גדרי מצוות נר איש וביתו

את השיעור העביר הרב בישיבה בי"ב בכסלו תשס"ב. סיכם יצחק ברט. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב. המאמר פורסם בדף קשר, גיליון # 839

א. פתיחה

הגמרא במסכת שבת אומרת:

"תנו רבנן: מצוות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין - בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמֹנה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך"       (שבת כא ע"ב)

בהבנת שיטת המהדרין נחלקו הפוסקים. הרמב"ם פסק שבעל הבית מדליק נרות כמספר בני הבית:

"כמה נרות הוא מדליק בחנוכה? מצוותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין, בין שלא היה בו אלא אדם אחד. והמהדר את המצווה מדליק נרות כמניין אנשי הבית, נר לכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים. והמהדר יותר על זה, ועושה מצווה מן המובחר, מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון, ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד. כיצד? הרי שהיו אנשי הבית עשרה: בלילה הראשון מדליק עשרה נרות, ובליל שני עשרים, ובליל שלישי שלשים, עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות".  (הלכות חנוכה פ"ד הלכות א-ב)

לעומת פסק הרמב"ם, הרמ"א מביא בהגהותיו את מנהג אשכנז, שכל אחד מבני הבית מדליק נר אחד לעצמו:

"הגה - ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק, וכן המנהג פשוט; ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין".  (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרעא סעיף א)

יש להבין, מדוע שינה הרמ"א מפסק הרמב"ם, שהרי הרמב"ם כותב שאדם אחד מדליק עבור כל בני הבית, והרמ"א כתב שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק לעצמו[1].

ב. הבנת הגרי"ז

הגרי"ז הסביר שמחלוקת הרמב"ם והרמ"א נובעת מהבדלי שיטותיהם בעניין הידור מצווה. הגמרא בשבת קלג ע"ב כותבת שישנו הידור במצוות מילה, להסיר את הציצין (=חלקי הערלה) שאינם מעכבים את המילה, ולכן כל זמן שהמוהל לא פרש - עליו לחזור גם על ציצין שאינם מעכבים. רוב הראשונים הבינו שהסוגייה עוסקת באדם המל בשבת, ולכן אסור לו לחזור על ציצין שאינם מעכבים לאחר שפירש, כיוון שהידור מצוות מילה - בניגוד לעיקר המצווה - אינו דוחה את השבת. אך משעה שפירש האדם מהמילה - כבר גמר את מצוות המילה (אמנם לא באופן המהודר), ומכאן ואילך אם יחזר על ציצין שאינם מעכבין - הידור מצווה קרי, ואינו דוחה את השבת. לעומת ראשונים אלו, הרמב"ם בהלכות מילה פ"ב ה"ד פוסק:

"המל את התינוק חוזר על ציצין שאינם מעכבים כל זמן שלא פירש".

הרמב"ם, אם כן, אינו מזכיר כלל שכוונתו רק לאדם המל בשבת, וכך הבינו גם האחרונים, שלשיטת הרמב"ם גם המל בימות החול אינו חוזר על ציצין שאינם מעכבין את המצווה, כיוון שניתן להוסיף הידור למצווה רק סמוך לקיום עיקר המצווה. לאחר שהאדם סיים את ביצוע עיקר המצווה - אינו יכול להוסיף הידור, ולכן אין טעם שיחזור על ציצין שאינם מעכבים את המילה. הגרי"ז הסביר שהרמב"ם בהלכות חנוכה פסק כפי שיטתו בהלכות מילה. כפי שראינו, רק הדלקת הנר הראשון היא עיקר המצווה, ואילו הדלקת שאר הנרות היא הידור בלבד. כיוון שאי אפשר לנתק בין עיקר המצווה לבין ההידור, לא ייתכן שפלוני ידליק נר אחד ואלמוני ידליק נר נוסף לאחר שכבר יצא ידי חובתו בנר הראשון.

לעומת הרמב"ם, הרמ"א[2] פסק שהסוגייה עוסקת באדם המל בשבת, ואז אינו חוזר על ציצין שאינם מעכבים את המילה, אך בימות החול - חייב הוא לחזור על ציצין שאינם מעכבים את המילה גם לאחר שכבר סילק את ידו. מכאן ברור שלדעת הרמ"א ניתן לנתק בין עיקר המצווה להידורה, ולהוסיף את ההידור מאוחר יותר. לכן גם בחנוכה - כל אחד יכול להדליק נר משלו, אף על פי שמעשה המצווה הבסיסי התקיים על ידי אדם אחר.

