תורה רנ | גדולה

דע שכל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת ויודע שהכל בהשגחה מהשם יתברך, אין לו שום יסורין, ואינו מרגיש שום צער, כי "ה' נתן וה' לקח" (איוב א). ואף על פי שיש יסורין שבהכרח מרגישים אותם, כגון היסורים שבאים מחמת ההרכבה, כמו יסורים שיש מיציאת הנשמה מן הגוף, והם יסורי החולה שבאים מחמת שמתחלת הנשמה להתפשט מן הגוף, ומחמת שנקשרה הנשמה בהגוף בקשר אמיץ וחזק, על כן בהכרח מרגיש היסורים בעת הפרוד, אף על פי כן היסורים קלים מאד ונוחים להתקבל בעת שיודע בדעת ברור שהכל בהשגחה מהשם יתברך, ומכל שכן שאר מיני צער ויסורין שאין מרגישין כלל כשיש לו דעת כנ"ל, ועקר הצער מהיסורין, הוא מחמת שנוטלין ממנו הדעת כדי שירגיש היסורין:

 

וזה עקר צער של ישראל שיש להם בגלות, הכל הוא מחמת שנפלו מהדעת ותולין הכל בטבע ובמקרים ובמזל, ומחמת זה יש להם צער ויסורין כנ"ל, וזה בא להם מחמת שהם שרויין בין העכו"ם ולמדו מהם, מחמת שרואין שעתם מצלחת מאד, וישראל נבזים ושפלים, על כן הם לומדים מהם ותולין הכל בטבע ומקרה, ומחמת זה בעצמו יש להם יסורים, כי אלו היה להם דעת שהכל בהשגחה. לא היה להם יסורים כלל כנ"ל. ובאמת ישראל הם למעלה מהטבע, רק כשהם חוטאים, חס ושלום, אזי נופלים אל תחת הטבע, כמו העכו"ם שהם תחת המזל והטבע, ואזי יש להם גלות וצער, חס ושלום, ועקר הצער והגלות שלהם הוא רק על ידי זה בעצמו שאין להם דעת, ותולין בטבע, וכשהקדוש ברוך הוא רוצה לרחם על ישראל, ולהושיעם מגלותם, ולעשות קץ וסוף מהמצר להם, אזי ממשיך עליהם השגחה, ואזי מכניע ומבטל הטבע והמזל שהיה מחיב שיהיו ישראל נתונים תחת ידם, ואזי מחיב המצר להם, וישראל עולים עליהם על ידי ההשגחה:

 

ודע שזאת ההשגחה הוא ממשיך מסוף העולם, כי לעתיד בעת הקץ יתבטל הטבע לגמרי, ולא יהיה רק השגחה לבד, כמה שכתוב (ישעיה נ"א): "כי השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה", הינו שיתבטל הטבע שהיא על פי מערכת הכוכבים ומזלות, וזהו נמלחו, הינו שיתבלבלו ויתערבבו כל המזלות, ולא יהיה שום מזל רק השגחה לבד, ואז יהיו ישראל למעלה, ועל כן גם עתה כשהשם יתברך רוצה לעשות קץ וסוף מאיזה עכו"ם ושיהיו ישראל למעלה, אזי ממשיך עליהם השגחה מקץ וסוף העולם, שאז לא יהיה רק השגחה, ועל ידי זאת ההשגחה נתעלים ישראל ונעשה קץ וסוף מהעכו"ם שהיה מצרה להם: וזה בחינת (יחזקאל ז'): "קץ בא הקץ", הינו כשהקדוש ברוך הוא רוצה להביא קץ על העכו"ם, אזי ממשיך השגחה מקץ האחרון כנ"ל: ותפלה הוא בחינת השגחה למעלה מהטבע, כי הטבע מחיב כך, ותפלה משנה הטבע, והוא בחינות גדול, בחינת (דברים ד): "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו", כי זה גדלתנו, שהשם יתברך שומע תפלתנו, ומשנה הטבע על ידי השגחתו יתברך וכמו שכתוב (מלכים ח'): "ספרה נא לי את הגדולות אשר עשה אלישע", וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה כז): 'ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד', נמצא שתפלה שהיא בחינת נסים והשגחה הפך הטבע, היא בחינת גדול:

