מזונות. לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה - אינו מעלה לה מזונות.

ואיכא דבעי לה מיבעיא: חלה הוא - מהו? התם טעמא מאי, משום דאניס, והכא נמי הא אניס; או דלמא - התם אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן, הכא לא". (כתובות ב ע"א)

הגמרא קובעת שאף על פי שעברו שנים עשר חודש, אם הבעל אינו יכול לכנוס את ארוסתו מפני התקנה שבתולה נישאת דווקא ביום הרביעי - הוא אינו חייב במזונותיה. בכל זאת, הגמרא מסתפקת מה הדין כאשר נסיבות אחרות מונעות ממנו להתחתן כעבור שנים עשר חודש, כגון אם הוא חלה או שהיא חלתה. לפי הלשון הראשונה, אין הבעל חייב במזונות אם אונס מונע ממנו להתחתן; אך לפי הלשון השנייה, הגמרא אינה מכריעה בשאלה זו.

חיוב המזונות כאשר הגיע הזמן ולא נישאו

לפני שנדון בהסבר הגמרא, יש להקדים ולעיין ביסוד חיוב המזונות כאשר הגיע זמן הנישואין ולא נישאו. מדוע חייב הבעל להעלות לאשתו מזונות לאחר שנים עשר חודש?

חיוב מזונות בתורת קנס

הדרך הפשוטה ביותר הוא לומר שקנס הוא שקנסו חכמים הואיל ולא כנסה בזמן. כיוון שהבעל אינו עומד בהסכם ביניהם ואינו כונס את אשתו - הוא חייב להעלות לה מזונות. ואכן, בלשון הראשונה הבינה הגמרא שהבעל חייב לשלם את הקנס רק אם הוא אשם בצורה כלשהי, ואם הבעל כלל אינו אשם - "חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נידה" - הוא פטור מלהעלות לה מזונות.

לפי הבנה זו, מסתבר שאין האישה חייבת לתת לבעלה דבר לאחר שנים עשר חודש. חז"ל הטילו חיוב תשלומים רק על הבעל, כיוון שעליו הוטל החיוב לכנוס את ארוסתו. ואכן, הרא"ה (שטמ"ק קז ע"ב) כותב שלאחר שהגיע הזמן ולא נישאו - למרות שהבעל חייב לתת לאשתו מזונות, אין הוא זוכה במעשה ידי ארוסתו תמורת המזונות הללו[1]. מפרשים אחרים חלקו על הרא"ה[2], וקבעו שהאישה אכן חייבת לתת לבעלה את מעשי ידיה תמורת המזונות שהיא מקבלת. מצד אחד, הקשר בין תשלום המזונות לקבלת מעשה ידיה הוא ברור - שהרי "תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה" (כתובות מז ע"ב); אך מצד שני - קבלת מעשי ידיה אינה מתאימה להבנה שחז"ל הטילו קנס על הבעל וחייבוהו לשלם מזונות. הבנה זו גם אינה מתיישבת לפי הגמרא בלשון השנייה, המסתפקת אם הבעל חייב להעלות לאשתו מזונות כאשר הגיע הזמן ובני הזוג לא נישאו מתוך אונס, ללא כל אשמה של הבעל.

חיוב מזונות בתורת התחייבות

רש"י (ד"ה אוכלות משלו) מקשר בין חיוב המזונות של הבעל כשהגיע הזמן ולא נישאו, לבין חיוב המזונות של הבעל לאשתו הנשואה לו. ייתכן שניתן לדייק מכך שלדעת רש"י, אופיו של חיוב המזונות כשהגיע הזמן ולא נשאו זהה לאופיו של חיוב המזונות לאחר הנישואין, ואין הוא קנס בעלמא. ניתן להסביר שתשלום המזונות אינו קשור לאשמתו של הבעל אלא נובע מהתחייבותו לאשתו: המקדש אישה מתחייב לכנוס אותה עד תאריך מסויים, וחיוב המזונות כלול בהתחייבות זו. ממילא, כאשר מגיע זמן הנישואין - חייב הבעל לפרנס את אשתו בשל ההתחייבות, אף על פי שעדיין לא כנסה בפועל. לפי הבנה זו, יש מקום לחייב את הבעל במזונות גם אם הוא אינו אשם בכך שעוד לא כנסה. זאת ועוד, יש מקום לומר שהבעל זכאי לקבל את מעשי ידיה של אשתו, תמורת המזונות שהוא חייב לתת לה.