ג. דחיית שיטת הגרי"ז

נראה שישנן מספר קושיות על שיטת הגרי"ז:

ראשית, נראה שאין לדמות את סוגיית מהדרין מן המהדרין בחנוכה לכל הידורי המצווה האחרים בש"ס ובהלכה. הידור מצווה רגיל, הנלמד מהפסוק "זה א-לי ואנוהו", הינו נפרד מעיקר הדין. לעומת זאת, המהדרין והמהדרין מן המהדרין בחנוכה שונים, שכן חכמים תיקנו מראש שלש דרכי קיום למצוות חנוכה, ואין דוגמא לכך במצוות אחרות[3]. ההידורים אינם מנהג בלבד, שהרי נחלקו בהם בית שמאי ובית הלל והאמוראים, אלא הידורים בעיקר המצווה.

הוכחה להבדל שבין המהדרין בחנוכה למהדרין במצוות אחרות ניתן להביא משיטת המגן-אברהם[4], הקובע שניתן לברך על ההידורים של נר חנוכה, ואפילו על ההידורים של "מוסיף והולך" (מהדרין מן המהדרין). אדם שהדליק בלילה החמישי נר אחד כיוון שלא היו לו עוד נרות ובירך, ואחר כך השיג עוד נרות ורוצה להדר - לדעת המגן-אברהם עליו לחזור ולברך. בשום מקום אחר לא מצינו שמברכים על הידור מצווה; אין ספק שאדם שכבר יצא ידי חובתו באתרוג שאינו מהודר - אינו חוזר ומברך אם השיג אתרוג מהודר יותר; ואפילו בציצין שאינם מעכבין את המילה - אפילו אם כבר הסיח דעתו, אינו חוזר ומברך כאשר חוזר עליהם. רק על הידור נרות חנוכה, שאינו הוספה אלא מעיקר התקנה, שייך לברך.

לפי שיטה זו ניתן להבין קצת שאלה נוספת: הרמב"ם בפרק ד מהלכות חנוכה מביא את שלש דרכי הקיום של הדלקת הנרות. השולחן-ערוך, לעומתו, מביא רק את דרך המהדרין מן המהדרין. מדוע מתעלם השולחן ערוך מעיקר המצווה? לפי דברינו, ניתן להבין כי ההידור בנרות חנוכה אינו רק תוספת של הידור רגיל, אלא אנשי כנסת הגדולה תיקנו לכתחילה את שלושת הדרכים האלו, והמחבר כתב רק את הדרך המושלמת ביותר, כיוון שהיא הדרך שתיקנו חז"ל לכתחילה במצווה זו.

ד. "נר איש וביתו"

בכדי להסביר את מחלוקת הרמב"ם והרמ"א, ננסה לפתח דרך אחרת, המקשרת בין מחלוקת זו לבין מחלוקת הרמב"ם והרמ"א בהלכות חנוכה גופא.

בהקדמה, יש להבין את דברי חז"ל:

"מצוות חנוכה - נר איש וביתו".

האם זוהי חובת גברא או חובת הבית? נבאר את כוונתנו: ברור שמצוות החנוכה אינה שידלוק נר בבית, כמו במצוות המזוזה. במילה "בית" כוונתנו לבני הבית - למשפחה. האם הדלקת נרות החנוכה זהה לרוב המצוות, המוטלות אקרקפתא דגברא, או שמא מצווה זו מוטלת על המשפחה כולה, ולא על כל אחד בנפרד? אם המצווה היא מצוות גברא - הרי שאחד יכול להוציא את שאר בני הבית ידי חובתם בדומה לדין שליחות[5]. מאידך, אם המצווה מוטלת על המשפחה, אזי היא דומה להקרבת הקרבנות על ידי כהני בתי האבות. קרבנו של כל בית אב צריך להיקרב על ידי בית האב, ואם הוא לא הוקרב - כולם עברו על המצווה. אולם אם חלק מבית האב הקריב ואכל את הקרבן - בית האב כולו נפטר מהמצווה. ברור שהמקריב לא "הוציא" את השאר ידי חובתם, אלא פשוט פטר את חבריו: כיוון שהמצווה אינה חובת הפרט אלא חובה ציבורית, די שאחד יקריב ויאכל כדי שכולם ייפטרו.

לשאלה היסודית של אופי מצוות החנוכה יש השלכות לדרך בה אנו מבינים את דין המהדרין: אם המצווה היא חובת הפרט, אלא שהראשון מוציא את השאר ידי חובתם – יש צורך שהאחרים יסכימו לצאת ידי חובה על ידו, ואם אין הם חפצים בכך - לא יצאו ידי חובתם ועליהם להדליק בברכה. לפי הבנה זו, ניתן לפרש את ההידור של "נר לכל אחד ואחד" מעין "מצווה בו יותר מבשלוחו" (קידושין מא ע"א). מן הסתם, כשם שעדיף לאדם לצאת ידי חובה בעצמו ולא על ידי שליח, כך יש הידור לאדם להדליק את הנר בעצמו, ולא על ידי אחרים[6]. כך הבינו רוב האחרונים את דין "נר לכל אחד ואחד"[7].

