ב.; כא. - חיוב קריאת שמע

  • הרב אביעד ברטוב והרב נעם מלכי

חיוב קריאת שמע / אביעד ברטוב ונעם מלכי


א. הסבר הסוגיות

הגמרא בברכות, בדף כא ע"א, עוסקת בדינו של מי שמסופק אם קרא ק"ש - האם עליו לחזור ולקרוא או לא.

על פי רב יהודה אינו חוזר וקורא:

"אמר רב יהודה: ספק קרא ק"ש ספק לא קרא - אינו חוזר... מאי טעמא? ק"ש דרבנן...".

בהמשך הגמ' מובאת שיטת ר' אלעזר:

"ור' אלעזר אמר: ספק קרא ק"ש ספק לא קרא - חוזר וקורא".

עפ"י ר' אלעזר, מי שמסופק אם קרא ק"ש - חוזר וקורא. נראה, כי את שיטת ר' אלעזר ניתן להסביר בשני אופנים:

א. ר' אלעזר סובר שהחיוב של ק"ש הוא מדאורייתא, ולכן במקרה של ספק - עליו לחזור ולקרוא.

ב. גם אם נאמר שלר' אלעזר מצוַת ק"ש היא מדרבנן, יתכן ובכל זאת הוא סובר שיש לחזור ולקרוא במקרה של ספק, למרות שבדרך כלל ספיקא דרבנן לקולא, וכפי שיבואר להלן.

לאור שני ההסברים בשיטת ר' אלעזר, ניתן להבין את יסוד מחלוקת רב יהודה ור' אלעזר באחת משלוש דרכים:

1. ר' אלעזר ורב יהודה נחלקו על רמת החיוב של ק"ש. רב יהודה סובר שק"ש מדרבנן ולכן אין לחזור ולקרוא במקרה של ספק, ור' אלעזר סובר שק"ש מדאורייתא וממילא יש לחזור ולקרוא במקרה של ספק, על פי הכלל הידוע: "ספיקא דאורייתא - לחומרא". (מקביל לאפשרות א).

2. ר' אלעזר ורב יהודה מסכימים כי ק"ש מדרבנן, ומחלוקתם היא סניף של מחלוקת עקרונית בדיני ספיקות. רב יהודה הולך על פי הכלל הפשוט של "ספיקא דרבנן לקולא", ולעומתו ר' אלעזר מחדש שיש על המסופק 'חזקת חיוב', ובמקרה של ספק הוא עדיין מחויב לקרוא.

3. שני התנאים סוברים כי ק"ש מדרבנן, ואף שניהם מסכימים כי "ספיקא דרבנן לקולא". ר' אלעזר סובר שבק"ש קיים פן מיוחד של קבלת עול מלכות שמיים ומפאת פן מיוחד זה - מחמיר הוא במקרה של ספק.

ב. דאורייתא או דרבנן?

רוב הראשונים[1] סוברים שק"ש מדאורייתא, מלבד התוס' במנחות (מג: ד"ה ואיזו), שסוברים שק"ש מדרבנן.

להלכה, פסק השו"ע בסימן סז שחיוב ק"ש הוא מדאורייתא.

נראה, כי מה שהניע את רוב הראשונים והפוסקים לומר כי חיוב ק"ש הוא מדאורייתא, למרות שיש יותר מאפשרות אחת לומר אחרת, זוהי הגמרא בסוטה (לב:), שלומדת מפסוקים מספר דינים[2] הנוגעים לק"ש, וכדברי התוס' שם:

"ודוחק לומר דכל הני דמשמע מינייהו דמדאורייתא, אסמכתא בעלמא". (ד"ה ורבי)

מקור נוסף שממנו ניתן להסיק כי חיוב ק"ש הוא מדאורייתא, נמצא בגמרא בברכות (ב.):

"תנא היכא קאי דקתני מאמתי[3]?... תנא אקרא קאי, דכתיב ובשכבך ובקומך".

הגמ' אומרת שהמקור למצות ק"ש הוא פסוק - כלומר, ק"ש היא מדאוריתא.

