גיטין דף ל – תרומת מעשר

  • הרב אברהם סתיו

חובת הפרשת תרומות ומעשרות מוטלת על בעל התבואה לאחר שהוא אוסף את תבואתו וממרח אותה בגורן. הבעלים מפריש תרומה גדולה לכהן, מעשר ראשון ללוי, וכן מעשר שני או מעשר עני. על כך הוסיפה התורה שכאשר הלוי מקבל את המעשר עליו להפריש עשירית ממנו לכהן, וחלק זה נקרא "תרומת מעשר". בסוגייתנו נידונה הלכה חשובה המסייעת לברר את משמעותה של מצווה זו.

הגמרא (ל ע"ב-לא ע"א) דנה בשאלה האם אנו משערים מן הסתם שהבעלים כבר הפריש תרומת מעשר מן המעשר קודם שנתן אותו ללוי. מתוך כך הגמרא מקשה על עצם האפשרות לעשות כן:

וכי יש לו רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר? אין, אבא אלעזר בן גמלא היא; דתניא, אבא אלעזר בן גמלא אומר: 'ונחשב לכם תרומתכם' (במדבר יח, כז), בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר... כשם שיש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה, כך יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר.

רבי אלעזר בן גמלא מחדש שהבעלים יכול להפריש ולתרום בעצמו את תרומת המעשר, עוד בטרם ייתן את המעשר ללוי! בראשונים על אתר לא ברור מהי משמעותה של קביעה זו. המאירי (לא ע"א) כתב:

שיש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר כתרומה גדולה אף על פי שהמצוה ללוי.

דהיינו, עיקר המצווה מוטלת על הלוי, אלא שבעל הבית יכול למלא את חובתו של הלוי. וכדברי המאירי עולה גם מלשון הרמב"ם (תרומות ג, יב). אולם התוספות (ל ע"ב ד"ה אין) כתבו:

דכיון שהרשות בידו ושהה זמן גדול בביתו ומצוה עליה רמיא סתמא דמילתא דתקוניה תקניה.

מדבריהם עולה כי עיקר המצווה היא על הישראל!

נראה כי מחלוקת זו משקפת את הפער שבין שני חלקי פרשיית תרומת מעשר. פרשייה זו כתובה בפרשת שלח (במדבר יח, כה-לב), בסוף פרשיות התרומות והמעשרות, ובהתבוננות מקרוב נראה כי למעשה היא מתחלקת לשתי פרשיות המקבילות זו לזו:

במדבר יח, כה-כח

במדבר יח, כט-לב

(כה) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

 

(כו) וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר:

 

(כז) וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב:

 

(כח) כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן:

 

 

(כט) מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה' מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ:

 

 

 

(ל) וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב:

 

(לא) וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד:

(לב) וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ:

 

 

קל לראות כי הפסוקים חוזרים על תכנים דומים בשני חלקי הפרשיה: החובה להרים מן המעשר את תרומת ה' השייכת לכהנים, כתנאי הכרחי לכך שהלוויים יוכלו להשתמש במעשר לצרכיהם, "כתבואת גרן וכתבואת יקב".

אלא שאפשר לעמוד על הבדלים דקים בין שני החלקים. בחלק הראשון מצווים הלויים להרים "מעשר מן המעשר", וכן להלן נאמר "ונתתם ממנו... לאהרן הכהן". דהיינו, כפי שעל ישראל מוטל לתת מעשר ללויים, כך מוטל על הלוויים לתת מעשר לכהנים. וכך ביאר זאת ספר החינוך (שצו):

ולמען ידעו ויתבוננו כי כל חלקם בטובה וחלק אחיהם היא סבת העבודה לה', נצטוו לתת מכל אשר יטלו מבני ישראל חלק העשירי למשרתים הגדולים, ובכן יתנו אל לבם כי יש גבוהים עליהם וגבוה מעל לכולם הוא שומר הכל יתעלה.

דהיינו, על הלוויים להפנים את העובדה שמעמדם ביחס לכהנים דומה למעמד ישראל ביחס ללוויים, ולכן עליהם לתת מעשר לדרגה הבכירה מהם.

לעומת זאת, בחלק השני של הפרשייה נאמר כי על הלויים להרים "את מקדשו ממנו", ומשמע שעליהם להבדיל מן המעשר את החלק שכבר הוקדש. וכן להלן נאמר "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו", היינו שהרמת תרומת המעשר היא חלק מן הטיפול ב"קדשי בני ישראל". ניסוחים אלו מובילים לאופן אחר בהבנת דין תרומת המעשר, כפי שכתב הרש"ר הירש (במדבר יח, כז):

תרומת מעשר ניתנת לכהן על ידי הלוי, אך בעקיפין היא ניתנת על ידי הישראלי הנותן את המעשר שהוא חייב בו.

כלומר, תרומת המעשר איננה מתנה שאותה נותן הלוי עצמו, אלא אחת המתנות של הבעלים, שהלוי מהווה רק צינור להעברתה אל הכהן. אפשר לנסח זאת כך: הבעלים חייב להפריש עשירית מן היבול כדי לתמוך בעובדי המקדש, והם מחלקים את המעשר בין הכהנים ללוויים. לאור תפיסה זו מובנת יותר ההלכה שנתחדשה בסוגייתנו, שלפיה הבעלים עצמו יכול להפריש גם את תרומת המעשר.