פסחים | דף פג | גיד הנשה בקורבן פסח

במשנה (דף פג ע"א) נאמר:

העצמות והגידין והנותר – ישרפו בששה עשר.

הגמרא (דף פג ע"ב) דנה בדברי הברייתא, והעלתה אפשרות להבין שה"גידין" הנזכרים במשנה הם גיד הנשה, אשר מכיוון שאסור לאכלו יש לשרוף אותו. מדברי הגמרא ברור שאסור לאכול את גיד הנשה של קרבן פסח, והיא מקבלת זאת כהנחה פשוטה.

בעל השאגת אריה (סימן צו) הקשה על דברי הגמרא: מדוע לא נאמר שיבוא עשה של מצווה אכילת פסח וידחה את איסור לא תעשה של אכילת גיד הנשה? השאגת אריה הראה שמצוות אכילת קרבן פסח חלה על הקרבן כולו, וממילא אי אפשר לקיים אותה בחלק אחר של הקרבן. הוא עצמו ניסה ליישב את קושייתו בכך שמצוות אכילת פסח היא "עשה שלפני הדיבור" (היינו שנצטוו על כך לפני מעמד הר סיני) ולכן אין הוא דוחה את איסור גיד הנשה, אך בסופו של דבר נשאר בקושייתו. כיוון אחר העלה הנודע ביהודה (בספר הצל"ח חולין צ ע"ב), ולפיו אין בגידים טעם בשר גמור שחלה עליו מצוות אכילת פסח, וגם בכך יש דוחק רב.

גישה שונה לגמרי בשאלה זו הציע ר' מאיר שמחה מדווינסק, בספרו אור שמח (חמץ ומצה ז, ו), ויש בה כדי ללמדנו יסוד גדול בהלכות עשה דוחה לא תעשה:

לכן הציור האמיתי הוא, דזה לא יתכן דעבור קיום עשה שיקוים, היינו אכילת מצה שצוהו השי"ת, לאכול דבר האסור באכילה, ואכילתו נמנעת מחפץ השם, רק מצאנו ככה שעבור עשה דאכילת בשר פסח ישבור העצם שיש בו מוח, דהמוח אינו דבר האסור באכילה, שאם נפקע העצם מצוה לאכול המוח, א"כ אמרינן כיון דאי אפשר לקיים עשה דאכילה רק באופן שיעשה פעולה האסורה אתי עשה ודחי ל"ת... אבל שיתרצה לפני קונו ויקיים מצות אכילת מצה במה שמצוה שלא לאכול, היינו כלאים וטבל וכי"ב, זה מן ההפכים, ודו"ק.

האור שמח כותב שהכלל שעשה דוחה לא תעשה נאמר דווקא כאשר מצוות העשה עצמה נעשית באופן שאין בו כל איסור, והאיסור נדרש כאמצעי טכני לשם קיום המצווה. אך כאשר החפץ עצמו אסור באכילה, שוב אין מקום לומר שיש בו דין של "עשה דוחה לא תעשה". אדרבה, במקרה כזה נאמר שזו "מצוה הבאה בעבירה", וכלל לא ייחשב שקיים את המצווה.

בהמשך דבריו מקשה האור שמח על העיקרון שאותו חידש, מדין כלאים בציצית ומצוות יבום שבהם החפץ עצמו אסור ולמרות זאת אמרינן שעשה דוחה לא תעשה. בכדי ליישב קשיים אלו מחלק האור שמח בין שני סוגי מצוות:

א. מצוות שתלויות בחפצא, כגון מצוות ציצית וייבום שקשורות לבגד או ליבמה. במצוות אלה מצוות העשה מפקיעה את האיסור בכל מקרה.

ב. מצוות שחלות על הגברא, כגון אכילת מצה (שלא תלויה בקיומה של מצה מסוימת), ובהן אין עשה דוחה לא תעשה כאשר האיסור מתלווה לעיקר מעשה המצווה, אלא רק כאשר עובר על האיסור בדרך אל קיום המצווה.

מסקנתו המעשית העיקרית של האור שמח, שבה הוא חלוק על השאגת אריה הנ"ל, היא שכאשר אין לאדם מצה של היתר אסור לו להשתמש במצה של איסור, ולא אמרינן שיבוא עשה של אכילת מצה וידחה את האיסור.