גאווה וענווה

  • הרב בנימין תבורי
פרשת וישלח – גאווה וענווה
 
כאשר יעקב מכין את עצמו לקראת המפגש עם עשיו, הוא נושא תפילה לרבש"ע: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ.." (בראשית לג, יא). רש"י מבאר שיעקב חשש שמא נתמעטו זכויותיו מחמת החסד והטובה שכבר השפיע עליו הקב"ה, ולכן כבר אין בידו מספיק זכויות בכדי להינצל מעשיו.
בגמרא (סוטה דף ה ע"א) מובא בשם רב חייא בר אשי שת"ח צריך שיהיה בו "אחד משמונה בשמינית" (=שמינית של שמינית) של גאוה, ואילו לדעת רב נחמן בר יצחק "לא מינה ולא מקצתה" – אסור שיהיה בו גאווה כלל וכלל.
מפרשים רבים נתנו דעתם למשמעות הצורך ב"שמינית בשמינית" של גאווה. הרב צבי הירש חיות כתב שזהו שיעור קטן ביותר, פחות מאחד בשישים, ועל כן הוא בטל (על פי הכלל שכל דבר איסור המתערב בהיתר בטל בתערובת אם יש כנגדו שיעור הגדול ממנו פי שישים).
בשם הגאון מוילנא מובא (קול אליהו עמ' 81) ש"שמינית בשמינית" מתייחס לפסוק השמיני בפרשה השמינית בספר בראשית, דהיינו "קטנתי מכל החסדים וכו'". הגאון מבאר שעל המתפלל לבקש שתפילותיו יענו בזכות אבותיו ואבות האומה ולא בזכות עצמו. אולם לאחר שתפילותיו נענו, ת"ח צריך לחשוב שתפילותיו נענו בשל זכויותיו, ומעתה שנתמעטו זכויותיו יבוא לידי תחושת "קטנתי".
ברור הדבר שמידת הענווה, מידה טובה היא ואין זה מן הראוי שאדם יהיה בעל גאווה, אך האם הענווה היא מצווה חיובית שראוי למנותה במנין המצוות? במעשה שהובא בהקדמה לסמ"ג (וביתר הרחבה במצווה ס"ד) מסופר שלאחר שסיים המחבר את מלאכת הכתיבה, נאמר לו בחלום שהחסיר מצווה אחת " הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ " (דברים ח, י"א ועיין גם ו, י"ב). אמנם הסמ"ג בדרך כלל הולך בעקבות הרמב"ם, והרמב"ם לא מנה מצווה זו, אך כאן שינה הסמ"ג מדרכו ומנה מצווה זו מתוך ההבנה שמדובר ביסוד חשוב ביראת שמים. לאחר מעשה, ראה שזהו המקור (אחד מיני רבים) לאיסור גאווה לפי רב נחמן בר יצחק (סוטה דף ה ע"א).
ספר יראים (רלב) כותב בשם רב יהודאי גאון שיש מצווה חיובית על האדם להיות עניו ושפל רוח. אין המחבר (ר' אליעזר ממיץ) מביא מקור מפורש לכך בכתובים, אלא מתוך ששיבחה התורה את משה רבנו במידת ענותנותו (במדבר י"ב, ג) למדנו שמצווה על האדם להיות עניו ושפל רוח.
דברי היראים קשים משני פנים. ראשית, כיצד אפשר ללמוד חיוב דאורייתא מהצהרה עובדתית בדבר מידותיו של משה רבנו? ושנית קשה, ברור ששבחו של משה הוא יחודי לו, וענותנותו היתרה היתה מידתו היחודית שעליה הוא ראוי לשבח, כיצד אפשר לקבוע חיוב כזה על כל אחד ואחד? יתכן שיש כאן ק"ו: אם משה רבנו יכול להיות ענו כל כך, כ"ש שכל אחד ואחד מישראל מסוגל ואף מחוייב במידה מסוימת של ענווה!
