גורמי ההשפעה על התנהגותו של יוסף במפגש עם אחיו וביטויים – חלק א'

  • ד"ר ברכי אליצור

פרשת מקץ                                                                         ד"ר ברכי אליצור

גורמי ההשפעה על התנהגותו של יוסף במפגש עם אחיו וביטויים – חלק א'


א. נקודות המבט של הסיפור

אחד הסיפורים הדרמטיים ביותר בתורה, סיפור המצליח לרגש בכל קריאה מחדש, הוא סיפור האיחוד בין יוסף לאחיו - לאחר ניתוק של עשרים ושתים השנים. הסיפור מותח מצד עצמו, אולם כח השפעתו הוא בהיותו אנושי וקרוב. הסיפור מכיל אמוציות עמוקות ומערבולת של תחושות הנעות בין כעס לחמלה, בין שנאה לגעגוע, ובין שאיפת נקם למחילה.

כפי שנראה, הכתוב מאמץ את נקודת המבט של שני הצדדים, ובכך יוצר בקורא הזדהות עם כל אחד מהם. האהדה המוחלטת ליוסף איננה נסדקת, אולם חשיפת רגשות האחים, תהליך החרטה וההלקאה העצמית שהם עוברים, והשתוממותם על הטיפול החשדני כלפיהם מצד הבחיר המצרי, משחררת בקורא רגשות של אמפטיה גם כלפיהם. בשלב מסוים, אף נוצרת תהייה על פשר ההתעללות של יוסף בהם בתקופת שהותם במצרים.

נקודת המבט של יוסף נחשפת ונסתרת בו זמנית. כך, הקורא שותף לחוויות הרגשיות המתעוררות בו למראה אחיו, אולם אינו שותף לכח המניע את פעולותיו. מצד אחד, הקורא מכיר את קורות יוסף בשנות הנתק מבית הוריו, בניגוד לשתיקת הכתוב ביחס לקורות האחים בשנים אלו[1]. אולם מצד שני, הקורא איננו שותף לתהליך עיבוד הטראומה בנפשו של יוסף, ולרגשותיו כלפי האחים והאב בעקבותיה (מלבד התייחסות עקיפה של יוסף, באוזני שר המשקים לאירוע המכירה 'כי גנב גנבתי מארץ העברים...", [בראשית מ', ט"ו], ולרמיזה להשלמה עם מצבו בנימוק לקריאת בנו מנשה [שם מ"א, נ"א]).

 

ב. התכנית של יוסף

החלל של נקודת המבט הנסתרת, הוליד במשך הדורות פרשנויות רבות שניסו למלאו. פרשנים  שונים יחסו ליוסף תכנון של מהלך המפגש עם משפחתו. שלבי המהלך נחשפים בתיאור ירידת האחים למצרים וההתקלות עמו, והמהלך מגיע אל סיומו בפרץ בכי התוודעותו באמצעו של נאום יהודה, ובקשתו להוריד את אביו מצרימה. נציג בקצרה את השערות מטרת המהלך שהציעו הפרשנים[2]:

1.      יוסף נוקם באחיו מידה כנגד מידה. כך כותב האברבנאל (בראשית מ"ב, ז'-ח')[3]:

"ולזה אחיו לא היו ראויים לעונש על מכירתו, רוצה לומר עונש מיתה כ"גונב איש ומכרו". אבל על כל פנים היו ראויים לעונש על מכירתו מצד מחשבתם הרעה ... ולזה התנהג יוסף עמהם מידה כנגד מידה, כי לא הרע עמהם בפועל, אבל בצער מחשבתם כשם שהם לא עשו לא רע אבל צערו אותו בחשבם להרע לו ואלהים חשבה לטובה. והנה אחי יוסף חטאו נגדו במה שחשדוהו לרכיל ומביא "את דבתם רעה אל אביהם", ולזה שנאוהו "ולא יכלו דברו לשלום" בחשבם שהיה מדבר אליהם לשלום כדי לרגל ענייניהם, ואם שהשליכו אותו אל הבור שהיה שם אסור ולא יוכל לצאת וללכת אנה ואנה, ואם במה שנתנוהו לעבד למדיינים ההולכים מצרים. ולכן הספיק ה' בידו שהענישם בדומה לדברים ההם בעצמם".