מאידך, אם הדלקת הנר אינה חובת הפרט אלא חובת הבית - אי אפשר לקשר זאת ל"מצווה בו יותר מבשלוחו". כל בני הבית נפטרים, בין אם הם רוצים ובין אם הם אינם רוצים בכך, והמדליק הראשון הוציא את כולם ידי חובתם על אפם ועל חמתם; כשם שאחד מכהני בית האב אינו יכול להתכוון שלא לצאת ידי חובה באכילת חברו, כיוון שהחובה מוטלת על בית האב ולא על כל פרט לעצמו, כך גם בנר חנוכה, אם הוא אכן חובת הבית. אם כן, ההידור של "נר לכל אחד ואחד" לפי שיטה זו אינו הידור מהותי, ומטרתו היא להרבות בנרות בלבד. כדרכם של חז"ל, הם תיקנו בדיוק כמה נרות יש להדליק, ולא השאירו מקום לדמיון, אף על פי שעדיף להרבות בנרות כמה שיותר[8].

הרמב"ם פותח את פ"ד מהלכות חנוכה:

"כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצוותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד".

מכאן ברור שלדעת הרמב"ם הנרות הם חובת הבית, ולא חובת הפרט. אם כן, לדעת הרמב"ם ההידור אינו מהותי אלא נובע מהרצון להרבות בנרות. הרמ"א, לעומת זאת, סבור שההדלקה היא חובת גברא וממילא כל אחד מהמהדרין מדליק נר לעצמו, ומהדר מצד "מצווה בו יותר מבשלוחו".

ה. השלכות נוספות לחקירה

הרמ"א בדרכי-משה (סימן רע"ז) מביא בשם המהרי"ל ותרומת-הדשן, שאף על פי שאכסנאי (אורח) שאשתו מדלקת עליו פטור מלהדליק - הוא יכול להדליק בברכה אם רצונו בכך. שניהם מסבירים שדין אכסנאי כדין המהדרין, שמדליקים נר לכל אחד ואחד. המהרי"ל מוסיף ומבאר שכיוון שהוא מדליק בעצמו - ממילא הוא מתכוון שלא לצאת בהדלקת אשתו, כשם שהנוהג כמהדרין מתכוון שלא לצאת בהדלקת הנר הראשון. למדנו, שאדם יכול להתכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקה הראשונה, ואם כן יסוד דין המהדרין הוא "מצוה בו יותר מבשלוחו". הבית יוסף מסתייג מהמהרי"ל ומתרומת-הדשן, אך הרמ"א בשולחן-ערוך פוסק כמותם. על פי דברינו, הרמ"א הולך לשיטתו, שחנוכה היא חובת הפרט, וראוי שכל אחד ואחד ידליק את נרותיו הוא מעין "מצוה בו יותר מבשלוחו".

הרמב"ם פסק להלכה, שלנוהגים כמהדרין מן המהדרין - בעל הבית מדליק נרות כמספר בני הבית ומוסיף והולך מדי יום. לשיטתו, שבעל הבית מדליק את כל הנרות, ברור שאי אפשר להדליק את הנרות במקומות שונים. מה יענה הרמב"ם לטענת תוספות? כיצד יהיה היכר לימים הנכנסים ולימים היוצאים? על כורחנו אנו מסיקים שלשיטת הרמב"ם אין חשיבות להיכר הימים. הרמב"ם מסביר שמטרת הוספת הנרות היא להרבות נרות, ולא לפרסם לרבים שהנס הלך וגבר (כשיטת הלבוש). לדעתו, יסוד כל ההידורים של נר חנוכה הוא ריבוי נרות ואין עניין להדליק כל חנוכייה במקום אחר.

השלכה נוספת לחקירתנו היא שאלה המובאת בחידושי הריטב"א והר"ן: מדוע המהדרין מן המהדרין חשובים מן המהדרין, הרי שניהם מרבים בנרות? לפי ההבנה המקובלת, קושייה זו כלל אינה עולה: שני ההידורים הם שונים במהותם, שכן המהדרין הוא הידור כללי, מעין "מצווה בו יותר מבשלוחו", ואילו המהדרין מן המהדרין הוא הידור מיוחד בפרסומי ניסא, המצביע על כך שהנס גבר והלך. הריטב"א והר"ן משיבים שחשבון הנרות מלמד שהמהדרין מן המהדרין מדליקים בסך הכל יותר נרות מהמהדרין. מכאן ברור שלשיטתם יסוד שני ההידורים הוא להוסיף בנרות בלבד, כפי שיטת הרמב"ם.

לסיכום

הסברנו שתיים מהלכות חנוכה שבהם מנהג דידן נשען על הרמ"א בניגוד לדעת הרמב"ם: הרמב"ם והרמ"א נחלקו האם מצוות חנוכה היא חובת הפרט או חובת הבית, ומכאן הסברנו גם את מחלוקתם בהבנת שיטת המהדרין ובהבנת שיטת המהדרין מן המהדרין.