גדרי מצוות הייחוד

  • הרב ברוך גיגי

פתיחה

בשיעור היום, נפנה את מבטנו לעיון יסודי יותר במצוות היחוד, ונעמוד על היחס בינה לבין קבלת עול מלכות שמיים.

הרמב"ם פותח את ספר המצוות כשהוא מונה שתי מצוות הנוגעות לאמונה:

"המצוה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין הא-לוהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו יתברך אנכי ה' א-להיך" (ספר המצוות לרמב"ם, עשה א')

"והמצוה השניה היא הצווי שצונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד, והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד. וברוב המדרשות תמצאם יאמרו על מנת ליחד את שמי על מנת ליחדני ורבים כאלה. רוצים בזה המאמר שהוא אמנם הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד והטוב על מנת שנאמין היחוד כי אנחנו חייבים בזה. והרבה שיאמרו מצות יחוד, ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות. כי הם יאמרו (ברכות יג.) כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. רוצים לומר להודות ביחוד ולהאמינו"                                                   (שם, עשה ב')

 

א. האמונה במציאות ה' – דעת הרמב"ם והרמב"ן

נעיין תחילה במצווה הראשונה: האמונה במציאות ה', בהיותו הבורא. לדעת הרמב"ם, מדובר במצווה.

אולם, רבים התנגדו לראות בפסוק זה מצווה, מסיבות שונות. ראשית, (1) הפסוק לא מנוסח בלשון מצווה אלא כציון עובדה. בנוסף, (2) לא שייך לדבר על מִצווה אם אין מצַווה. לכן, קשה לדבר על מִצווה להאמין במצַווה[1]. כמו כן, (3) אם המצוות הן גזירותיו של המלך, אין לראות בקיום המלך עצמו מצווה.

לפיכך, ראה הרמב"ם צורך להוכיח שדיבור זה, "אנכי ה'...", נמנה בכלל המצוות. הרמב"ם הביא ראיה מן הסוגיה בסוף מכות:

"ובסוף גמר מכות (כג:-כד.) אמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני, מאי קראה: תורה צוה לנו משה, כלומר מנין תור"ה והקשו על זה ואמרו תורה בגימטריא הכי הואי? שית מאה וחדסרי הואי! והיתה התשובה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמעום. הנה כבר התבאר לך כי אנכי ה' מכלל שש מאות ושלש עשרה מצות והוא צווי באמונה כמו שבארנו"    (ספר המצוות עשה א')

נראה, שהרמב"ם ראה את עיקר הקושי בכך שהפסוק לא מנוסח בלשון מצווה (1). על כן, הרמב"ם הביא ראיה מהסוגיה שחז"ל ראו במצוות אמונת ה' אחת המצוות.

מסתבר, אם כן, שהרמב"ם לא הוטרד כלל משתי השאלות האחרות. לשיטתו, פשוט שיש לראות בכך מצווה, לאור הגדרתו את החובה להאמין ב-ה', בפתיחה להלכות יסודי התורה:

"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר ו-ה' א-להים אמת, הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו, והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו, כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו. המצוי הזה הוא א-להי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף. וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' א-להיך" (יסודי התורה א', א')

המצווה אינה מצוות אמונה גרידא, שנתקלת בשתי הקושיות האחרות שהזכרנו. המצווה היא "לידע", וידיעה דורשת חקירה וליבון, לימוד והעמקה. זהו החיוב הנדרש על פי הרמב"ם[2].

אף הרמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות, הסכים עם הרמב"ם בכך ש"אנכי", הדיבר הראשון, הוא מצוות האמונה. כך כתב:

"והטוב בעיני בזה הענין כולו שנמנה אנכי ה' א-להיך מצוה כמאמר הרב. ויש לי ראיה בזה מדברי חכמים אמרו במכילתא (יתרו פרשת החודש) מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות מתחלת התורה משלו משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו, מה עשה בנה להם החומה הכניס להם אמת המים עשה להם מלחמות אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן. כך הוציא המקום את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם את הבאר הגיז להם את השליו עשה להם מלחמת עמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן...