קבלת מציאת ארוסתו

ב"טיב קידושין" שהבאנו לעיל (ראה הערה 2), הוא מסתפק אם הארוס זוכה גם במציאת ארוסתו לאחר שהגיע הזמן ולא נישאו. נראה שספקו תלוי בהבנת התקנה שהבעל זוכה במציאת אשתו: המשנה להלן (כתובות סה ע"ב) כותבת שמציאת האישה ומעשי ידיה לבעלה. הגמרא בבבא-מציעא דנה בטעם התקנה שמציאת האישה לבעלה:

"טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה?
כי היכי דלא תיהוי לה איבה". (בבא-מציעא יב ע"ב)

תוס' בכתובות (סו ע"א ד"ה מציאתה) דנים מהי ה"איבה" הזו, שבגללה זוכה הבעל במציאת אשתו: בתחילת דבריהם הם מצדדים לומר שהבעל זוכה במציאת אשתו תמורת מזונותיה, כמו שהוא זוכה במעשה ידיה[3]. למסקנה, תוס' מקשים על הבנה זו, ובפרק רביעי (מז ע"א תוד"ה משום) הם קובעים ש"איבה" זו אינה איבת המזונות:

"ואע"ג דמציאת אשה לבעלה אינה אלא משום איבה... ההיא איבה לאו משום מזונות הוא, דלא דמיא למעשה ידיה, אלא איבה דקטטה".

אם תקנת המציאה היא תקנה נפרדת משום קטטה - אזי לכאורה אין סיבה שהארוס יזכה במציאת ארוסתו כאשר הגיע הזמן ולא נישאו. אולם אם תקנת המציאה היא הרחבה של דין מעשי ידיה, ותיקנו שהבעל יקבל את מציאת אשתו תמורת מזונותיה - מסתבר שהבעל זוכה במציאה כשם שהוא זוכה במעשי ידי ארוסתו.

הפרת נדרי ארוסתו

עד כה, העלנו שתי הסברים לתקנה המחייבת את הבעל במזונות ארוסתו כאשר הגיע זמן ולא נישאו: משום קנס[4], או בשל התחייבות הבעל. לפי שני ההסברים הללו, מעמד האישה אינו משתנה כלל כאשר מגיע זמן הנישואין, ואין כאן אלא חיוב מזונות (ואולי כמה חיובים נוספים הנלווים לחיוב המזונות).

אמנם, המשנה בנדרים (עג ע"ב) דנה בשאלה מי מפר את נדריה של ארוסה לאחר שהגיע הזמן ולא נישאו. לדעת ר' אליעזר - "הואיל ובעלה חייב במזונותיה, יפר", ואילו חכמים סבורים כי "אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו". הגמרא שם מקשרת בין שיטת ר' אליעזר לבין המשנה הראשונה בסוגייתנו, שהאישה מותרת לאכול בתרומה משהגיע הזמן ולא נישאו.

מהו הקשר בין אכילה בתרומה לבין הפרת נדרים? לפי הגמרא בכתובות, מדאורייתא מותר גם לארוסת כהן לאכול בתרומה. חכמים תיקנו שאין הארוסה אוכלת בתרומה משתי סיבות: ראשית, שמא תתן האישה לאחיה ולאחיותיה לאכול מהתרומה, למרות שאסור להם לאכול ממנה; ושנית - "משום סימפון": שמא יימצאו הקידושין קידושי טעות, ונמצא שהאישה אכלה תרומה למרות שהיא לא הייתה מקודשת לכהן. כאשר הגיע הזמן ולא נישאו, קובעת המשנה הראשונה שהאישה יכולה לאכול בתרומה, שכן שני הטעמים אינם שייכים: הבעל מייחד לאשתו מקום מיוחד לאכול בו את המזונות שהוא נותן לה, ואין חשש שמא תתן מהם לאחיה ולאחיותיה; וכן הבעל בודק אם יש באשתו מומין, ואין עוד חשש לקידושי טעות. מכל מקום, מה הקשר בין חששות אלו לבין הפרת נדרים? כיצד לפי המשנה הראשונה יכול הבעל לבדו להפר את נדרי ארוסתו, כאשר התורה קובעת במפורש שרק לאחר הנישואין הבעל מפר את נדרי אשתו?