ב'שערי תשובה' (ג, לד) מצביע רבנו יונה על מקור אחר לאיסור גאווה – פרשת המלך: על המלך הוטלו הגבלות מסוימות "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ" (דברים יז, כ). רבנו יונה מסביר שהגאווה היא מן העברות החמורות, המכלות ומאבדות הנפש.
הרמב"ם לא מנה את הדרישה לענווה במנין מצוותיו, לא כמצוות עשה ולא כמצוות לא תעשה. אולם, אין בכך כדי לגרוע מהחשיבות שהרמב"ם ייחס למידה זו. אדרבה, הרב אהרן סולובצ'יק זצ"ל ביאר (פרח מטה אהרן, ספר המדע עמ' 66) כי חשיבותה של הענווה היא הגורם לכך שהרמב"ם לא מנאה. ענווה כרוכה בטבורה לאיסור שכחת ה', האיסור לשכוח את ה' היא מצווה הכוללת כל התורה כולה. לדעת הרמב"ם ציווים הכוללים כל התורה כולה אינם נמנים במנין המצוות (הקדמה לספר המצוות, שורש רביעי).
הרמב"ם כותב בהלכות דעות (ב, ג) שכשם שלא נאמר על משה רבנו שהיה רק "עניו" אלא "עניו מאוד", כך על האדם להיות שפל רוח מאוד, וכפי שציוו חכמים במשנה באבות (ד, ד): "מאוד מאוד הוי שפל  רוח". על פניו, דברי הרמב"ם קשים, שהרי בתחילת הלכות דעות כתב הרמב"ם שהדרך הישרה בכל הדעות והמידות היא הדרך הבינונית "שביל הזהב," ומדוע שונה הדבר ביחס למידת הענווה שבה על האדם לנטות לקצה ולהיות ענו מאוד? (כן הקשה בלחם משנה א,ד).
בספר עבודת המלך כתב הרב מנחם קרקובסקי הסבר לדברי הרמב"ם. לדעתו, היראים והסמ"ג אינם צודקים בכך שמנו את מידת הענווה כמצווה עצמאית, שכן במה היא שונה משאר המידות שהאדם מחוייב בהן מכח הציווי "והלכת בדרכיו". הציווי ללכת בדרכי הקב"ה מחייב לנהוג בענווה, ועל כן אין הענווה תופסת מקום לעצמה במנין המצוות. אמנם, מדאורייתא הליכה בדרכי ה' מחייבת ענווה במידה בינונית, על דרך האמצע, ואילו הדרישה להיות "עניו מאוד" היא דרישה מדרבנן.
לסיכום: דעת הרמב"ם היא שאין מצווה פרטית מדאורייתא האוסרת גאווה או מצווה על הענווה. לדעת היראים קיימת מצווה חיובית מדאורייתא המחייבת ענווה, ואילו לדעת הסמ"ג ורבנו יונה קיים ציווי מן התורה האוסר גאווה.
הרב יונה מרצבך (עלי יונה עמ' 195) העלה שהמקורות השונים שהובאו בסמ"ג וברבנו יונה לאיסור גאווה משקפים הבנות שונות בנוגע לאופי האיסור. רבנו יונה אוסר את הגאווה מכח הציווי הנאמר למלך. ציווי האומר שעל אף מעמדו הרם, אל לו למלך להתגאות על אחיו. על פי זה, הרי שזוהי מצווה שבין אדם לחברו.
לעומת זאת, במעשה החלום שהובא בסמ"ג, איסור גאווה קשור למערכת היחסים בין אדם למקום. גאווה יכולה להוביל את האדם לשכחת הבורא. אדם יכול להרגיש שהטובה שהקב"ה השפיע עליו בעצם מגיעה לו ושלא מדובר בחסד של הבורא. כלומר מדובר במצווה שבין אדם למקום.
ההערה של הגאון מוילנא הנ"ל שעל האדם לחוש תמיד "קטנתי", תואמת את ההבנה של הסמ"ג שמדובר במצווה בין אדם למקום.