גיטין דף טו - מצוה לקיים דברי המת

  • הרב אביהוד שורץ

הגמרא בדף ט"ו ע"א מבארת את הברייתא בדין "הולך מנה לפלוני", ומזכירה את המחלוקת בהיקף ההלכה ש"מצוה לקיים דברי המת". הראשונים הבינו, שלמסקנת הסוגיה אכן מצוה לקיים דברי המת, אלא שהיות והלכה זו נזכרת בסוגיות שונות בש"ס, יש לבחון כלפי מה הדברים אמורים. לא נוכל להתייחס כאן למכלול הדוגמאות והמקרים שבהם נידונה ההלכה שלפיה מצוה לקיים דברי המת, אך נזכיר בקצרה את החקירה המרכזית בנידון.

רבינו תם (תוספות לעיל דף י"ג, וכעין זה ברמב"ן) טוען, שאין מצוה לקיים את דברי המת בגר. הוא מסביר:

"ועוד אומר ר"ת דבגר לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כחו מאותו הממון דמכחו יורשין אבל גר דליתיה בירושה ופסק כחו מממונו אין מצוה לקיים דבריו".

בדברים אלה רבינו תם למעשה מעורר חקירה עקרונית, והיא: האם מצוה לקיים דברי המת מתורת ירושה, ואם כך גר שאיננו מוריש אינו בכלל זה; או שמא מצוה לקיים דברי המת מתוך חסד של אמת, ושמירה על כבודם של המתים לאחר חייהם. ניתן לחדד יותר את האפשרות הראשונה, ולהסביר שאף ש"במתים חפשי", וברור שאין לאדם בעלות על ממונו לאחר מותו, הרי שיורשיו עומדים במקומו וממשיכים לנהל את ממונו. ובכן, כדרך שאדם מוסמך לעשות בממונו כרצונו בחייו, כך הוא מוסיף ופועל בממון לאחר מותו – מכוח יורשיו. כך נוסחה החקירה בשו"ת דברי יציב (חושן משפט כ"ח):

"שיש לעיין בזה טובא למה צריכים לקיים דבריו, ומה כוחו ומעלתו שחייבים לשמוע לו, והאם זה נרמז בתורה. ואם זה דין ממון משום זכותו של המת בנכסיו שגם לאחר מותו נשאר לו עדיין גדר בעלות על נכסיו שעכ"פ יועיל ציוויו, או שזה דין מצוה גרידא משום כבודו של מת".

הדברי יציב שם דן בשלוש נפקא-מינות הלכתיות לחקירה, הקשורות כולן למחלוקות הראשונים בסוגייתינו בדף ט"ו ובסוגיה לעיל בדף י"ג: האם מצוה לקיים דברי המת דווקא ביורשיו, או גם בשאר בני אדם; האם המצוה היא דווקא כאשר המת "השליש" מעותיו ביד אחר ומינהו שליח; והאם כופים על מצוה זו.

אך נראה, שהנפקא מינה העקרונית ביותר לחקירה היא זו שהובאה בשו"ת התשב"ץ (ב' נ"ג), והטרידה רבים מדורי דורות. השאלה שם מצערת: אדם נדר הנאה מאחת מקרובות משפחתו. קודם פטירת אביו, הוא ציווה עליו לשקם את היחסים עם אותה קרובת משפחה. כעת שואל אותו אדם האם הוא מחוייב להתיר את נדרו כדי לציית לאביו, ולזכות במצוה לקיים את דברי המת. התשב"ץ סבור שאין חיוב כזה, והוא מסביר:

"שלא בכל דבר אמרו מצוה לקיים דברי המת שאין האדם בשעת מיתתו נביא ולא מלך ונשיא שיצוה החיים לקיים דבריו שאין שלטון ביום המות ולא אמרו זה אלא כשצוה שיעשה מממונו כלום שמצוה לקיים דברו שהרי בממון שלו יכול לצוות וחייבין הכל לקיים דברו ונכלל בכלל מצות נחלו' ולא בכל ממון ג"כ אמרו מצוה לקיים דברי המת ...".

להלן שם הוא דן בשאלת כיבוד אב ואם בקיום רצון ההורים לאחר מותם, אך כאמור, מצד מצוה לקיים דברי המת שפתיו ברור מיללו, ולטענתו אין חובה כזאת בעניינים שאינם נוגעים לממונו של הנפטר. כך כתב גם בשו"ת שבות יעקב (שחי כ-300 שנה לאחר התשב"ץ!), ודבריו הובאו בפתחי תשובה (על השולחן ערוך חושן משפט, רנ"ב ס"ק א').

נסיים בסייג מעניין, אותו הטיל התשב"ץ עצמו בתשובה אחרת (ג' ק"ל; וראה "חשוקי חמד" לגר"י זילברשטיין, על סוגייתינו בדף ט"ו). התשב"ץ נשאל על אדם שציווה על בנו לשאת אישה פלונית, וקבע שלאחר שיינשאו יקבלו כך וכך מנכסיו. כמובן, בכל הנוגע לבחירת אישה – על פי דרכו של התשב"ץ אין כל מצוה לקיים דברי המת. אך מה לגבי התשלום שאותו הבטיח האב לנישואין? מדברי התשב"ץ עולה שאמנם הבן לא יוכל לזכות בו: הבן רשאי לשאת את האישה הישרה בעיניו, אך בממון יזכה רק אם יקיים את רצון אביו! פסק זה מהווה דוגמה מצוינת להבחנה בין התחומים שבהם רשאי האב לצוות גם לאחר מותו, ובין התחומים שאינם בסמכותו.