כדי להבין את הגמרא בנדרים, שומה עלינו להקדים ולברר מדוע ארוסת כהן מותרת לאכול בתרומה מדאורייתא. בפרשת אמור, מזכירה התורה שני סוגי אנשים הרשאים לאכול בתרומה:

"וכהן כי יקנה נפש קִנְיַן כספו - הוא יאכל בו ויליד בֵּיתוֹ - הם יאכלו בלחמו". (ויקרא כ"ב, יא)

לפי הגמרא בכתובות (נז ע"ב), הדין שארוסה אוכלת בתרומה נלמד מ"קניין כספו". ב"עמק הנצי"ב" על הספרי (פרשת קורח), כותב הנצי"ב שהספרי חולק על דרשה זו:

"דלא שמענו מקנין נפש, דודאי לא דמי קנין אשה לקנין עבד... ואין נפשה של אשה קנוי לאיש... ואינה בכלל "כי יקנה נפש".

לפי הספרי, היתר אשת כהן לאכול בתרומה נדרש מ"כל טהור בביתך יאכל אֹתו" (במדבר יח, יא). לפי לימוד זה, יש מקום לומר שרק אשת כהן לאחר נישואיה נחשבת "ביתו" של הכהן, ולכן רק לה מותר לאכול בתרומה. אמנם, הספרי מביא ריבוי כדי לדרוש שגם ארוסת כהן מותרת לאכול בתרומה; אך הירושלמי (כתובות פ"ה ה"ד) מסתמך על אותו לימוד (בלי הריבוי לארוסה) כדי לבסס את דעת המשנה האחרונה, שרק לאחר הנישואין מותר לאשת כהן לאכול בתרומה.

נישואין חלקיים כאשר הגיע הזמן ולא נישאו

כעת, יכולים אנו להבין את הגמרא בנדרים. ייתכן שהגמרא בנדרים הבינה שבאופן בסיסי, רק אשת כהן אוכלת בתרומה, כיוון שרק היא נחשבת "ביתו" של הכהן. לפי זה, המשנה הראשונה, הקובעת שארוסה אוכלת בתרומה כשהגיע הזמן ולא נישאו, סוברת שכאשר מגיע הזמן - האישה נחשבת לנשואה, ומכאן שהאישה נחשבת לנשואה גם לעניין הפרת נדרים, והבעל יכול להפר את נדריה לבדו[5].

אך סברה זו עצמה דורשת בירור: כיצד ניתן לומר שכאשר מגיע זמן הנישואין האישה הופכת לנשואה, אף על פי שהיא מעולם לא נכנסה אל מתחת לחופה?!

קצה חוט לתשובה על קושייה זו ניתן להעלות מהריטב"א בסוגיין. כפי שראינו לעיל, הגמרא כותבת במפורש שכאשר מגיע הזמן ולא נישאו חייב הבעל לשלם מזונות לאשתו. הריטב"א מחדש חידוש עצום, ומרחיב מאוד את חיוביו של הבעל:

"אוכלות משלו - פירוש, שחייב במזונותיה, והוא הדין בכסותה ובפרנסתה, כאילו נכנסה לחופה".

הרי שלדעת הריטב"א, מוטל על הבעל גם חיוב כסות, אף על פי שהוא אינו קשור כלל לחיוב המזונות. הריטב"א מזכיר גם חיוב "פרנסה", אולם לא ברור מהי כוונתו במילה זו. הרב ליכטנשטיין שליט"א הסביר ש"פרנסתה" כוללת חיובים נוספים שהבעל מתחייב בהם בשעת הנישואין, כגון מתן דיור. אם כך - ודאי שיש כאן הרחבה עצומה של חיובי הבעל לארוסתו כשהגיע הזמן ולא נישאו.

