דילוג לתוכן העיקרי

גיטין | דף מ | הודאת בעל דין

כלל ידוע המוזכר בסוגייתנו הוא נאמנותו של בעל דין המודה בדבר שהוא לחובתו – "הודאת בעל דין כמאה עדים". רש"י (קידושין סה ע"ב ד"ה הודאת) מסביר שהמקור לדין זה הוא שבועת מודה במקצת – המודה במקצת הטענה חייב לשלם את הסכום שהודה בו ולהישבע על השאר, ומכאן שהודאתו מחייבת אותו.

הודאת בעל דין נידונה בהקשר נוסף במסכת כריתות. לדעת חכמים המובאת שם, אם עדים העידו על אדם שחטא, אולם הוא טוען שלא חטא, הוא פטור מקורבן חטאת. בגמרא שם (יב ע"א) הוצעו שני הסברים לדין זה (על פסיקת ההלכה בעניין זה ראו רמב"ם וראב"ד שגגות יא, ח):

א. האדם יכול לטעון שחטא במזיד ולהיפטר מקורבן.

ב. אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים.

על פי האפשרות הראשונה מדובר בדין המיוחד לדיני קורבנות, ואין לו קשר לסוגייתנו. אולם על פי האפשרות השנייה אפשר ללמוד מדין זה שנאמנותו של אדם על עצמו לא רק שוות ערך לנאמנות של עדים אלא אף גוברת על עדים (אפשר שדין "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורה" מבטא רעיון דומה לגבי נאמנות של אדם על מעמדו האישי).

סוגיה נוספת שאפשר ללמוד ממנה על משמעותה של עדות אדם על עצמו מובאת במסכת כתובות (ט ע"ב), בנוגע למחלוקת האמוראים אם בעל הטוען טענת "פתח פתוח מצאתי" אוסר את אשתו על עצמו. יכולתו של הבעל לאסור על עצמו את האישה מבוססת על דין "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורה".

מובן שהמשקל שניתן לתת לדברי הבעל מוגבל, לכל הפחות בשל היותו נוגע בדבר. כאשר אדם טוען שקידש אישה מסוימת הוא אומנם נאסר בקרובותיה, אך היא מותרת לכל אדם, ואינה צריכה לקבל ממנו גט. נאמנותו של האדם אינה מוחלטת, ותקפה רק לגביו ולהלכות הנוגעות אליו באופן ישיר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)