2.        יוסף מנסה להגשים את חלומותיו. כך כותב הרמב"ן (בראשית מ"א, ד'):

"...כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון, והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי {אנחנו} ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה: ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם, ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני".

3.        יוסף בודק מהו התהליך שעברו האחים ומנסה להחזירם בתשובה. כך כותב הספורנו: 

"ותרב משאת בנימין - לראות אם יקנאו בו" (ספורנו בראשית מ"ג, ל"ד)

"תשים בפי אמתחת הקטן לראות איך ימסרו עצמם עליו כדי להצילו" (שם מ"ד, ב')

וכן כותב האברבנאל:

"ראה להביאם בנסיון לדעת אם בשתיים ועשרים שנה שלא ראה אותם שינו את תכונותיהם, ואם נתחרטו ממה שעשו נגד ובאיזו תכונה קיימת היו. ולכן הבחינם באמור אליהם 'מרגלים אתם' עד אשר ראה שעשו תשובה שלימה כמו שאמרו 'אבל אשמים אנחנו'"                        (אברבנאל, שם)

4.        יוסף בוחן את מצבו מבחינת משפחתו. כך העלה הרב יואל בן נון[4]:

"ויוסף פותר: להביא את בנימין - אחיו בן אמו.  הוא ידע הכול - למה נכנע אבא?  ומה קרה?  ומה יהיה?  על-כן ירד בנימין, יוחלף בשמעון, ויישאר אצל יוסף.  ממנו אפשר היה לדעת הכול על "אביכם הזקן אשר אמרתם", ועל כל אשר אירע בינתיים. אז גם יוכל יוסף להחליט אם להפר את שתיקתו אם לא". 

המשותף להשערות אלו הוא ההתייחסות להתנהגות יוסף ולדבריו כמתכוננים, וכבעלי יעד מוגדר, והמחלוקת ביניהם היא בשאלת היעד שהציב יוסף לעצמו[5]. בדברי הבאים ארצה לטעון, שהמאפיין את פעולות יוסף ואת דבריו הוא הבלבול וחוסר התכנון הנובעים מעוצמת ההתרגשות לנוכח הסיטואציה הטעונה והבלתי צפויה. יתכן שבדמיונותיו הפרועים של יוסף הוא הכין את עצמו לקראת מפגש עתידי עם האחים, ואולי אף תכנן את שאלותיו ואת הדברים שישמיע באוזניהם, אולם אלו נשארו בחזקת דמיון. כך, התדהמה לנוכח המפגש הבלתי מתוכנן עם כל עשרת אחיו בו זמנית, כשהוא במעמד של שליט והם במעמד של נזקקים הבאים לאתר מקורות מחיה בנכר, טרפה את כל מחשבותיו והעמידה אותו פעור פה, נטול מחשבה צלולה.

יטען הטוען ויאמר: אכן, במפגש הראשון עם האחים נתפס יוסף המום ובלתי מוכן ועל כן יתכן שדבריו ומעשיו היו ספונטניים ומנווטים על פי הרגש הרגעי. אולם, לאחר מכן, משעה שנפרד מהם ויצר סדר במחשבותיו, הרי שפעולותיו מתוכננות לקראת השגת היעד המיוחל, כפי שהציעו המפרשים השונים.