וקבלת המלכות הזו שקבלו בסיני הוא באמת מדבור אנכי. וכן בארו עוד שם... משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי ה' א-להיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים אמרו לו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרים על פני...

הרי שבארו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה בא-להות. ואמרם שקבלתם עליכם במצרים הוא לומר שכבר האמינו באלהות במצרים מאמרו (שמות ד) ויאמן העם ונאמר עוד (בשלח) ויאמינו ב-ה' ובמשה.

והאמונה ההיא הזכירם עתה וקבלו אותה עליהם ואמרו עליה הן והן והוא שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק באמונה שיש א-לוה נמצא והוא אל מוציאם ממצרים. כלומר החפץ המחדש היכול. אם כן הדבר ברור הוא שדבור ראשון ראוי למנותו מצוה ראשונה והיא המצוה להאמין בעיקר" (השגות הרמב"ן לספר המצוות)

צריך עיון מעט בדברי הרמב"ן. המשל הראשון שהביא, אכן מדבר על קבלת מלכותו כמצווה. לאחר שהמלך עשה עמהם חסדים שונים הכירו במלכותו וקיבלוה עליהם. אולם, המשל השני מדגיש את היסוד שאין מקום לצוות בלי הכרה בַּמְצַוֶּה. משתמע, אם כן, שאנכי הוא הבסיס לכל המצוות ואינו מִצווה בפני עצמו.

הרמב"ן עצמו הוסיף להסביר כך את דעת בעל הלכות גדולות שלא מנה את מצוות האמונה במניין המצוות שלו:

"והנראה מדעתו שלבעל ההלכות שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן. והוא מאמר החכמים אמרו לו גזור עליהם גזרות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרות. עשו קבלת המלכות עניין בפני עצמו והמצוות הנגזרות מאתו יתעלה מענין אחר"       (שם)

על כן נראה, שאף שהרמב"ן מאמץ בנקודה זו את שיטת הרמב"ם, הוא סבור שמצווה זו שונה מן המצוות שבאות בעקבותיה. זאת, כיוון שהאמונה ב-ה' היא היסוד לכולן, היא המאפשרת אותן. אולם למרות זאת, הרמב"ן סבור שיש למנותה כמצווה. לאור המתבאר מן המשל במדרש, הקדוש ברוך הוא דורש מישראל "קבלו מלכותי". אין הקדוש ברוך הוא מסתפק בזה שאנו יודעים אותו, אלא דורש מאיתנו שיקבלו מלכותו.

משמעות הדבר היא, שלשיטת הרמב"ן המצווה איננה רק להכיר במציאות ה', אלא גם להמליך אותו עלינו. העובדה שהרמב"ן קורא למצווה זו האמונה בא-להות, הכוונה לאמונה ב-ה' שהוא המצווה את בני האדם:

"הדבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא א-להים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא א-להים להם, שחייבים לעבוד אותו"   

                  (פירוש הרמב"ן על התורה, שמות  כ', א')

מדברי הרמב"ן עולה, שאין בעיניו כל בעיה לצוות על אמונה, ואין זו הסיבה להתנגד למנות את "אנוכי ה'..." כמצווה. לדברי הרמב"ן, הבעייתיות במניית מצוות אמונת ה' היא מפני שהאמונה היא היסוד למצוות, היא הבסיס הקודם למצוות. בזה, רואה הרמב"ן את ההבדל בינו לבין בעל ההלכות, המוכן לומר שיש מצווה גם על היסוד, גם על "קבלו מלכותי".

אין אנו יודעים במפורש את יחסו של הרמב"ן למצוות עשה ב' של הרמב"ם, מצוות ייחוד ה'. בכל זאת, נראה שהרמב"ן רואה את המצווה כאמונה באחדות ה' וההכרה שאין אחר זולתו. בכך, יש לנו מצוות עשה של "ה' אחד", ומצוות לא תעשה, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[3].

