גיטין דף נב – תרומת אפוטרופוס

  • הרב אברהם סתיו

נאמר במשנה (נב ע"א):

יתומין שסמכו אצל בעל הבית, או שמינה להן אביהן אפוטרופוס - חייב לעשר פירותיהם.

והקשו בגמרא (שם):

ורמינהו: אתם - ולא שותפין, אתם - ולא אריסין, אתם - ולא אפוטרופין ולא התורם את שאינו שלו! אמר רב חסדא, לא קשיא: כאן להאכיל, כאן להניח.

כלומר, האפוטרופוס מפריש תרומות ומעשרות דווקא מן התבואה העומדת לאכילה מידית (או למצער בתקופת קטנותם של היתומים), ולא מן התבואה הנשמרת לעתיד, אשר אותה יוכלו היתומים עצמם לעשר בעצמם.

חילוק זה של הגמרא עורר תמיהה גדולה בקרב רבותינו הראשונים: הרי דין "אתם ולא אפוטרופין" נלמד מן הפסוק, וכיצד אפשר להתגבר עליו ולהתיר את תיקון התבואה העומדת לאכילה?

ואכן, הרשב"א הציע להבין שכל דין "אתם ולא אפוטרופין" הוא דין-דרבנן בלבד:

איכא למימר דמדינא תורמין בין להאכיל בין להניח דיד אפוטרופוס כיד היתומין, אלא כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי היתומין שמא לא ידקדקו יפה בדבר אסרו להן לתרום כדי להניח, כיון שאין צורך להן בדבר זה... והא דדרשינן אתם ולא שותפים אתם ולא אפטרופין מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא.

הרשב"א מסביר שמן התורה מותר לאפוטרופוס לתרום, והוא נחשב כ"יד יתומים", אלא שחכמים העדיפו שלא יעשה זאת משום שהפרשת התרומות נראית כפעולה הגורעת מנכסי היתומים ומזלזלת בהם. הבעיה בעמדה זו, היא שהברייתא הדורשת את המילה "אתם" כוללת את האפוטרופין יחד עם דינים אחרים שתוקפם מדאורייתא, וקשה לומר שמדובר באסמכתא בלבד.

כיוון הפוך לגמרי עולה מדברי הרמב"ן (כיוןן זה הובא אף כאפשרות ברשב"א):

יש לומר דתקנת חכמים היא שהעמידו הפירות ברשות האפטרופוס כדי שיוכל לעשר ויאכילם והפקר ב"ד הפקר, דאי לא כיון דרחמנא מיעט כל תורם שאינו שלו היאך אוכלים יתומים טבל.

מדברי הרמב"ן עולה כי דין "אתם ולא אפוטרופין" הוא דין תורה גמור, אלא שחכמים תיקנו שאפשר יהיה לעקוף דין זה בשעת הצורך, בעזרת מנגנון "הפקר בית דין הפקר" המעביר את התבואה לרשות האפוטרופוס. הבעיה בתירוץ זה היא שעיקר חסר מן הספר. דהיינו, במקום לומר "כאן להאכיל, כאן להניח", צריכה הייתה הגמרא לתרץ "הפקר בית דין הפקר" ולבאר שחכמים תיקנו תקנה כנגד עיקר הדין.

משום כך עולה יותר מפשט הגמרא כיוון שמוזכר כבר ברמב"ן ומפותח יותר במפרשים המאוחרים. וכך כותב הרמב"ן:

ולי נראה שכל מה שעושה האפטרופוס לטובת יתומים מה שעשה עשוי מן התורה דזכין לאדם שלא בפניו הוא.

הרמב"ן טוען שהאפוטרופוס יכול לתרום מדאורייתא מנכסי היתומים, משום דין "זכין לאדם שלא בפניו". אך נראה שכוונתו איננה לדין רגיל של זכיה, אלא לדין המובא בגמרא במסכת קידושין (מב ע"א):

מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן, שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות? לחוב אמאי? אלא לחוב על מנת לזכות? תלמוד לומר: 'ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו' (במדבר לד, יח).

כלומר, התורה חידשה כי קיים מושג של "אפוטרופוס" אשר יש לו יכולת לפעול בנכסי היתומים כבתוך שלו, ואף "לחוב על מנת לזכות", דהיינו לבצע פעולות שיש בהן פגיעה מסוימת בנכסיהם, מתוך שיקולים רחבים יותר. בעקבות הגדרה זו, קל להבין את תירוץ הגמרא, שעניינו הוא שהאפוטרופוס יכול להפריש תרומות ומעשרות כאשר ההפרשה מהווה חלק מטובת היתומים, ולא כאשר אין היא משרתת אותם.