ייתכן שהמקור לשיטת הריטב"א מצוי בסוגייתנו. הגמרא מסבירה שלפי המשנה הראשונה, ארוסת כהן אוכלת בתרומה לאחר שהגיע הזמן, ואין חוששים שמא תשקה מכוס של תרומה לאחיה ולאחיותיה, כיוון ש"דוכתא מייחד לה" (כתובות נז ע"ב). רש"י מסביר שהאדם מייחד לארוסתו מקום מיוחד שתאכל שם את המזונות שהוא נותן לה, כדי שלא יפסיד כסף אם תכבד את אחיה ואחיותיה; אך ניתן להסביר בצורה שונה: כשמגיע זמן הנישואין, הארוס חייב לשכור לארוסתו דירה מצד חיוב הדיור שהוא חייב ליתן לה. לפי פירוש זה, מצאנו מקור לשיטת הריטב"א, המרחיב את חיובי הארוס ומחייב אותו לתת לארוסתו דירה כאשר הגיע הזמן ולא נישאו.

היקף חיובי הארוס לארוסתו כשהגיע הזמן ולא נישאו

לפי חידושו של הריטב"א בהבנת דין הגיע הזמן ולא נישאו, עלינו לברר האם הארוס חייב בכל הדברים שהבעל חייב לאשתו הנשואה, או שמא אין הוא חייב אלא בחלק מהם. המשנה בדף נט (ע"ב) מפרטת שלוש רמות של מלאכות שהאישה חייבת לעשות לבעלה: "עושה בצמר" - מלאכות שהאישה עושה כדי להרוויח כסף; "טוחנת, אופה ומבשלת" - מלאכות הבית; ו"מוזגת לו כוס, מצעת לו את המיטה, רוחצת ידיו ורגליו" - דברים אינטימיים שבין הבעל לאשתו[6]. לגבי המלאכות השייכות לרמה האמצעית - מלאכות הבית (טוחנת, אופה, מבשלת) - יש לדון אם הן שייכות למערכת האישית שבין הבעל לאשתו, או שמא הן שייכות למערכת הממונית של הנישואין.

בדף סג, מסתפק הריטב"א אם האישה חייבת לבשל ולאפות לבעלה כאשר הגיע הזמן ולא נישאו. נראה, שלדעת הריטב"א האישה פטורה מהחיובים השייכים למערכת האינטימית אפילו לאחר שהגיע הזמן ולא נישאו, אך היא חייבת בכל פרטי המערכת הממונית. ספקו של הריטב"א מבוסס על הספק שהזכרנו לעיל - האם מלאכות הבית שייכות למערכת האינטימית של הנישואין או למערכת הממונית שלהם. לדעת הריטב"א, המערכת האישית של הנישואין נוצרת כאשר האיש ואשתו עומדים תחת החופה וניתרים זה לזה; אך המערכת הכלכלית מתחילה לחול כבר כאשר מגיע זמן הנישואין, אפילו אם עדיין לא נישאו.

בין שתי המערכות

כדי להבין ביתר שאת את ההבחנה שבין שתי המערכות - המערכת האישית והמערכת הכלכלית, יש לדון בדין חופה. כידוע, לדעת הרמב"ם חופה צריכה להיות ראויה לביאה (הל' אישות י', ב). ב"בית יעקב" הקשה על הרמב"ם, שהרי משנה מפורשת היא, שמייחדים לכהן גדול אישה נוספת שמא תמות אשתו ביום הכיפורים (יומא ב ע"א). והלוא יום הכיפורים אסור בתשמיש, וממילא אם תמות אשתו של הכהן הגדול - ייחודו עם אשתו החדשה לא יהיה ייחוד הראוי לביאה? ניתן לענות שבאופן עקרוני הייחוד הוא ראוי לביאה, והסיבה לכך שהכהן הגדול לא יכול לבוא על אשתו היא צדדית - בשל קדושת היום; אולם אפשר להסביר את שיטת הרמב"ם גם בדרך אחרת.