לעומתו, נראה מלשון הרמב"ם, שהוא סבור שמצוות עשה א' כוללת רק את הידיעה הפילוסופית של מציאות ה', שהוא הבורא. לשיטתו, מצוות עשה ב' של אמונת הייחוד היא המחייבת אותנו, מעבר להכרה הפילוסופית באחדותו, גם בקבלת עולו עלינו.

אלא, שבלשונו בספר המצוות עולה שעצם ההודאה והאמונה בייחוד, מכתיבה את קבלת עול מלכותו. נראה לי, שנקודה זו מתקשרת בדבריו עם יציאת מצרים, שבגינה נתחייבנו כעבדיו להכיר בו וממילא בקבלת גזירותיו.

 

ב. שיטות  הראשונים השונות

כפי שכבר הבהרנו בדעת הרמב"ם, לצד מצוות אלו קיימת גם מצוות קריאת שמע כמצווה נפרדת. לעומת זאת, היראים סבור שמצוות קריאת שמע היא מצוות היחוד וקבלת העול, כפי שכתב:

"קריאת שמע. את ה' א-להיך תירא ותעבוד ותקבל מלכותו ועולו שחרית וערבית דכתיב בפרשת ואתחנן שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד. פירוש המקרא כך הוא. והיו הדברים האלה שהזכיר למעלה שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך"

                                                    (יראים רנ"ב)

הסמ"ג מונה שתי מצוות באמונת ה': האמונה ש-ה' שהוציא אותנו ממצרים נתן לנו את התורה, וש-ה' אחד בשמים ובארץ:

"המצוה הראשונה מצות עשה להאמין כי אותו שנתן לנו את התורה בהר סיני על ידי משה רבינו הוא ה' א-להינו שהוציאנו ממצרים וזהו מה שאמר בשעה שנתן את התורה (שמות כ', ב') אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"        (סמ"ג עשה א')

המצוה השניה מצות עשה להאמין ולשמוע, היא הקבלה, שהוא אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם שנאמר (דברים ו', ד') שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד. שמע, כמו תקבל וכן אתה תשמע מן השמים. וצריך שיאריך [ב]דלי"ת עד שיגמור בכוונתו מחשבה זו שבארנו"   (סמ"ג עשה ב')

לדבריו שתי המצוות הן מצוות אמונה, האחת אמונה בה' והאחרת אמונה והפנמה בייחוד ה', שצריכה לבוא לידי ביטוי במצוות קריאת שמע, שלדעתו היא חלק אינטגראלי של המצווה השנייה.

אף הסמ"ק מונה שתי מצוות, באופן הקרוב לשיטת הסמ"ג. האחת היא מצוות האמונה:

"לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות כדכתיב (שמות כ') אנכי ה' א-להיך וגומר, וכתיב (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. לידע, פירוש לאפוקי מן הפילוסופין שאמרו שהעולם נוהג מאליו במזלות. ואין לו מנהיג ולא דבר, ואפילו קריעת ים סוף ויציאת מצרים וכל הנפלאות שנעשו במזל היו. ויש לנו להאמין כי שקר הם דוברים. אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כולו ברוח פיו"   (סמ"ק מצוה א')

המצווה השנייה היא מצוות הייחוד, שהיא גם מצוות קריאת שמע:

"ליחד שמו של הקדוש ברוך הוא כדכתיב שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד. וזהו קבלת עול מלכות שמים"   (שם ב')

מכל השיטות שראינו עד כה, נראה בבירור שאין מי שמונה את עצם המצווה להאמין כמצווה. בזה, כך נראה, יש אכן פרדוקס מובנה (כדברי רבי חסדאי קרשקש, הערה 1). כל מוני המצוות שהתייחסו ליסוד זה כמצווה, מנו זאת כזווית מבט ייחודית, כל אחד בדרכו:

א.      הרמב"ם מונה את מצוות ידיעת ה' כמצווה, ומדגיש את החובה לידע את הא-ל, ולא רק להאמין בקיומו.

