גיטין דף לח – המשחרר עבדו

  • הרב אברהם סתיו

מסופר בגמרא (לח ע"א):

ההיא אמתא דהות בפומבדיתא דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא, אמר אביי: אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה, הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא.

הגמרא מתארת מצב שבו רצוי היה לשחרר שפחה שנוכחותה עודדה אנשים לעבור על איסורי זנות, אלא שאי אפשר היה לעשות זאת משום ששחרור עבד מהווה ביטול מצוות עשה של "לעולם בהם תעבודו". אף על פי כן, בהמשך דבריה, הגמרא מבהירה שבמצבים כאלו דווקא מותר לשחרר עבדים (לח.-לח:):

רבינא אמר: כי הא מודה רב יהודה, משום מילתא דאיסורא... אמר רב חנינא בר רב קטינא אמר ר' יצחק: מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה ועשאה בת חורין, ואמר רב נחמן בר יצחק: מנהג הפקר נהגו בה.

בהמשך הגמרא מבואר שלא רק משום חשש-איסור אלא גם לצורך מצווה של רבים מותר לשחרר עבדים:

מיתיבי: מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה! מצוה שאני.

כיצד אפשר להבין סיפורים אלו? יש שלמדו מסוגייתנו עיקרון כללי, ולפיו אפשר לבטל מצוות עשה מן התורה לצורך הימנעות מחשש איסור או אפילו מצווה דרבנן של רבים. כך למשל למדו מכאן התוספות (ברכות מז ע"ב) שיום טוב שני (דרבנן) דוחה מצוות עשה של אבלות (גם למאן דאמר שהיא מדאורייתא).

מאידך, הריטב"א (מגילה כח ע"א) כתב שדין "לעולם בהם תעבודו" כלל איננו נחשב כמצוות עשה:

והנכון דההיא לאו איסורא ממש דאורייתא או דרבנן אלא מדת חסידות בעלמא... וכענין שאמרו אסור  לשחרר עבדו דמשחרר עבדו עובר בעשה.

מסתבר כי אחד המניעים של הרשב"א הוא הקושי שאותו מעוררת סוגייתנו, והגדרת האיסור כמידת חסידות פותרת אותו על נקלה. אולם דעת רוב הראשונים שמדובר במצוות עשה גמורה, וממילא שב ונעור הקושי: כיצד ייתכן שאנו עוברים על מצות עשה לצורך מצווה דרבנן?

כיוון מעניין וייחודי בשאלה זו אפשר למצוא בספר החינוך (מצוה שמז):

ומשרשי המצוה, לפי שעם ישראל הם מבחר המין האנושי ונבראו להכיר בוראם ולעבוד לפניו, וראויים להיות להם עבדים לשמש אותם, ואם אין להם עבדים מן האומות, על כל פנים יצטרכו להשתעבד באחיהם ולא יוכלו להשתדל בעבודתו ברוך הוא, על כן נצטווינו להחזיק באלו לתשמישנו אחר שהוכשרו ונעקרה עבודה זרה מפיהם ולא יהיו למוקש בבתינו.

ומהיות יסוד המצוה כדי שירבו בני אדם בעבודת בוראם ברוך הוא, התירו חכמים זכרונם לברכה לעבור על מצוה זו בכל עת שביטול מצוה זו יהיה גורם למצוה אחרת, ואפילו בשביל מצוה דרבנן אם היא מצוה דרבים, כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת וצריכין לשחרר העבד ולהשלים המנין. ואל יקשה עליך, ואיך נדחה מצות עשה זו דאורייתא בשביל מצוה דרבנן, כי מפני שיסוד המצוה אינו אלא כדי להרבות עבודתו ברוך הוא, אחר שבשחרורו עכשיו נעשית מצוה, ועוד שגם הוא מתרבה בגופו במצוות שלא היה חייב קודם השחרור, בין זה וזה אמרו זכרונם לברכה שמותר לשחררו, שכן קיבלו הענין.

ספר החינוך טוען שאיסור שחרור עבד הוא מצווה גמורה מן התורה, ולמרות זאת הותר הדבר לצורך מצווה אחרת. זאת משום שטעם המצווה להשתעבד בעבד כנעני הוא כדי שבני ישראל יהיו פנויים לעבודת השם, וממילא כאשר עומדת מצווה זו מול צורך קונקרטי של עבודת השם, היא בטלה מפניו.

יש להעיר כי ספר החינוך פתר היטב את הקושי המקומי, אך הציב בפנינו אתגר רחב ומורכב: מדבריו עולה שכאשר טעם המצווה יתממש טוב יותר אם נבטל אותה, עלינו לעשות זאת. בבחינת "ביטולה של תורה זהו יסודה". אך נדמה כי היישום בפועל של עיקרון זה הוא מעשה עדין ומורכב, והרה סכנות.