על שאלה זו נראה שניתן לענות שתי תשובות: האחת, מרבית ההוכחות להצעות הפרשנים מתבססות על פעולותיו הראשונות של יוסף במפגש הראשון והבלתי צפוי עם אחיו. השניה, יוסף שרוי בכאוס מוחלט בכל הקשור למשפחתו: אביו, אחיו הקטן, נחלת המשפחה בשכם, ובעיקר מטרידה אותו הסיבה שהובילה לאכזריות האחים כלפיו, להתעלמות מתחינותיו כששכב בבור, ולהחלטתם הבלתי ברורה למכרו לישמעאלים. שאלות רבות מציפות את מוחו ומייחלות למענה, אולם יוסף החליט בינתיים שלא לחשוף את זהותו. יכולת התכנון שלו מוגבלת, שכן כל מידע שיזרק לחלל המפגש, עשוי לטרפד את התכנון המוקדם, ולהפכו לבלתי רלוונטי. יתכן שבסופו של יום, כשיוסף שב לביתו לנוח מעמל יומו וליצור סדר במחשבותיו, כשהשינה ממאנת לבא, הוא מתכנן את מהלכיו הבאים, אולם אלו משתנים ומתהפכים במפגש המחודש. במפגש זה הפן הדמוני של אחיו, שנחקק בליבו במשך 22 שנות הניתוק, הולך ונסדק ותחתיו הוא מגלה רגישות דאגה ומסירות.

בדברינו הבאים ננסה להוכיח את עמדתנו תוך התייחסות לנקודות הבאות:

א.      מניית התמיהות העולות מדברי יוסף לאחיו ומדרישותיו מהם.

ב.       הצעת שלושה גורמי השפעה אפשריים המנתבים את פעולותיו.

ג.        מעקב אחר ניסיונות התמרון של יוסף בין שלושת גורמי השפעה על ידי ניתוח דבריו ופעולותיו שנמנו בסעיף א, והוכחה כי סערת הרגשות המציפה את מחשבתו מונעת ממנו התוויה של תהליך פעולה מתוכנן שיוביל להשגת יעד מוגדר. (בעיון לפרשת ויגש)

ד.       נתינת דעתנו לשאלה, מדוע משתף אותנו הכתוב בתיעוד הבלבול וסערת הרגשות העוטפים את יוסף, בניגוד לשתיקת הכתוב ביחס לרגשותיו של יוסף כלפי האחים מרגע השלכתו לבור. (בעיון לפרשת ויגש)

 

ג. דברי יוסף לאחיו ופעולותיו המעלים תמיהה

כאמור, ישנן מספר פעולות המבצע יוסף, המעלות תמיהה:

1.      'ויתנכר אליהם' – מרבית הפרשנים מפרשים את הפועל כביטוי לזרות. מדוע השים עצמו יוסף כזר להם ולא חשף את זהותו?

2.      מדוע מאשים יוסף את אחיו בעוון ריגול, כשמטרת בואם ידועה לו?

3.      מהי סיבת המאסר שגוזר עליהם יוסף, האם לא יכול היה להתנות את אספקת המזון בעתיד בהבאת בנימין?

4.      מדוע משיב יוסף לאחיו את כספם?

5.      מדוע דוחה יוסף את המפגש עם אחיו עד הצהריים ומפקיד את ארוח אחיו בביתו בידי האיש?

6.      מה פשר הושבת אחיו על פי סדר גילם?

7.      מדוע ציווה יוסף על הטמנת גביעו באמתחת בנימין?

8.      מדוע גרמו דברי יהודה לשבירתו של יוסף ולחשיפת זהותו?

 

ד. גורמי השפעה המנתבים את פעולות יוסף

מעשיהם של רוב בני האדם נובעים משילוב של הצבת מטרה ומחשבה לגבי תוצאותיה הרצויות, ומפעולות אינסטינקטיביות שהכח המניע אותם הוא הרגש הטבעי האופף את האדם בשעת פעולתו. המינון של כל אחד מהכוחות הינו תלוי אישיות ותלוי סיטואציה. במצב של שגרה האדם נוטה לפעול על פי תכנון מוקדם, תוך הקפדה על השגת היעד המוגדר, ואילו במצב של הפתעה, או של סיטואציה בעלת אספקטים רגשיים, תגובותיו האינסטינקטיביות של האדם עלולות לגבור על פעולותיו המתוכננות, מבלי לעבור במעבדת השכל הבוחנת את תרומתם להשגת היעד המוגדר.

