גיטין דף סד - עדות על מינוי שליחות

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה שבדפים ס"ג-ס"ד מחדשת חידוש גדול בהלכות שליחות:

"האשה שאמרה התקבל לי גיטי - צריכה שתי כיתי עדים, שנים שאומרים בפנינו אמרה, ושנים שאומרים בפנינו קבל".

כת העדים השנייה משמשת בתפקיד קלאסי של "עדות לקיום הדבר": כדרך שנדרשת עדות על מעשה הקידושין, כך נדרשת עדות גם על מעשה הגירושין (ראה בדברי רבינו תם בתוספות לעיל בדף ד' ע"א, האם דרישה זו קשורה למחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר בעניין עדי חתימה ומסירה). עם זאת, יש לתהות ולשאול: מה תפקידה של הכת הראשונה? מדוע יש צורך בעדות על עצם מינוי השליחות?

בעיון הקודם דיברנו על ההבנה שלפיה קיימת זהות בין השליח והמשלח. ניתן לומר, אם כך, שמינוי השליחות משנה, במידה מסוימת, את מעמדו האישי של השליח. מתוך כך היה מקום לומר, שכאשר מתבצע הליך של שינוי המעמד האישי, נדרשת עדות לקיום הדבר, וזה תפקידה של כת העדים הראשונה המעידה על עצם השליחות.

והנה, יש לבחון סברה זו לאור מחלוקת הראשונים בדבר היקפה של ההלכה שבמשנתנו. הרא"ש (גיטין, ד ע"ב) קבע, שמדובר על הלכה כללית: מינוי שליחות דורש עדות. הרא"ש מדגיש איפוא שלעניין זה אין הבדל בין בעל הממנה שליח הולכה, ובין אישה הממנה שליח לקבלה.

לעומת הרא"ש, הרמב"ם למד את משנתנו באופן מצומצם, ופירש שהיא אכן מתייחסת רק למקרה שנזכה בה בפירוש – אישה הממנה שליח לקבלה. אך כאשר הבעל ממנה שליח להוליך את הגט לאשתו, או כאשר האישה מבקשת משליח שיביא לה את הגט אך לא דורשת מן השליח לקבל את הגט עבורה, אכן אין צורך בעדות על מינוי השליחות. כך כתב הרמב"ם (גירושין, ו' ג'-ד'):

"הבעל אינו יכול לעשות שליח לקבל גט לאשתו אבל יכול לעשות שליח להוליך הגט לאשתו וזה הוא הנקרא שליח הולכה. וכן האשה שולחת שליח להביא לה גטה מיד בעלה וזה הוא הנקרא שליח הבאה, ואין שליח הולכה והבאה צריך עדים".

הרמב"ם חזר וביאר את דבריו בהלכות אישות ביחס לקידושין (ג' ט"ו):

"כל העושה שליח לקבל הקידושין - צריך לעשותו בפני שני עדים. אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר, לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן, בכל שלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים".

הרמב"ם מבהיר, שההלכה הבסיסית היא שמינוי שליחות אינו מצריך עדות: כך הוא בבעל הממנה שליח להוליך את הגט, וכך הוא בכל שליחות אחרת, כגון שליחות להפרשת תרומות ומעשרות. רק אישה הממנה שליח לקבל עבורה גט או קידושין מחוייבת למנות את השליח בעדים.

הראב"ד שם משיג על הרמב"ם, ומצדד באופן עקרוני בעמדת הרא"ש, שלפיה שליח הולכה זקוק גם הוא למינוי בעדים. אלא, שהראב"ד מחלק לעניין זה ברמה טכנית בין גיטין וקידושין: בגיטין, היות שהגירושין הם על ידי שטר, הרי שעדי השטר הם גם עדי השליחות, ועל כן צדק הרמב"ם שאין צורך במינוי שליח בעדים. ברם, בקידושין, שאינם דווקא בשטר, אכן יהיה צורך בעדות על מינוי השליחות. הראב"ד מעיר, שביחס להפרשת תרומות ומעשרות בוודאי צדקו דברי הרמב"ם, שאין צורך במינוי שליח בפני עדים.

והנראה בביאור מחלוקתם, שהרא"ש קיבל את הסברה המוצעת לעיל ככתבה וכלשונה. לדעתו, שליח ההולכה מזדהה לחלוטין עם הבעל, בעוד ששליח הקבלה מזדהה לחלוטין עם האישה. כדי ליצור הזדהות כזו, הנוגעת למעמדו האישי של השליח, נדרשת עדות לקיום הדבר. חשוב לציין, כפי שהעיר הראב"ד, שהזדהות זו נחוצה דווקא בגיטין ובקידושין, שבהם נדרשת עמידה אישית של הבעל כלפי אשתו. בהפרשת תרומות ומעשרות, תפקיד השליח הוא בוודאי תפקיד טכני, ואין צורך בהזדהות שלו עם בעל הפירות כדי להפריש. משום כך, בהפרשת תרומות ומעשרות בוודאי אין צורך במינוי שליחות בפני עדים.

לעומת הרא"ש, הרמב"ם סבר, כנראה, שיש הבדל בין שליח האיש ושליח האישה. לדעת הרמב"ם, הקידושין והגירושין מתחוללים סביב האישה, שכן עיקר החלות ההלכתית חלה לגביה. כמובן, עם חלות הקידושין, או לחילופין עם ביטולם, תהיינה השפעות גם על מעמד הבעל (למשל הוא נאסר בקרובות אשתו). אך אף על פי כן, עיקר החלות ההלכתית חלה ביחס לאישה: היא הופכת לקניינו של הבעל ונאסרת לכולי עלמא בקידושין, ומותרת לעצמה ולעלמא בגירושין.

ובכן, טוען הרמב"ם, שליח ההולכה מבצע תפקיד טכני של מסירת הקידושין או הגירושין ליד האישה. כמובן, מסירה זו מניעה את התהליך, ואולם היא יכולה להתבצע גם על ידי גורם זר. קבלת האישה את הקידושין או הגירושין היא העומדת במוקד התהליך ויצירת החלות ההלכתית, ועל כן אם מבקשת האישה לעשות זאת על ידי שליח, יש צורך בזהות גמורה, ובשליח שיעמוד לכל דבר ועניין במקומה. משום כך, מינוי שליח קבלת קידושין וגירושין דורש עדות, היוצרת את אותה זהות בין השליח ובין האישה ומאפשרת לשליח לעמוד במקומה; בעוד ששליח הבעל אינו דורש מינוי בעדים.