גיטין דף י – דינא דמלכותא דינא

  • הרב אברהם סתיו

במשנה (י ע"ב) נאמר:

כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אף על פי שחותמיהם עובדי כוכבים - כשירים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים.

למרות ששטרות אלו אינם שטרות כשרים מבחינה הלכתית, המשנה קובעת שיש להכשיר אותם בדיני ממונות. בגמרא (שם) מבואר שיש לחלק בין שני סוגים של שטרות:

קא פסיק ותני, לא שנא מכר לא שנא מתנה; בשלמא מכר, מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא, אלא מתנה במאי קא קני? לאו בהאי שטרא, והאי שטרא חספא בעלמא הוא! אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. ואיבעית אימא, תני: חוץ מכגיטי נשים.

הגמרא מסבירה שכאשר מדובר בשטרות ראיה, שכל עניינם הוא להעיד על מה שהיה, יש מקום להכשיר אותם מתוך אומדנא שהערכאות לא היו מוציאים שטר מזויף מתחת ידם, אך כאשר מדובר ב"שטר קניין", היינו שטר שיוצר חלות, אין משמעות הלכתית לשטר פסול ועל כן לא ניתן להשתמש בו! קושי זה מיישבת הגמרא בשתי דרכים: שמואל עונה ש"דינא דמלכותא דינא", ועל כן יש להכשיר את השטרות שאותם הכשירה המלכות, גם אם מבחינה הלכתית הם אמורים להיות פסולים. התשובה השנייה של הגמרא היא שיש להוציא מן ההכשר של המשנה את כל שטרי הקניין, בדומה לגיטי נשים.

מהו היחס בין שתי התשובות?

הרמב"ן (ד"ה ואיבעית) כותב שאין כאן מחלוקת. לכל הדעות "דינא דמלכותא דינא" ויש לאל ידו של המלך לקבוע ששטרותיו תקפים, אלא שהתירוץ השני העמיד את המשנה במקום שבו לא תיקן המלך תקנה כזו.

אך מדברי הרמב"ם (מלוה ולוה כז, א) עולה אחרת:

כל השטרות שחותמיהן עכו"ם הרי אלו פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב... והודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן אף על פי שיש בהן כל הדברים שמנינו הרי הן כחרסים.

הרמב"ם מבין שהתשובה השנייה של הגמרא חולקת על שמואל, והוא פוסק כמותה ופוסל שטרי מתנות ושאר שטרי קניין של ערכאות. למעשה נחלקו בדבר הפוסקים האחרונים: השולחן ערוך (חו"מ סח, א) פסק כדברי הרמב"ם, ואילו הרמ"א (שם) פסק כרמב"ן.

מה סובר הרמב"ם? מדוע אין הוא מקבל את דברי שמואל, שנפסקו להלכה בכמה מקומות, ש"דינא דמלכותא דינא"? האחרונים הציעו דרכים שונות לבאר את הרמב"ם (עי' באבן האזל שם), אך דרך המלך שהלכו בה הראשונים ופוסקי ההלכה היא דרכו של המגיד משנה (על הרמב"ם שם):

דאע"ג דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא, הני מילי במה שהוא תועלת למלך בעניני המסין שלו ומה שהוא מחקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין.

נראה כי המגיד משנה מבין ש"דינא דמלכותא" אין משמעותו "הדין שיצר המלך" אלא "הדינים הנוגעים למלך", בדומה ל"משפט המלך" בדיני התורה. ממילא, דווקא גביית מיסים נמצא בתחום סמכות, ואין הוא יכול להשפיע ולשנות את דיני התורה. הבעיה בהסבר זה היא שאין הוא הולם יפה את דברי הרמב"ם עצמו בהלכות זכיה ומתנה (א, טו):

אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו, עושין כפי משפט המלך, שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין.

הרשב"א בסוגייתנו (י ע"ב) כתב ביחס לדין הספציפי של קניין קרקע בשטר שהוא נועד לצרכי מיסוי המכירה, אך למעשה נראה מלשון הרמב"ם שמדובר בעיקרון רחב יותר.

היה מקום ללכת בדרכו של המגיד משנה, ולהרחיב את רעיון ה"תועלת" של המלך. דהיינו, התועלת של המלך לא נמדדת רק במיסים שאותם הוא גובה, אלא גם בהתנהלות תקינה של העניינים הממוניים של אזרחיו. ממילא, תקנה כגון חיוב רישום במכירת קרקעות מועילה למניעת מחלוקות ומריבות בממלכה ובסמכותו לתקנה. עם זאת, הרחבה כזו מקרבת את דברי הרמב"ם לדברי הרשב"א (שו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' כב) שנפסקו ברמ"א (חו"מ שסט, א):

דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל.

כלומר, גם לדעת הרמ"א יש גבולות לסמכותו של המלך, והוא רשאי לתקן רק תקנות שמועליות לתיקון מלכותו. הבעיה בהגדרה זו, כמובן, היא שקשה מאד להגדיר איזו תקנה אינה מועילה כלל לתיקון המלכות, כפי שהעיר הש"ך (חו"מ עג סקל"ט) על דברי הרמ"א.

למעשה, המתח בין דברי המגיד משנה לדברי הרמ"א עומד בבסיס דיונים נרחבים של פוסקי דורנו סביב מעמדו של החוק הישראלי בדיני ממונות. זו אחת הסוגיות הפתוחות והמשמעותיות ביותר ביחסי דת ומדינה כיום, ואידך זיל גמור.