 

וזה פרוש מה שהשיב אובי טמיא לרב קטינא (ברכות נט): מאי גוהא? בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו שהן שרויין בצער בין העכו"ם מוריד שני דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף עולם ועד סופו, הינו כשהקדוש ברוך הוא זוכר שהן שרויין בצער בין העכו"ם, בין העכו"ם דיקא, כי זה עקר הצער, מה שהן שרויין בין העכו"ם ולמדו מהם ונפלו מהדעת ותולין בהמזל והטבע, וזה עקר הצער שלהם כנ"ל, ואזי מוריד דמעות וכו'. הינו שממשיך עליהם השגחה כי דמעות הם בחינות השגחה, כמה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קנא:): על פסוק (קהלת י"ב): "ושבו העבים אחר הגשם", 'זה הראות שהולך אחר הבכי', נמצא שהדמעות הם לוקחים חלק הראות, והראות נמשך לתוכם, נמצא שהדמעות הם חלקי ההשגחה והראות, כי הדמעות לוקחים הראות כנ"ל:

 

וזה 'ומוריד שני דמעות', הינו שממשיך חלקי ההשגחה, לים הגדול, הינו בחינות העכו"ם המושלין על ישראל, בחינת (ישעיה נ"ז): "והרשעים כים נגרש", ואזי נעשה בחינות גדול בחינת השגחה, בחינות תפלה שהיא בחינת גדול כנ"ל, וזהו וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, הינו שממשיך השגחה מסוף העולם מקץ האחרון עד סופו, לעשות סוף וקץ מהעכו"ם המושלים בישראל, בחינות קץ בא הקץ כנ"ל: וזה בחינת דמעות שבוכין בעת הצער, כי מאחר שיש לו יסורין וצער, על כן הוא צריך לבחינות השגחה, כדי שיהיה לו ישועה כנ"ל, ועל כן מורידין דמעות כדי להמשיך על ידם חלקי ההשגחה והראות, כי ההשגחה והראות נמשך לתוך הדמעות, בבחינות "ושבו העבים אחר הגשם" 'זה הראות שהולך אחר הבכי', הינו שהם מחסרים הראות ונוטלים חלק מהראות נמצא שהראות נמשך לתוך הדמעות כנ"ל: וזה בחינות (ישעיה ל"ח): "ויבך חזקיהו בכי גדול", הנאמר בעת שחלה, 'בכי גדול' דיקא, כי המשיך לתוך הבכי את הראות וההשגחה, שזה בחינות גדול בחינות תפלה וכו' כנ"ל, וזה מה שנאמר בדוד בעת שבכה על צערו, (שמואל א כ): "עד דוד הגדיל", שהגיע בכיתו לבחינות השגחה בחינות גדול כנ"ל, כי על ידי ההשגחה נצולים מכל מיני צער ויסורין כנ"ל:

 

בתורה זו מסביר ר' נחמן שכדי להושיע את ישראל מיד העכו"ם, הקב"ה "מושך" השגחה מסוף העולם, והדבר תמוה, אם הקב"ה רוצה להציל את ישראל, מדוע צריך הוא להמשיך השגחה מסוף העולם? וכי חסר לו מנדט לעשות זאת וכאן ועכשיו?! מדוע מחויב הוא 'להשאיל' כביכול זכות השמורה לו מן העתיד משל "מושך" הוא מקופת חיסכון הנפדית רק בהמשך – וכי קופתו של הקב"ה איננה מלאה תמיד?!