ב.       הרמב"ן סבור שהמצווה אינה האמונה בקיומו אלא קבלת מלכותו עלינו, לאור חסדיו ומעשיו עימנו. מחלוקתו עם בעל הלכות היא האם למנות את עצם קבלת המלכות כמצווה, או שכיוון שהיא התשתית לכל המצוות היא אינה אחת מהן.

ג.        הסמ"ג הגדיר את המצווה כחיוב להאמין שנותן התורה הוא שהוציאנו ממצרים. גם כאן, נראה שעצם קיומו, וקיומו כמצַווה, נתון ויידוע, שהרי קיבלנו את התורה ממנו. אלא, שיש חובה לזהותו כמי שהוציאנו ממצרים, וכן מוטלת עלינו החובה להכיר ולקבל את אחדותו.

ד.       הסמ"ק הגדיר את המצווה זו כחיוב לידע שהבורא הוא המנהיג היחיד של העולם. דהיינו, עצם ידיעת הבורא אינה מצווה, אלא שהבורא הוא זה המנהיג ומוביל את העולם לגאולתו.

כך אומר הסמ"ק בהמשך דבריו שם:

"אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כולו ברוח פיו. והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר (תהילים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו. ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת לא.) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו. אלא ש"מ בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך וגומר. ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' א-להיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב (דברים ל') ושב וקבצך מכל העמים וגומר"   (סמ"ק שם)

הסמ"ק רואה מצווה זו כעניין רחב של השגחת ה' והנהגתו את העולם, הכוללת בתוכה גם הצפייה לישועה ולגאולת ישראל. יסוד הדברים לשיטה זו הוא שהאמונה בבריאה מניחה שיש כוונה ומגמה לבריאה. זאת, בניגוד לתפיסות אודות עולם קדמון, המניחות התרחשות מקרית. כיוון שהעולם מנוהל ומכוון למטרה, אמונתנו מושתתת על ציפייה להגשמת אותה התכלית, ישועת העולם וגאולתו.

 

ראינו, שרבים מן הראשנים זיהו את מצוות קריאת שמע עם מצוות הייחוד או עם חובת קבלת עול מלכותו. אולם, הרמב"ם, שמנה את מצוות קריאת שמע כמצווה נפרדת, רואה אותן כשתי מצוות: מצוות חובת הלבבות ומצווה שהיא בכוח הדיבור.

נוסיף, שנפש האדם בנויה באופן כזה, שהיא מתפעלת ומתעצמת בדרכים שונות ומגוונות. חובות הלבבות אינן מסוגלות להפנים לתודעת האדם את האמונות והאידיאות הגדולות, בכוח המחשבה בלבד. זקוקות הן לתגבורת באמצעות כוח הדיבור, "רוח ממללא", הנותן חיות באמונות ובדעות שבמחשבה. כוח זה מאפשר ללבן ולהעמיק באמונות אלו, וליצור זיקה נפשית עמוקה יותר.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

 

עורך: אורי יעקב בירן

 

 



[1] ראה בספר אור ה' לרבי חיסדאי קרשקש שכתב:

"ולא יצויר מֶצוה בזולת מצַוה ידוע, ולזה, כאשר נניח אמונת מציאות הא-ל יתברך מִצוה, כבר נניח אמונת מציאות הא-ל יתברך קודמת בידיעה לאמונת מציאות הא-ל"

[2] אין לדייק מלשון ספר המצוות שהוא תרגום, וכבר העירו שאינו מדויק בנקודה זו, ומתאים יותר לתרגם היא שציוונו לידע.

[3] עיין ירושלמי ברכות (א' ,ה') שדן בהקבלת קריאת שמע לעשרת הדיברות, והקביל את ה' אחד ללא יהיה.