מצד שני, בעלי התוס' יטענו שבגמרא בברכות דף כא. אומר אביי, שהפסוק "בשכבך ובקומך" עוסק בחובת לימוד תורה ולא בק"ש. (ואכן התוס' שם בד"ה ההוא, מבינים שאביי סובר שהלימוד בדף ב. הוא אסמכתא בעלמא).

חיזוק נוסף לדעת התוס', שחיוב ק"ש הוא מדרבנן, ניתן אולי להביא מדעת רשב"י בגמרא במנחות (צט):

"אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית, קיים לא ימוש".

כלומר, לדעת רשב"י, על ידי קריאת פרשת שמע פעמיים ביום יוצא האדם ידי חובת לימוד תורה בצורה המינימלית, ולא עובר על דברי הפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה".

ניתן לראות מהגמרא במנחות, שרשב"י רואה בק"ש קיום של מצות תלמוד תורה.

וכן בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב) מובאים בשם רשב"י הדברים הבאים:

"ר' יוחנן בשם רשב"י: כגון אנו, שעוסקים בתלמוד תורה, אפילו לק"ש אין אנו מפסיקים".

אם מצרפים את דברי רשב"י בירושלמי לגמרא במנחות (צט:), ניתן להסיק כי לדעתו ק"ש היא מצווה מדרבנן, שבאה להבטיח לימוד תורה בשיעור המינימלי בכל יום, ומי שממילא עוסק כל זמנו בתורה - פטור ממצווה זו. אם ק"ש הייתה מצווה מדאורייתא לדעת רשב"י, מדוע לא היו מפסיקים מתלמודם ע"מ לקיימה כמו שמפסיקים תלמוד תורה כדי לקיים כל מצווה אחרת מדאורייתא?

ג. מהו ספק המחייב?

לעיל, העלינו אפשרות כי מחלוקתם של ר' יהודה ור' אלעזר היא סניף של מחלוקת עקרונית בדיני ספיקות. עתה ננסה לרדת לשורש המחלוקת.

בפ"ב מהלכות ק"ש בהלכה י"ג פוסק הרמב"ם:

"ספק קרא ק"ש ספק לא קרא - חוזר וקורא ומברך לפניה ואחריה, אבל אם ידע שקרא ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך - אינו חוזר ומברך".

ובפרק ג' מהלכות ציצית בהלכה ט' כותב הרמב"ם:

"טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק, לפיכך אין מברכין אלא עושין בלא ברכה".

בשני המקרים מדובר על ספיקא דאורייתא, ולכן ברור שיש לקיים את המצווה מספק, אך מדוע בק"ש יש לחזור ולברך ובציצית אין לברך?

ניתן ליישב זאת על פי מה שכתב במשנה ברורה סי' ס"ז ס"ק א', שם מחלק המ"ב בין שני סוגי ספקות: בין ספק האם האדם בכלל מחויב במצווה, לבין מקרה שבו ברור לנו שהחיוב קיים והספק הוא האם האדם יצא כבר ידי חובת המצווה או לא.

כאשר יש ספק לגבי עצם החיוב של האדם במצווה דאורייתא - יש לקיימה, כי יכול להיות שהוא אכן מחוייב בה ו"ספיקא דאורייתא לחומרא". לעומת זאת, לגבי השאלה האם אותו אדם צריך לברך על קיום המצווה - הרי עולה האפשרות שהוא לא חייב במצווה, ולעניין ברכה הולכים עפ"י הכלל של "ספיקא דרבנן לקולא".

לעומת זאת, במקרה בו החיוב הוא ודאי, ואנו מסופקים האם המצווה קוימה, יש על האדם חזקת חיוב במצווה ובברכתה, ולכן עליו לקיימה בברכה.

באופן דומה ניתן להסביר את מחלוקת ר' יהודה ור' אלעזר. ניתן לומר כי לפי ר' אלעזר יש על המסופק חזקת חיוב ולכן עליו לקרוא מספק, למרות שק"ש מדרבנן. לעומתו, רב יהודה לא מחלק בין שני סוגי הספיקות, וסובר שגם כאן תקף הכלל "ספיקא דרבנן לקולא".

ד. הדואליות של ק"ש - האמנם?!