 

נראה שהתיאורים של ה"חשבונות" השמימיים ודרך ירידת ההשגחה לעולם להושיע את ישראל אינם באים רק לתאר את המתרחש בשמיים אלא גם להביא לתודעה אחרת כאן בארץ, להביא ל"דעת". ואכן, בדברים אלו פותח ר' נחמן את התורה: "דע שכל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת". לו דרך ההשגחה השמימית הייתה מתוארת כהתערבות חד פעמית של הקב"ה, המשדדת את חוקי המציאות ומפלחת את ההפרדה הגדולה שבין שמיים לארץ, האדם לא יכול היה ל"דעת" מתי ואם תתרחש השגחה זו ולא היה לו בטחון בה. הדבר היה גורם לשינוי בתפיסת עולמו, והאדם היה אך ורק משווע לעזרה חיצונית כשהוא זקוק לה ומצפה לה. בצורה כזו, שמו של הקב"ה היה אמנם גדל בשמיים אך לא בארץ –היה ניכר כי כוחו רב אלא שתודעתו לא היתה מחלחלת במציאות ולא היתה חלק ממנה. כוח אכן נשאר רק כוח, והתערבותו החיצונית בלבד איננה מסוגלת לשנות את ה"דעת" אלא רק את התנהגות המתעמתים עמו. שינוי ה"דעת" יהיה שינוי בתודעתו של האדם ובתפישת עולמו, אך איך זוכים לו?

 

הנחת שפע אינסופי של השגחה בסוף העולם, בסוף ההיסטוריה, כמוה כהבטחה שהשגחה זו בוא תבוא בסופו של דבר, כמוה כטענה שלעבר השגחה זו חותרת ההיסטוריה ואליה תכלית העולם, אף על פי שתתמהמה השגחה זו. המשווע להשגחה איננו מבקש רק התערבות חיצונית אלא גם "מושך" השגחה מן המגיע והמובטח לו. מחלחלת בתודעתו ההבנה שהמציאות כפי שהיא, עם הגלות והצער שיש לישראל, מעוותת היא וראוי שתשתנה, ולבסוף אכן גם כך יקרה. שינוי תודעה זו הוא למעשה ה"דעת" אליה חותר ר' נחמן בתורה זו. כלומר, ההשגחה היא בעצם "טבעית" יותר מהטבע וחוקיו, אלא שעם ישראל איננו רואה זאת.

 

תפיסה זו מכנה ר' נחמן בחינת "גדול" ובדרך זו רוצה הוא לתת פרופורציות אחרות למציאות כולה. העולם אמנם נראה גדול אבל גדול ככל שיהיה, יש "גדול" ממנו – "גדולה" הממתינה אי שם בקצה העולם, בסוף ההיסטוריה, בקצה המציאות הגשמית. "גדולה" היא כינוי של מידת החסד, המרמזת לאברהם אבינו המכונה "גדול שבענקים" (כפי שמופיע ביהושע י"ד, ט"ו. כמו כן ראה בראשית רבה פרשה י"ד) שנוגע בשורשיה היהדות ואושיותיה. כמו אברהם אבינו שניתץ את האלילות, גם ר' נחמן רוצה לשים "קץ לקץ", כלומר, לשבור את המעטה החיצוני של החיצונית הנראית כסופית ומוגבלת, כחסרת פנימיות, מעוף והשגחה. ר' נחמן רוצה להסיר את המעטה המסתיר כל זאת מעיניהם של ישראל, אך כמו אברהם אבינו גם הוא מבין שאי אפשר לעשות זאת רק באמצעות כח – לא די בגבורה אלא יש צורך בחסד.

 

החסד יורד בדרך "המשכה", כפי שחוזר ועולה מדברי ר' נחמן בתורה שלפנינו. אברהם אבינו פותח את אהלו, פותח את ליבו, ומנסה לגרום לכך שתחלחל תודעה אחרת בתודעה של הבאים בצלו. הנתינה שלו הינה כביכול 'הלוואה' ממה שאין לו (בדיוק כמו הקב"ה בחסדו), אבל ממה שהוא מאמין שיבוא אליו בהמשך, ממה שהוא מאמין שאכן ראוי שיהיה. העני הנמק ברעב לא אמור לסבול ולכן איש החסד יחלץ לעזרתו גם אם בטווח הקצר נראה הוא כמפסיד לצורך כך. בדרך זו, בז הוא לתודעה הקטנונית העסוקה בעצמה, המחשבת חשבונות של רווח והפסד לפני שנותנת היא דבר לאחר. איש החסד רואה את נלעגותה של תודעה קטנונית זו ואת תוצאותיה הרעות, ולפיכך רוצה הוא לשים "קץ לקץ", קץ לקטנות הרואה רק בנתון הסופי את המשאב הראוי לה. ואמנם, מכיר הוא משאבים אחרים של חלום, חזון, צדק ורחמנות, שיכולים להניע את המציאות מעבר לשיקולים אינטרסנטיים כאלו או אחרים. מרחם הוא על הקטנות לה נתפסים האנשים – יודע הוא שקטנות זו נובעת מחולשה ושהם עצמם הסובלים העיקריים ממנה, (רחמנות מעין זו מוזכרת פעמיים בתורה שלפנינו, הן מצד הקב"ה והן מצד האדם. "ושהקב"ה רוצה לרחם על ישראל...", "ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד".) אך יחד עם זאת יודע הוא שאין ביכולתו לקרוע בכח מעל עורם קטנות זו, המסתירה מעיניהם דבר "גדול" יותר.