נמנה אם כן את מניעי פעולותיו המתוכננים והנשלטים של יוסף, כפי שניתן ללמוד מהכתוב, ולצידם את גורמי ההשפעה הפסיכולוגיים בהתאם למציאות הטעונה הקיימת במפגש עם אחים. הזכרון האחרון מהם מהאחים, הוא ריח סעודתם בשעה שהוא נתון בין חיים למוות, מתחנן על נפשו בבור נטוש בואכה דותן.

 

1. תודעת שליחות

תודעת השליחות של יוסף נזכרת בדבריו בצמתי דרכים, בהם הוא נקרא לפעול, או לנמק את בחירתו המנוגדת לנטיותיו הטבעיות של האדם.

נסיונות הפיתוי של אשת פוטיפר נהדפים על ידי יוסף, תוך שהוא חושף את מניעי התנגדותו:

"וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי:  אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים"           (בראשית ל"ט, ח'-ט')

יוסף מדגיש בפתרון חלומות שר האופים ושר המשקים כי מקור ההשראה הינו א-לוהי:

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (שם מ', ח')

יוסף, המצליח לפענח את חלום פרעה, במקום שמומחי החלומות כשלו, אינו מתהדר ביכולותיו, ומשתף את הנוכחים עם מקורות השראתו:

"וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (שם מ"א, ט"ז)

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה" (שם, כ"ה)

"הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה" (שם כ"ח)[6]

תודעת השליחות כה עמוקה אצל יוסף, עד כי היא נחקקת גם בליבו של פרעה הממנה אותו עקב כך למשנה למלך:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" (שם, ל"ח-מ')

עומק הכרתו של יוסף כי גורלו המר נגזר מחמת התפקיד שיועד לו במצרים, מוכח מהנימוק המתלווה לקריאת שם בנו השני:

"וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (שם, נ"ב)

שיאה ההרואי של התודעה הוא הדברים שמשמיע יוסף בפני אחיו כדי לנקותם מתחושת אשמה וחרטה על מעשיהם האכזריים בו. המילה ש-ל-ח מופיעה בדבריו שלוש פעמים ומלמדת על רעיון העומק שבדבריו:

"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם מ"ה, ה'-ח')

יוסף ממשיך להפיג את חשש האחים מנקמתו בהם לאחר מות אביו, בהציגו את מטרת השליחות שהתאפשרה הודות למעשה מכירתו, כמי שגוברת על כוונת הזדון שהניעה את פעולתם:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב(שם נ', י"ט-כ')

נוכל, אם כן, להצביע בברור על הכרת יוסף בהיותו שליח של מהלך א-לוהי, כמניעה את פעולותיו. תודעה זו גם מצליחה לדחוק יצרי תאווה, כבוד, יוקרה ונקמה בקרב יוסף, ולנתב את פעולותיו בהתאם ליעוד שהושת עליו על ידי הא-ל.

האם תודעת השליחות מצליחה לגבור תמיד על מניעי פעולה פסיכולוגיים-אנושיים בקרב יוסף?

המדרש מיטיב לתאר מאבק פנימי המתחולל בקרב יוסף בעת מעשה הפיתוי של אשת פוטיפר:

"ותתפשהו בבגדו לאמר וגו' - באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? דכתיב: (משלי כט) ורועה זונות יאבד הון. מיד: (בראשית מט) ותשב באיתן קשתו, א"ר יוחנן משום ר' מאיר: ששבה קשתו לאיתנו, ויפוזו זרועי ידיו - נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו, מידי אביר יעקב - מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד? אלא אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל - משם זכה ונעשה רועה" (בבלי סוטה לו ע"ב)

האם יוסף נצח בכל פעם שהתרחש מאבק מאין זה?