לגבי הרבה דינים, התורה הבחינה בין ארוסה לנשואה. ההבדל הראשון בין הארוסה לנשואה הוא הבית שהיא שייכת אליו: המעיין במקרא יגלה שארוסה עדיין שייכת לבית אביה (עיין דברים כ"ב, כא), ורק לאחר נישואיה היא הופכת לחלק מביתו של הבעל (עיין במדבר ל, יא). מאידך, מצאנו הבדל נוסף בין ארוסה לנשואה: אישה נשואה מוגדרת כ"שארו" של הבעל, ואילו ארוסה אינה מוגדרת כך. התורה התירה לכהן להיטמא ל"שארו" (ויקרא כ"א, א-ב), ומכאן למדו חז"ל שהכהן מיטמא לאשתו הנשואה. אף בפרשיית הירושה נאמר: "ונתתם את נחלתו לשארו הקרֹב אליו ממשפחתו וירש אֹתה" (במדבר כ"ז, יא), והגמרא (בבא בתרא קט ע"ב) דרשה מכאן שהבעל יורש את אשתו.

נראה כי ישנו שוני מהותי בין "ביתו" לבין "שארו", ולא הרי זה כהרי זה. המושג "ביתו" אינו מיוחד לקשר שבין איש לאשתו, וכולל את כל מי ששייך למסגרת המשפחתית: משפחתו של אדם מכונה "למשפחותם לבית אבותם", עם ישראל מכונה "בית ישראל", וכפי שראינו לעיל - בתו של אדם לפני נישואיה שייכת לבית אביה. מאידך, המונח "שארו" מושרש בקשר האינטימי והייחודי שבין האיש לאשתו, ואין לו אח ורע במערכת היחסים שבין קרובי משפחה אחרים.

סביר להניח שלשיטת הרמב"ם, חופה הראויה לביאה נדרשת רק כדי ליצור את הקירבה האינטימית של "שארו". הקירבה של "ביתו" - השייכות לאותו תא משפחתי - אינה תלויה דווקא בחופה הראויה לביאה. המשנה לומדת שהכהן הגדול צריך להיות נשוי מהפסוק "וכפר בעדו ובעד ביתו" - "ביתו זו אשתו". מעתה, ייתכן שאפילו אם הכהן הגדול אינו יכול לשאת ביום הכיפורים אישה בחופה הראויה לביאה, מכל מקום - הוא יכול ויכול ליצור מערכת של "ביתו". מערכת הנישואין המשפחתית הלא-אינטימית מתחילה מרגע כניסת האישה לביתו של האדם, אף על פי שכניסה זו אינה ראויה לביאה[7].

לאור הבחנה זו, ניתן להסביר שלשיטת הריטב"א, כאשר הגיע הזמן ולא נישאו, הבעל חייב רק בחיובים השייכים לתא המשפחתי ("ביתו"), ולא באלו השייכים למערכת האינטימית שבין האיש לאשתו ("שארו"). ההסבר לכך הוא כפול:

א. ייתכן שהאישה עוברת ממשפחת אביה למשפחת בעלה באופן אוטומטי כאשר מגיע זמן הנישואין, מבלי שתיעשה כל פעולה חיובית. מאידך, לא ייתכן שייווצר קשר אינטימי בין האיש לאשתו בלי כל פעולה אקטיבית.

ב. המערכת האינטימית בין האישה לאשתו - הגדר הייחודי של "שארו" - אינה יכולה להיווצר כל עוד האישה לא נכנסה לחופה, שהרי טרם כניסתה לחופה היא עדיין אסורה לבעלה.

לפי ההבחנה שהצענו, כאשר מגיע זמן הנישואין ולא נישאו - הבעל אינו יורש את אשתו ואינו יכול להיטמא לה (שכן דינים אלו שייכים למסגרת האישית), אך הוא יכול להפר את נדריה (שכן דין זה שייך למסגרת המשפחתית - "ואם בית אישהּ נדרה"). זאת ועוד, אפילו אם לארוסת כהן אסור לאכול בתרומה, שכן היא אינה נחשבת "ביתו" של הכהן - כאשר הגיע הזמן ולא נישאו והארוסה נכנסת לבית בעלה, מותר לה לאכול בתרומה. כך עולים כהוגן דברי הגמרא בנדרים: לפי המשנה הראשונה, שארוסת כהן אוכלת בתרומה כאשר הגיע הזמן ולא נישאו - כשמגיע זמן הנישואין הארוסה נכנסת למסגרת ביתו של בעלה באופן אוטומטי, ושוב הוא יכול גם להפר את נדריה.