 

וכך ממשיל ר' נחמן את ההסתרה של הדבר ה"גדול" על ידי הדבר ה"קטן" בתורה קלג:

 

כמשל המטבע הקטנה הנ"ל ממש, העומדת בפני העינים ומפסקת מלראות הר גדול וכו' כנ"ל. אבל בקל יוכל לסלק המטבע מנגד עיניו, ותכף יראה ההר הגדול ממנו. כמו כן ממש לענין העולם והתורה, שבהעברה בעלמא, יכול להעביר העולם מנגד עיניו, ואז יזכה לראות אור הגדול של התורה והצדיקים, שמאירין בכל העולמות כלם באור גדול מאד. והבן מאד.

 

וכן שמעתי בשם הבעל שם טוב, שאמר אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העינים, ומעכבת מלראות אורות גדולים:

 

לא לשווא המטבע מובא במשל כסמל לאותו דבר קטן המסתיר את הגדול, שהרי ענייני הכסף והפרנסה הם הגורם העיקרי המכניס את האדם לקטנות זו. אך כיוון שאי אפשר בכח להסיר מטבע זה מעל עיניהם של האנשים מצא אברהם אבינו עצה כיצד לעשות זאת, עצה שהיא ראשית היהדות ושנוגעת בשורשה: לתת מטבע, לעשות חסד. במקום לריב עם אנשים אלו שהמטבע מכסה את עיניהם ולנסות להסיר אותו מעליהם, אפשר פשוט לתת להם מטבע נוסף – לתת להם בלי חשבון ומתוך כך "להמשיך" מעליהם מעט מן התודעה שמעל לחשבונות שהם מצויים ועסוקים בהם. אולי ירחיב הדבר את אופקיהם, ואולי בעקבות כך יצליחו לראות סוף סוף את ה"קץ לקץ". אולי ירחיב הדבר את ליבם מספיק בכדי לתת להם ביטחון "לגדול" ומתוך כך יפעלו מתוך מניעים אחרים ולא 'ישתבללו' בקטנותם.

 

החסד הוא אם כן תודעה שלימה שהנתינה איננה אלא פתח אליה. תודעה זו מתרוממת מעל הקטנות, פועלת מתוך חזון, מתבוננת בעולם כפי שהיה ראוי שיהיה ומוכנה לפעול בו ללא אינטרס אישי ומעבר לצפוי. היא בונה את בנייניה לא רק מלמטה למעלה, במגבלות הבסיס הארצי הנתון לה, אלא גם מלמעלה למטה, כפי החזון השמימי והמטרה הרחוקה הראויה לבוא – מאמינה היא שהבסיס הארצי לבניין זה כבר יימצא. תודעה זו היא למעשה בסיס היהדות וממנה היא מתחילה. אם כן, חסדו של אברהם אבינו לא בא אלא לגלות את "תורת החסד" השמימית הבאה להנחיל לארץ ערכים אלו.

 

גם הבעל שם טוב רצה להנכיח תודעה זו וזאת באמצעות ריקודים ושמחה, מעט יין שרף ואהבת חברים. כל אלו באים בעצם להשמיע את קול ה' ההולך מסוף העולם ועד סופו, הנוקש בסופיות זו ומראה לאדם שהעולם הזה הוא סופי וקטן. התורה משמיעה את הקול הזה, על מנת להראות לו לאדם את ה"גדול" מעולם זה, להרחיב את אופקיו ואת המניעים הפנימיים המכוונים אותו בחייו.