 

2. שאיפת נקמה

תיאור התנהלותו של יוסף בשנות חייו בבית יעקב מסגירה ניתוק מסוים מאחיו, ונוצר הרושם שהוא אינו ער לשפתם הרגשית. כך, יוסף מביא את דיבת האחים מבלי לחשוב על השנאה שפעולה כזו עשויה לעורר. כמו כן, יוסף מספר את חלומותיו לאחים, ללא רגישות ביחס להשלכות הרגשיות שתהיינה לכך. בהמשך, יוסף מתרצה ללא היסוס לבקשת אביו לצאת לבדו, ללא כל אמצעי הגנה, לראות את שלום אחיו בצאן, מבלי לחשוש לחייו. ובאותו סיפור, יוסף אינו מבין שהופעתו אל מול אחיו בלבוש כתונת הפסים עשויה לעורר מחדש את קנאתם, שאולי שכחה קמעה בפסטורלית המרעה בשכם ובדותן.

תלישותו של יוסף מוצאת את ביטויה גם בהתנהלותו היומיומית, כפי שניתן ללמוד ממסעו לשכם, שם הוא טועה בדרך, אך אינו מעלה על דעתו לבקש עזרה (בניגוד ליעקב שעם הגעתו לחרן נעזר ברועים). תלישות רגשית זו הותירה את יוסף, קרוב לודאי, המום ומשתאה לנוכח עצמת השנאה והאכזריות של האחים כלפיו, לכאורה, על לא עוול בכפו. הנסיון להבין על מה ולמה נותק ממשפחתו והופקר לחסדם של עוברי אורח ישמעאלים, הטריד מן הסתם את מנוחתו בשעות הבדידות הרבות בנכר.

יוסף, בדומה ליעקב, מתפכח מתמימותו בסביבה נכרית, בה הוא רוכש תכונות תקשורת בסיסיות, ונחשף לשקר ולעורמה כנורמות התנהלות מקובלות. השפעתן (החיובית) על יוסף מתבררת בבית הסוהר, כשמגלה רגישות למצב רוחם הקודר של שר האופים ושר המשקים:

"וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים: וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם" (שם מ', ו'-ז')

השפעה זו באה לידי ביטוי גם בבחירתו על ידי פרעה כמנהיג האולטימטיבי, שבכוחו לנהל מדינה ולתקן תקנות לשעת חרום, מבלי לחשוש להיווצרותם של קיני התנגדות מקרב ההמון:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף... אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" (שם מ"א, ל"ט-מ')

כיצד תשפיע התפכחות זו על יחס יוסף למעשה אחיו: האם חשיפתו לתככי השלטון, לתכונות הקנאה ולרדיפת השררה, לא פזרה את הערפל והבהירה את מניעיהם האפלים של אחיו בהפשטת כותנתו ובהשלכתו לבור? האם התובנה החדשה לא תיצור בקרבו שאיפת נקם, ורצון להוכיח את נצחונו, חרף רצונם, והודות לו? מעמדו הרם מתואר היטב בכתוב:

"וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה" (שם מ"ב, ו')

האם הפער בין מעמדו הבכיר במצרים לבין מראה נפילתם של האחים אפיים ארצה לרגליו, לא יצור בקרבו רצון להתגדר במעמדו ולהוכיח את נצחונו על ידי הגברת תלותם בחסדיו?

עדות ראשונה להשפעת זכרון מכירתו על טהרת תודעת שליחותו מצויה בדברי הטרוניה שמשמיע יוסף באזני שר המשקים כנימוק לבקשת החנינה שלו מפוטיפר:

"כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר"       (שם מ',  י"ד-ט"ו)

מאוחר יותר, כשיתמנה למשנה למלך, ויכיר בתפקיד שלשמו נשלח למצרים, יציין יוסף את הולדת בנו הראשון (כ-11 שנים לאחר מכירתו) כמי שהקהה את סבלו, נטרל את געגועיו וסתם את הגולל על עברו:

"וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי"         (שם מ"א, נ"א)

האם כח הנטרול, הזמן שחלף וההכרה ביעוד יעמדו לו בשעת מבחן כשיפגוש שוב את אחיו? האם זכרון 11 השנים הראשונות של בדידות ונשיה לא יגברו ויכתיבו את פעולותיו?