ירושת אשתו

התוס' רי"ד (כתובות מח ע"ב) קובע שלפי המשנה הראשונה, הבעל זכאי גם בירושת אשתו לאחר שהגיע הזמן ולא נישאו. הוא אף מתנסח בצורה קיצונית מאוד:

"לאפוקי ממשנה ראשונה, דעביד לה כאשתו לכל דבר".

ייתכן שהתוס' רי"ד נוקט בגישה קיצונית אפילו יותר מהריטב"א, שהרי ירושת אשתו נלמדת מ"שארו". לחילופין, אפשר לדחות ולטעון שירושה אינה קשורה ליחסים האינטימיים שבינו לבינה. התנאים נחלקו אם הבעל יורש את אשתו מדאורייתא, וכמחלוקת התנאים - כך מחלוקת הראשונים. הרמב"ם (הל' אישות י"ב, ג) פסק שירושת האישה מדברי סופרים, והראב"ד חלק עליו והכריע שהיא מן התורה. אם ירושה היא תקנת חכמים, תחת החיוב המוטל על הבעל לקבור את אשתו - ייתכן שדין ירושה שייך למסגרת "ביתו", ולא למסגרת "שארו", אך הדבר צריך עיון.

תפיסת האירוסין של התורה

לקראת סיום, יש לציין שברקע סוגייה זו עומדת התפיסה שהאירוסין אינם מצב סטטי, אלא מצב מתהווה והולך. תקופת האירוסין במהותה היא מציאות לא-נורמאלית, העומדת להשתנות. כשם שאישה הזקוקה לייבום אינה מצויה במצב סטטי, כך אף מצבה האישי של הארוסה אינו מצב העשוי להתקבע. כך, למשל, הרמב"ן מסביר שהקידושין הם תחילת מצוות הנישואין והחופה הוא סיום אותה מצווה, ולפנינו רצף אחד, הכלול במצווה אחת כוללת. מצב של אירוסין שאינו מתפתח לנישואין נתפס כמצב טראגי, וכדי למנוע אותו קובעת התורה ש"מי אשר ארש אשה ולא לקחה" חוזר מעורכי המלחמה.

לפי כל ההבנות שהעלינו, סוגיית "הגיע זמן ולא נישאו" מבוססת על רעיון זה, אולם הבנת הריטב"א מדגישה ביתר שאת את הדינמיקה הפנימית של האירוסין: כאשר עובר זמן מסויים ועדיין לא נישאו - נוצרים מעצמם נישואין חלקיים.

לסיכום, הצענו שלוש הבנות בדין הגיע זמן ולא נישאו:

1. קנס

2. התחייבות.

3. חלות נישואין חלקיים.

כעת, נחזור לשתי הלשונות בגמרא, אודות דינו של אדם שהתחייב לשאת את אשתו בזמן מסויים ולא קיים את התחייבותו באונס. אם חיוב מזונות הוא משום קנס שקנסו חכמים לבעל - מסתבר שבמקרה של אונס הוא אינו חייב בקנס זה, שהרי אונס רחמנא פטריה. לפי ההבנה השנייה, שחיובו של הבעל נובע מהתחייבות - אין לפוטרו במקרה של אונס, אלא אם נבין שהאדם מראש לא קיבל על עצמו חיוב מזונות אם לא יוכל לכנוס את אשתו בשל אונס.

