גיטין דף מב - חציו עבד וחציו בן חורין

  • הרב אביהוד שורץ

הגמרא בדפים מ"א-מ"ג עוסקת בהרחבה רבה בדינו של אדם שמעמדו הוא חצי עבד וחצי בן חורין. מוקד הדיון בסוגיית הגמרא הוא כיצד בדיוק יוצרים מצב כזה, אשר מחלק את זהותו של אותו אדם עצמו. בעיון זה נתמקד בהגדרת אופיו וזהותו של מי שחציו עבד וחציו בן חורין. נדגיש, שאנו עוסקים במעמדו מעיקר הדין וכ"משנה ראשונה", ולא במעמדו בעקבות "משנה אחרונה" כאשר הודו בית הלל לבית שמאי וכפו על רבו לשחררו.

התוספות בדף מ"א שאלו מדוע העבד לא יכול לישא אישה כמעמדו, שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין. וכך כתבו:

"ואם תאמר וישא חציה שפחה וחציה בת חורין כדאמרינן בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עט ע"א) דפרדה שתבעה אין מרביעין עליה אלא מינה וי"ל דגבי כלאים לא אסר אלא תרי מיני והנהו הוו חד מינא אבל הכא אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות".

התוספות שואלים האם חציו עבד וחציו בן חורין דומה לפרד, שאף שהינו בן תערובת, הרי בסופו של חשבון הוא מין בפני עצמו, ומותר בפרדה. תשובת התוספות היא, שאין להשוות בין המקרים. בשו"ת התשב"ץ (ב' ד') הוסיף וביאר כוונתם:

"דבחציו עבד וחציו ב"ח איכא ודאי צד עבדות וצד חירות אבל בפרדה הבאה מסוס וחמור ליכא צד סוס וצד חמור שהזרע נתבלבל ונעשית בריה בפני עצמה משניהם".

אם כן, יש להבחין בין "בריה בפני עצמה", דהיינו זהות חדשה; ובין מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שהינו למעשה עבד גמור ובן חורין גמור בו זמנית.

העובדה שמדובר על שתי ישויות מקבילות, המשתלטות כל העת זו על זו, מונעת לדעת התוספות את האפשרות שישא אישה כמעמדו, שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין. למעשה, תפיסה זו של התוספות מפורשת כבר בדברי חז"ל, והנה שתי דוגמאות לכך:

א. בסוגייתינו נאמר, שמי שחציו עבד אינו יכול לישא בת ישראל מפני צד עבדות שבו. בגמרא ביבמות (דף מ"ה) מקצינה זאת יותר, וקובעת:

"מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל - אותו ולד אין לו תקנה! כי איתמר דרב יהודה - כגון דקדיש בת ישראל, דנמצא צד עבדות שבו משתמש באשת איש".

כלומר, מי שחציו עבד נאסר באישה שהוא עצמו קידש! לשון אחרת, העבד אסור ב"אשת איש" שלו עצמו. זו בדיוק כוונת התוספות דלעיל, שמי שחציו עבד וחציו בן חורין חובש שני כובעים בו זמנית, וזהותו כפולה.

ב. בגמרא במסכת ראש השנה (דף כ"ט) למדנו:

"מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. אמר רב הונא: ולעצמו מוציא. אמר ליה רב נחמן לרב הונא: מאי שנא לאחרים דלא - דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות, לעצמו נמי, לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה! אלא אמר רב נחמן: אף לעצמו אינו מוציא".

רב הונא סבור, שמי שחציו עבד יכול להוציא ידי חובה לפחות את עצמו, שכן תקיעת שופר הבאה מחציו בן חורין מוציאה את מי שהינו חציו בן חורין. רב נחמן דוחה את דברי רב הונא, ומבהיר שכדרך שהעבד אסור באשת איש שלו עצמו, כך הוא אינו מוציא אף את עצמו ידי חובת המצוה. אמור מעתה, כי הרי הוא עבד ובן חורין כל העת, ואין לו אפילו רגע אחד של הכרעה.

הראשונים והאחרונים הרחיבו הרבה בביאור מציאות זו של זהות כפולה, ולא נוכל להאריך כאן בפרטי הדברים. נזכיר רק, שעל פי גישה זו, האפשרות לחלק את מעשה ידיו "יום לעצמו ויום לרבו" נוגעת לחלוקה טכנית של הפעולות, אך מצד זהותו הוא אכן לעצמו ולרבו כל העת. לכן, למשל, קובעת הגמרא בסוגייתינו בדף מ"ב, שאף שביום שהוא עובד לעצמו, הוא אינו רשאי לישא בת חורין (אם כי, בירושלמי כאן ישנה גם דעה שלפיה אם קידש אישה ביום שהינו בן חורין – חוששים לקידושיו!). כמו כן, הקצות (סימן קע"א ס"ק א') קובע, שאף ביום שבו הוא עובד את האדון, אסור לאדון לעבוד בו עבודת פרך, שכן גם ביום זה יש בו צד ישראל.

כך סיכם זאת בקהלות יעקב כאן:

"ונראה דיש לבאר בזה על פי המובן בפשיטות ענין חצי עבד וחצי בן חורין, שממשות מחצית הגוף הוא עבד ומחציתו ממש הוא משוחרר, או שכל אבר שבו הוא חציו ממש משוחרר וחציו עבד. מיהו כל זה בהגוף, אבל נפשו ונשמתו שהוא רוחניי ודאי אינו דבר הנחלק לחלקים ועל נפשו פשיטא שמחמת קניין רבו בחצי גופו אית ליה תורת דיני עבד ומחמת מחציתו הקנוי לעצמו אית ליה תורת ישראל, ודיני עבד ודיני ישראל שניהם חופפין בו".

את האיברים הפיזיים, המבצעים מלאכה, ניתן לחלק על פי ימים. אך את הנפש והנשמה לא ניתן לחלק, ועל כן מדובר על "שניהם חופפין בו".