לכאורה קיימת סתירה בין סוגייתנו בברכות (כא.), לגמרא בסוטה (לב:) שהובאה לעיל. הגמ' בסוטה לומדת מפסוקים מספר דינים הנוגעים לקיום מצוות קריאת שמע, ולכאורה משמע שהגמ' מבינה שק"ש מדאורייתא, לעומת רב יהודה שסובר שק"ש מדרבנן. אכן, ניתן בהחלט לומר כי הסוגיות סותרות או שהגמ' בסוטה היא לשיטת ר' אלעזר, אך ניתן גם לומר שאין סתירה בין הסוגיות. פתרון זה שמענו מפי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין:

באופן כללי, ניתן לחלק בין שני סוגי מצוות. ישנן מצוות של "קום עשה", כמו למשל הנחת תפילין, אכילת מצה בלילה הראשון של פסח ותקיעת שופר. ישנו סוג נוסף של מצוות, שאם האדם קיים אותן הוא קיים בכך מצווה, אך לא הייתה עליו חובה לקיימן.

למשל, המתפלל תפילה שאינה מתפילות החובה - מקיים בכך מצווה אך אין עליו חובה לעשות זאת, וכן לגבי מצוות עשה שהזמן גרמן לנשים.

לגבי ק"ש, ניתן לומר כי היא אכן מצווה מדאורייתא, אך היא מצווה שאינה ב"קום עשה" ואין חובה לעשותה. מי שבכ"ז קורא ק"ש - מקיים בכך מצווה מדאורייתא, ולכן הגמרא בסוטה, שעוסקת בפרטי מצוות ק"ש, לומדת דינים שונים מפסוקים. חכמים באו והפכו את ק"ש למצווה שיש חובה לעשותה, ולכך מכוונת הגמ' בברכות שאומרת שהחובה לקרוא ק"ש היא מדרבנן. כלומר, מדרבנן יש חובה לקרוא ק"ש, ומי שקורא ק"ש מקיים בכך מצווה דאורייתא.

Doc. ותשכח[4]

נחלקו ר' יהודה וחכמים בריש פרק תפילת השחר (דף כו.) לעניין סוף זמן תפילת מנחה. ר' יהודה סבר שזמנה עד פלג המנחה ומכאן ואילך הוי זמן ערבית, ואילו שיטת חכמים היא שזמן המנחה הוא עד הערב ומכאן ואילך הוא זמן ערבית. להלכה פוסקת הגמרא (כז.) לא כמר ולא כמר, וקובעת כי דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. קרי, יכול אדם לנהוג כשניהם ובלבד שלא ינהג כשניהם באותו היום עצמו. ונחלקו הפוסקים האם פסק זה הוא רק בדיעבד או אף לכתחילה.

נשאלת השאלה, מה יכולה להיות הסברה לחלק בין מי שנוהג כשניהם באותו היום לבין מי שנוהג כשניהם בשני ימים שונים.

פתרון ניתן למצוא במסכת טהרות פ"ה מ"ה. עיין שם, לעניין החילוק בין נשאלו זה לאחר זה לבין נשאלו כאחד.

עצה טובה

ולפני פרידה, לא נותר אלא לסיים בעצה טובה מדברי הגמ' בברכות דף לא ע"א:

"אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זכרהו".

ומסביר בעל הפורת יוסף (דף צ ע"א):

"אם חברך נמצא בביתך וגוזל את זמנך ואתה רוצה להפטר ממנו, העצה היחידה היא שתתחיל בדברי תורה, אז יסתלק ממך ומתוך כך יזכור שלא להטרידך יותר"[5].



[1] רש"י, רי"ף, רא"ש, רמב"ם, ר' יונה ועוד.

[2] שלא יקראנה למפרע, להשמיע לאוזניים, באיזו לשון נאמרת.

[3] כלומר, מדוע לא דנה במשנה בעצם חיוב ק"ש לפני שהיא דנה בזמן קיום המצווה?

[4] במדור זה נעלה אי"ה שאלות לעיון לקראת השיעור הבא.

[5] מובא מתוך ביאורי החסידות לש"ס מאת יש"י חסידה.