לפי ההבנה השלישית, שלפיה ישנה חלות נישואין חלקית הזורמת באופן טבעי מהאירוסין כאשר מגיע זמן הנישואין - לכאורה יש לחייב את הבעל למרות האונס, ולא ברור מדוע הגמרא מסתפקת בשאלה זו. מכל מקום, נראה שגם לפי הבנה זו - יש מקום לפטור את הבעל מתשלום כאשר זמן הנישואין מגיע באמצע השבוע, ולא ביום רביעי. הגמרא עצמה מבחינה בין אונס רגיל לבין אונס בשל תקנת הנישואין ביום רביעי: "התם אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן, הכא לא". במקרה כזה, פטוֹר הבעל אינו משום דין אונס הכללי, אלא מפני שעד יום רביעי עדיין לא הגיע הזמן לכונסה. הואיל וחז"ל תיקנו שהבתולה נישאת רק ביום הרביעי - הם נותנים "הארכה" להתחייבות הבעל עד יום רביעי. כעת, ניתן להסביר באותה צורה גם את המשך הסוגייה: אין כאן פטור מחמת אונס, שכן האירוסין זורמים בצורה טבעית לנישואין חלקיים, ואונס אינו יכול לפטור את הבעל מחיוביו. חכמים תיקנו הארכת זמן, הניתנת לחתן בנסיבות שונות. אם אנו עוסקים בדין אונס - אין מקום לחלק בין "חלה הוא" לבין "חלתה היא", שכן בשני המקרים הבעל אינו אשם כלל ועיקר. מאידך, אם חז"ל נתנו לבעל הארכה - ייתכן שהארכה זו תקיפה רק כאשר הבעל עומד ומכריז שהוא מוכן לכנוס את אשתו, והעיכוב נגרם בשלה. כאשר הבעל אינו יכול להכריז כך - אף על פי שהוא אנוס - לא מעניקים לו חכמים הארכת זמן, האירוסין זורמים בצורה טבעית לנישואין חלקיים, והבעל מתחייב מייד כאשר מגיע זמן הנישואין לשלם את מזונותיה של אשתו.

********

בשיעור הבא, נעסוק אי"ה בדין אונס בגיטין. להלן המקורות לשיעור זה:

1. ב ע"ב "אמר רבא... אנפשיה" (ג ע"א), נדרים כז ע"א "נדרי אונסין... מיגלי אונסיה".

2. גיטין עג ע"א "ת"ר זה גיטיך..." [עד המשנה], תוספות כתובות ד"ה איכא.

3. חידושי הרא"ה ד"ה אלא, ריטב"א ד"ה אמר רבא.

4. ירושלמי קדושין ג:ב "ר' אבהו בשם רבי יוחנן... כמאן דעבד", ר"ן קדושין [כה ע"א בדפי הרי"ף] "ולענין מקדש... לא חשש כלל".

5. רמב"ם הלכות גירושין ט', ח; הגהות מיי' אות א; הלכות מכירה י"ט, ה-ו; משנה למלך הלכות מכירה י"א, א ד"ה הנה.

שאלות מנחות

1. לפי הגמרא - האם מעיקר הדין יש אונס בגיטין או אין אונס בגיטין?

2. לפי הדעה שאין אונס בגיטין, מדוע קיום תנאי באונס אינו נחשב לקיום התנאי בגיטין דף עג?

3. איזה טעם הציע רבא בסוגייה בנדרים כדי להסביר מדוע קיום תנאי באונס אינו נחשב לקיום התנאי? האם טעם זה נדחה למסקנה?

4. האם יש חילוק בין קיום תנאי באונס לבין ביטול תנאי באונס?

 
 

[1] הגמרא בכתובות מז ע"ב כותבת שחכמים "תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה" - האישה חייבת לתת לבעלה את מעשי ידיה, תמורת המזונות שהוא חייב לתת לה.

[2] ראה לדוגמא את ה"טיב קידושין", המובא ב"פתחי תשובה" על השולחן-ערוך אבן-העזר סי' נ"ו.

[3] כשיטה זו מפורש ב"שיטה לר"ן": "שלא יאמר - הואיל ואינה נותנת לי מעשה ידיה ומציאתה, לא אתן לה מזונות".

[4] הבנה זו עולה בבירור ב"בית שמואל" על השו"ע (נ"ו, ד), הקובע שבימינו - אם הגיע זמן הקידושין לאחר השידוכים ולא נישאו, הבעל חייב במזונות אשתו. ברור שאין לפני הקידושין שום חלות חלקית של נישואין, אלא קנס בעלמא בלבד, ותו לא.

[5] בהמשך הגמרא, מובאת אפשרות לפצל בין אכילת תרומה לבין הפרת נדרים. מכל מקום, דברינו למעלה הם לפי האפשרות לקשר בין שני הדינים הללו.

[6] האישה אסורה לעשות לבעלה מלאכות אלו כאשר היא נידה - עיין בגמרא כתובות סא ע"א.

[7] עיין בחידושי הגרנ"ט.