גזירת כלים

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

שבת דף קכג - גזירת כלים

הסוגיה בדפים קכב-קכד עוסקת בטלטול כלי שמלאכתו לאיסור. הגמרא מציגה סקירה היסטורית של תולדות הלכה זו: נחמיה בן חכליה גזר גזירה מחמירה ביותר, האוסרת לטלטל בשבת כמעט את כל הכלים, ובדורות שאחריו "חזרו והתירו" עד שהתעצבה ההלכה שלפנינו, המתירה לטלטל כלי שמלאכתו להיתר באופן גורף, וכלי שמלאכתו לאיסור אם מטלטלים אותו לצורך גופו או מקומו.

מדוע גזר נחמיה גזירה מחמירה על טלטול חפצים בשבת? רש"י כאן כתב:

"דבימי נחמיה בן חכליה בבית שני גזרו על טלטול כל הכלים, כדי לגדור גדר להחמיר באיסורי שבת, מפני שהיו מקילין בה".

רש"י מסביר שישנה מוטיבציה להחמיר באיסורי שבת, ואולם איננו מנמק מה המקור לאותה מוטיבציה. עיון במקראות (נחמיה יג, טו-כב) מלמד כי אנשי ירושלים עברו על איסורים שונים בשבת, ואולם נחמיה מוכיחם בעיקר על עניין אחד: המסחר. תקנת נחמיה המפורשת במקראות היא לסגור ולנעול את שערי ירושלים במהלך יום השבת כולו, כדי למנוע כניסת סוחרים אל העיר ביום השבת. כך נאמר שם:

"וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם".

הצהרתו של נחמיה על כך שלא ישאו משא ביום השבת, כמו גם המעשה בסוחרים שנאלצו ללון מחוץ לחומה ולא יכולים היו להיכנס אל העיר, מלמד כי זו היתה המטרה המרכזית של מאבקו. הראב"ד (בהשגתו על הרמב"ם הלכות שבת כד, יג) הדגיש נקודה זו:

"אמר אברהם עוד אמרו "אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא?!", ועוד אמרו "בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו" ... נמצא כי מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה".

הוצאות המשאות מחוץ לירושלים קשורה בוודאי לעניין המסחרי, ולדעת הראב"ד על רקע זה יש לבחון גם את גזירתו של נחמיה. יש להעיר, כי הרמב"ם שם מונה שלושה טעמים נוספים לאיסורי מוקצה לגוניהם, ואין כאן המקום להרחיב בכך.

החידוש ביחס לגזירתו הייחודית של נחמיה נוגע לשאלה מרכזית שהטרידה את הראשונים בכל הנוגע לדין כלי שמלאכתו לאיסור. מקור מעניין העוסק בכך הוא צמד התשובות הפותחות את חלק השו"ת בספר הישר של רבינו תם. רבינו שמשון הזקן שלח לרבינו תם את השאלה הבאה: לאורכה של מסכת שבת מצאנו סוגיות רבות העוסקות במחלוקת בין ר' יהודה ור' שמעון בהלכות מוקצה. באופן כללי, פסקו האמוראים והראשונים כדעת ר' שמעון המיקל, שחושש לאיסור מוקצה אך ורק בשמן שבנר, או בגרורות וצימוקים שנדחו בידיים משימוש בשבת. מדוע, אם כן, קיבלו כל הראשונים להלכה את האיסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור, הרי לכאורה מדובר על איסור מוקצה, הנוהג אך ורק לדעת ר' שמעון?!

רבינו תם השיב לרבינו שמשון כי האיסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור איננו נוגע למחלוקת ר' יהודה ור' שמעון. רבינו תם איננו מבאר מדוע, ועל כך יש ללמוד מדברי הר"ן בסוגייתינו (בחידושיו, דף קכב עמוד ב):

"ומיהו ודאי נראה דאפילו לר' שמעון דלית ליה מוקצה מודה הוא בכלים שמלאכתן לאיסור שהן אסורין לטלטל לצורך מקומן ... דלאו משום מוקצה נגעו בהם, אלא טלטול הוא שאסרו בשבת בדברים שאין תשמישן רגיל ומשום הוצאה הוא שגזרו".

דברי הר"ן קרובים לטענת הראב"ד שהוזכרה לעיל. לביאור הדבר אזכיר דברים ששמעתי מפי מו"ר יעקב מדן: איסור מוקצה בשבת נוגע לדברים שאינם "שבתיים", ואשר נדחו מן השימוש בשבת. בעניין זה של מוקצה נפסקה ההלכה כר' שמעון המיקל. עם זאת, ישנם כלים נוספים שנאסרו בטלטול מכוחה של גזירה עצמאית, הבאה למעט בהוצאה ובמשא ומתן בשבת. גזירה זו איננה מבוססת על חפצים שהוקצו או לא הוקצו, אלא על הצורך שלא לעסוק בפעילות מסחרית מאסיבית בשבת. לפיכך, מסתבר שגזירה זו מקובלת אף על ר' שמעון, כפי שקבע רבינו תם, וכפי שנפסק להלכה (וראה עוד בביאור הגר"א, יורה דעה סימן רסו ס"ק ג; חיי אדם כלל סו סעיף ד).

נעיר לסיום, שבאחרונים מצאנו נפקא-מינות מעשיות לשאלה מדוע כלי שמלאכתו לאיסור אסור בטלטול: האם כלי שמלאכתו לאיסור המונח על כלי אחר הופך אותו "בסיס לדבר האסור" (פרי מגדים, פתיחה לסימן שח); האם כלי שמלאכתו לאיסור שנשבר בשבת אסור מדין "מיגו דאתקצאי" (ביאור הלכה, סימן שח סעיף ו) ועוד.

הרב אביהוד שורץ