גיטין | דף טו | מצווה לקיים דברי המת

הגמרא בסוגייתנו מבארת את הברייתא העוסקת בדין "הולך מנה לפלוני" ומזכירה את המחלוקת בנוגע להיקף ההלכה ש"מצוה לקיים דברי המת". הראשונים הבינו שלמסקנת הסוגיה אכן מצווה לקיים דברי המת, אלא שמכיוון שהלכה זו נזכרת בסוגיות שונות בש"ס, יש לבחון כלפי מה הדברים אמורים. לא נוכל להתייחס כאן למכלול הדוגמות והמקרים שבהם נידונה הלכה זו, אך נזכיר בקצרה את החקירה המרכזית בנידון.

רבנו תם (תוספות לעיל יג ע"ב, וכעין זה ברמב"ן) טוען שביחס לגֵר אין מצווה לקיים את דברי המת, ומסביר:

"ועוד אומר ר"ת דבגר לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כחו מאותו הממון, דמכחו יורשין, אבל גר דליתיה בירושה ופסק כחו מממונו אין מצוה לקיים דבריו".

בדברים אלו מעורר רבנו תם חקירה עקרונית: האם מצווה לקיים דברי המת מתורת ירושה, ולכן גר שאיננו מוריש אינו בכלל זה, או שמא מצווה לקיים דברי המת מתוך חסד של אמת ושמירה על כבודם של המתים לאחר חייהם. ניתן לחדד יותר את האפשרות הראשונה ולהסביר שאף ש"במתים חפשי" וברור שאין לאדם בעלות על ממונו לאחר מותו, יורשיו עומדים במקומו וממשיכים לנהל את ממונו, וכדרך שאדם מוסמך לעשות בממונו כרצונו בחייו, כך הוא מוסיף ופועל בממון לאחר מותו – מכוח יורשיו. כך נוסחה החקירה בשו"ת דברי יציב (חושן משפט כ"ח):

"שיש לעיין בזה טובא, למה צריכים לקיים דבריו, ומה כוחו ומעלתו שחייבים לשמוע לו, והאם זה נרמז בתורה, ואם זה דין ממון משום זכותו של המת בנכסיו, שגם לאחר מותו נשאר לו עדיין גדר בעלות על נכסיו שעכ"פ יועיל ציוויו, או שזה דין מצוה גרידא משום כבודו של מת".

הדברי יציב דן בשלוש נפקא מינות הלכתיות לחקירה, הקשורות כולן למחלוקות הראשונים בסוגייתנו ובסוגיה לעיל בדף י"ג: האם המצווה מוטלת דווקא על היורשים, או גם על שאר בני אדם; האם המצווה היא דווקא כאשר המת "השליש" מעותיו ביד אחר ומינהו שליח והאם כופים על מצווה זו.

אך נראה שהנפקא מינה העקרונית ביותר לחקירה היא זו שהובאה בשו"ת התשב"ץ (ב, נג) והטרידה רבים מדורי דורות. השאלה שם מצערת: אדם נדר הנאה מאחת מקרובות משפחתו, ואביו ציווה עליו קודם פטירתו לשקם את היחסים עם אותה קרובת משפחה. כעת שואל אותו אדם אם הוא מחויב להתיר את נדרו כדי לציית לאביו ולזכות במצווה לקיים את דברי המת. הרשב"ץ סבור שאין חיוב כזה:

"שלא בכל דבר אמרו מצוה לקיים דברי המת, שאין האדם בשעת מיתתו נביא ולא מלך ונשיא שיצוה החיים לקיים דבריו, שאין שלטון ביום המות, ולא אמרו זה אלא כשצוה שיעשה מממונו כלום, שמצוה לקיים דברו, שהרי בממון שלו יכול לצוות וחייבין הכל לקיים דברו ונכלל בכלל מצות נחלות, ולא בכל ממון ג"כ אמרו מצוה לקיים דברי המת ...".

בהמשך דן הרשב"ץ בשאלת כיבוד אב ואם בקיום רצון ההורים לאחר מותם, אך כאמור, מצד מצווה לקיים דברי המת שפתיו ברור מיללו, ולטענתו אין חובה כזאת בעניינים שאינם נוגעים לממונו של הנפטר. כך כתב גם בשו"ת שבות יעקב (שחי כ-300 שנה לאחר התשב"ץ!), ודבריו הובאו בפתחי תשובה (חושן משפט רנב, א).

נסיים בסייג מעניין שקבע הרשב"ץ עצמו בתשובה אחרת (ג, קל; וראה 'חשוקי חמד' לגר"י זילברשטיין על סוגייתנו). התשב"ץ נשאל על אדם שציווה את בנו לשאת אישה פלונית וקבע שלאחר שיינשאו יקבלו כך וכך מנכסיו. כמובן, בכל הנוגע לבחירת אישה – על פי דרכו של הרשב"ץ אין כל מצווה לקיים דברי המת, אך מה לגבי התשלום שהבטיח האב לנישואין? מן התשב"ץ עולה שאומנם הבן לא יוכל לזכות בו: הבן רשאי לשאת את האישה הישרה בעיניו, אך בממון יזכה רק אם יקיים את רצון אביו. פסק זה הוא דוגמה מצוינת להבחנה בין התחומים שבהם רשאי האב לצוות גם לאחר מותו ובין התחומים שאינם בסמכותו.