בהתוודעותו לאחיו, בוחר יוסף להסגיר את זהותו דרך החוויה הטעונה האחרונה שלו עמם:

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה(שם מ"ה, ד')

האם זהו הזכרון המשותף היחיד שיוכיח כי האיש הדובר אליהם הוא אחיהם? כלום לא יכול היה לאמת את הכרזתו דרך זכרונות הילדות בחרן, חציית מעבר יבוק, מעללי הדוֹדעֵשָו, הבריחה משכם ומותה הטראגי של אמו בדרך?

נראה אם כן, שהשהות בקרבת האחים הציפה מחדש את תחושות הכעס, הציתה את אש הנקם, והשפיעה אפוא, גם על תוכן הדברים שהשמיע באוזני אחיו ועל בקשותיו התמוהות מהם.

 

3. רגשות געגוע

17 שנות משפחה הינן פרק זמן ארוך ומשמעותי במהלך שנותיו של אדם. חוויות רבות צבר יוסף: זכרונות הילדות, שלבי ההתבגרות, שעות המרעה בשדות שכם, האחדות המשפחתית לאחר אונס דינה, המסע הארוך לבית סבא כהה העינים בבאר שבע, הסוד הגדול של ראובן. כל אלו, צפו ועלו מן הסתם בשנות הבדידות הרבות - כשיוסף טרם השלים עם גורלו, והוא נאחז בהם כדי לא לאבד את שפיותו. נישואיו והולדת בניו שהפרו את בדידותו ועטפו אותו בחום של משפחה, הצליחו להוות תחליף לזכרונות העבר.

המפגש המחודש עם האחים, מציף, כפי שציינו, תחושות של כעס ושאיפת נקמה. אולם, האם איין בחוסר האונים של האחים, תחושת האשמה האופפת אותם, המידע החדש על נסיונותיו של ראובן למנוע מאחיו לבצע את זממם, דאגתם הכנה של הבנים לשלום אביהם והערבות לבנימין, בכדי לעורר ביוסף רגשות אהבה וגעגוע לחיק משפחתו. ואם כן, האם מסוגל יוסף לשחרר את האחים עם צרורות המזון שקנו במצרים, ולהסתכן בפרידה נוספת שמי יודע אם ומתי תגיע אל סיומה.

 

*

רגשותיו של יוסף כלפי משפחתו לא הוזכרו עד לרגע המפגש, והשערותינו לגביהם מבוססים על הטבע האנושי בכללותו. אולם, מרגע המפגש עם האחים, מצטייר יוסף כמי שאינו מסוגל לשלוט ברגשות המציפים אותו. באופן זה הוא נאלץ לא אחת לחרוג מתכנוניו המוקדמים, כדי שדמעותיו לא יסגירוהו. נדמה שלא ניתן לפענח את פשר התנהגותו, מבלי להכיר בהשפעתו הרבה של רגש הגעגוע ושאיפתו האנושית לאיחוד משפחתי מחודש על מהלכיו.

בעיונינו הבא ננתח את השפעתם של שלושת המרכיבים על דרכי הפעולה של יוסף מרגע המפגש ועד לחשיפת זהותו בפניהם.

 



[1] מלבד סיפור יהודה ותמר, אשר לגבי מועד התרחשותו חלוקות הדעות, וחלקן מעלות ספק אם התרחש במהלך שנים אלו או קודם לכן.

[2] הצעות אלו פותחו והורחבו בפרשנות המאוחרת, אנו נביא מדגם חלקי בלבד של הפרשנים שנקטו בכל אחת מהדעות.

[3] יהודה שביב (מהדיר), פירוש התורה לרבינו יצחק אברבנאל: בראשית (מהדרת חורב) ירושלים תשס"ז, מ"ב, ז'–ח', עמ' 709–710.

[4] י' בן נון, "הפלוג והאחדות: כפל הטעות והלם הגילוי: מפני מה לא שלח יוסף אל אביו?" מגדים א, עמ' 20 – 31.

[5]  על הקשיים שמעלה כל אחת מהשיטות תוכלו לקרוא בתגובות למאמרו של הרב יואל בן נון, בחוברת ב של מגדים.

[6]     וכן פס' ל"ב שם.