 

גם ר' נחמן ידע את מעלת הצדקה והוא אף דיבר עליה פעמים רבות. בנוסף לכך, הוא נתן הבטחה נצחית למי שייתן פרוטה לעני ויגיד את התיקון הכללי על קברו – ייתכן שזאת מהסיבה שמנינו, שנתינה זו היא הפתח לתודעה "גדולה" ורחבה יותר, במיוחד כשעומדים על יד קברו המנכיח בחוש את סופיותו של העולם.

 

לא לשווא השיח שמצטט ר' נחמן בתורה שלפנינו, מדף נט. במסכת ברכות הינו בין רב קטינא לאותו "אוב טמיא" שהינו בעל אוב. בסיפור המצוטט, רב קטינא שומע רעידת אדמה ומרגיש אותה, ושואל את בעל האוב מה משמעותה של רעידת אדמה זו. בעל האוב עונה לו שרעידה זו היא תוצאה של שתי הדמעות שמוריד הקב"ה לים הגדול בשעה שרואה הוא את צערם של ישראל בין העכו"ם. כשמו, רב קטינא הוא המייצג של קטנות העולם, ורעידת האדמה (גוהא) המנענעת את הקרקע תחת רגליו מדגישה את הארעיות של עולם קטן זה. פנייתו של רב קטינא אל בעל האוב הינה ניסיון לשמוע את הקול שמעבר לעולם זה, לשמוע הדים מהעולם ה"גדול", מעבר ל"סוף העולם ועד סופו". בתשובתו של בעל האוב מוצא ר' נחמן עצה נוספת איך להמשיך חסד, איך לנענע את הקרקע מתחת לאנשים העסוקים בחשבונות קטנים ומתהלכים בה כנמלים קטנות, איך להסיר מעל עצמה את המסתיר ממנה את העולם ה"גדול" יותר. את העצה הזו לוקח ר' נחמן מהקב"ה בכבודו ובעצמו – דמעות!

 

ר' נחמן כדרכו וכשמו בא לנחם אותנו. יודע הוא אמנם את כוחה של השמחה ומצווה אותנו עליה, מכיר הוא גם את כוחה של הצדקה ומדרבן אותנו גם אליה, אך יודע הוא שלא תמיד שני אלו זמינים לנו, ושדווקא בשל קטנותנו וקטנות העולם הנערמת עלינו ושמסתירה מעמנו דברים "גדולים" יותר איננו מסוגלים להתרומם אליהם ואל גדלותם. כדרכו, ר' נחמן יורד עד אלינו ודולה לנו עצה ממעמקים – במקומות הנמוכים הללו הדמעות זמינות וקל לעוררן, אם רק יודעים את ערכן ואת מה שיכול להתגלות על ידן. הבכי והדמעות מביעות מחאה על קטנות העולם, מעין סירוב להיבלע בו ובחוקיו, סירוב להצטרף לקטנות זו. הדמעות נוגעות ב"קצה של העולם" ומבכות עליו, ומתוך כך הן פותחות את הלב לשמוע קולות מהעולם ה"גדול" שמעבר לו – קולות של השגחה. פרופורציות אחרות יכולות להתגלות לפני האדם אחרי בכי טוב, אחרי שנתן מקום בליבו לאופקים אחרים. הגם שאין אופקים אלו נוכחים כרגע, יכול הוא להאמין ביכולת "להמשיך" אותם, להכיר בחוסר ההיגיון שבקטנות המעכבת מלהגיע אליהם, ולהתמלא בביטחון שבסופו של דבר לשם חותרת ההיסטוריה. אמנם, אף על פי שהיא מתמהמהת מלהגיע לשם, הרי שתפילה טובה עם דמעות יכולה להצביע לפני הקב"ה על אופקים כעל מצבור של חסד שאפשר להמשיך על ישראל, שהרי גם הקב"ה בוכה עמם ומזיל עליהם דמעות.