גיטין | דף נב | תרומת אפוטרופוס
במשנה הפותחת את סוגייתנו נאמר:
"יתומין שסמכו אצל בעל הבית, או שמינה להן אביהן אפוטרופוס – חייב לעשר פירותיהם".
והקשו בגמרא:
"ורמינהו: 'אתם' – ולא שותפין, 'אתם' – ולא אריסין, 'אתם' – ולא אפוטרופין, ולא התורם את שאינו שלו! אמר רב חסדא: לא קשיא – כאן להאכיל, כאן להניח".
רב חסדא מסביר שהאפוטרופוס מפריש תרומות ומעשרות דווקא מן התבואה העומדת לאכילה מיידית (או למצער בתקופת קטנותם של היתומים), ולא מן התבואה הנשמרת לעתיד, שאותה יוכלו היתומים לעשר בעצמם.
חילוק זה עורר תמיהה גדולה בקרב רבותינו הראשונים: הרי דין "אתם ולא אפוטרופין" נלמד מן הפסוק, וכיצד אפשר להתגבר עליו ולהתיר את תיקון התבואה העומדת לאכילה?
ואכן, הרשב"א הציע להבין שדין "אתם ולא אפוטרופין" הוא מדרבנן בלבד:
"איכא למימר דמדינא תורמין בין להאכיל בין להניח, דיד אפוטרופוס כיד היתומין, אלא כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי היתומין, שמא לא ידקדקו יפה בדבר, אסרו להן לתרום כדי להניח, כיון שאין צורך להן בדבר זה... והא דדרשינן 'אתם ולא שותפים אתם ולא אפטרופין' – מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא".
הרשב"א מסביר שמן התורה מותר לאפוטרופוס לתרום, והוא נחשב כ"יד יתומים", אלא שחכמים העדיפו שלא יעשה זאת משום שהפרשת התרומות נראית כפעולה הגורעת מנכסי היתומים ומזלזלת בהם. הבעיה בעמדה זו היא שהברייתא הדורשת את המילה "אתם" כוללת את האפוטרופין יחד עם דינים אחרים שתוקפם מדאורייתא, וקשה לומר שמדובר באסמכתא בלבד.
כיוון הפוך עולה מדברי הרמב"ן (והובא כאפשרות גם בדברי הרשב"א):
"יש לומר דתקנת חכמים היא שהעמידו הפירות ברשות האפטרופוס כדי שיוכל לעשר ויאכילם והפקר ב"ד הפקר, דאי לא – כיון דרחמנא מיעט כל תורם שאינו שלו היאך אוכלים יתומים טבל".
מדברי הרמב"ן עולה שדין "אתם ולא אפוטרופין" הוא דין תורה גמור, אלא שחכמים תיקנו שאפשר לעקוף דין זה בשעת הצורך בעזרת מנגנון "הפקר בית דין הפקר" המעביר את התבואה לרשות האפוטרופוס. הבעיה בתירוץ זה היא שהעיקר חסר מן הספר: במקום לומר "כאן להאכיל, כאן להניח" צריכה הייתה הגמרא לתרץ "הפקר בית דין הפקר" ולבאר שחכמים תיקנו תקנה כנגד עיקר הדין.
משום כך נראה מתאים יותר לפשט הגמרא כיוון המוזכר כבר בדברי הרמב"ן ומפותח יותר במפרשים המאוחרים. כך כותב הרמב"ן:
"ולי נראה שכל מה שעושה האפטרופוס לטובת יתומים מה שעשה עשוי מן התורה, דזכין לאדם שלא בפניו הוא".
הרמב"ן טוען שמדאורייתא האפוטרופוס יכול לתרום מנכסי היתומים מכוח דין "זכין לאדם שלא בפניו", אך נראה שכוונתו איננה לדין רגיל של זכייה אלא לדין המובא בגמרא במסכת קידושין (מב ע"א):
"מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן, שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות? לחוב אמאי? אלא לחוב על מנת לזכות. תלמוד לומר: 'ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו'".
התורה חידשה את קיומו של מושג ה"אפוטרופוס" שיש לו יכולת לפעול בנכסי היתומים כבתוך שלו ואף "לחוב על מנת לזכות", דהיינו לבצע פעולות שיש בהן פגיעה מסוימת בנכסי היתומים מתוך שיקולים רחבים יותר. בעקבות הגדרה זו קל להבין את תירוץ הגמרא, שעניינו הוא שהאפוטרופוס יכול להפריש תרומות ומעשרות כאשר ההפרשה נעשית לטובת היתומים ולא כאשר אין היא משרתת אותם.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)