גיטין דף עג – הפקעת קידושין

  • הרב אברהם סתיו

במשנה (עב ע"א) נאמר:

זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה, ועמד והלך בשוק וחלה ומת, אומדין אותו, אם מחמת חולי הראשון מת – הרי זה גט, ואם לאו - אינו גט.

כלומר, כאשר אדם תולה את הגט בכך שימות מחולי זה, ולאחר זמן עמד מחוליו ומת לאחר מכן, יש לבדוק האם הוא אכן מת מאותו החולי, וממילא הגט קיים, או שמא הוא מת מחולי אחר ועל כן הגט בטל. בפשטות נראה כי הנחת המוצא של המשנה היא שאם יתברר שהאדם מת מ'חולי זה', הגט יחול על כרחו של הבעל. רב הונא (עב ע"ב) מערער על כך:

אמר רב הונא: גיטו כמתנתו, מה מתנתו אם עמד חוזר, אף גיטו אם עמד חוזר.

רב הונא סבור כי עצם העובדה שהאדם עמד מחוליו מאפשרת לו לחזור בו ולבטל את הגט. טעם הדבר, כפי שמבאר רש"י, הוא שדעתו של האדם הייתה לגרש רק על סמך ההנחה ששוב לא יקום ממיטת חוליו, וממילא עצם עמידתו מבטלת את הגט. הגמרא (שם) עמלה ליישב את המשנה לאור עמדה זו.

בסוגייתנו (עג ע"א), על כל פנים, הובאה עמדה החולקת על רב הונא:

רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא, גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. ומי איכא מידי, דמדאורייתא לא הוי גיטא, ומשום גזירה שרינן אשת איש לעלמא? אין, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה.

רבה ורבא סבורים כי מתן לגיטימציה לגט המותנה בכך שהבעל לא יעמוד, תיצור בציבור את הרושם שהגט חל רק לאחר מיתתו, ומשום כך גזרו חכמים שהגט יחול באופן גורף, גם אם הבעל עמד מחוליו. בכדי להצדיק את היכולת של חכמים לתת תוקף לגט בניגוד לדעת הבעל, השתמשה הגמרא בעיקרון של "הפקעת קידושין", המסתמך על ההנחה כי "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש", וממילא יש בכוחם להפקיע את הנישואין.

הפני יהושע בסוגייתנו דן בשאלה פשוטה, מדוע מתמקדת הגמרא בהפקעת הקידושין ולא בהחלת הגירושין:

והא דלא אמרינן בשמעתין כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש שכך כותב גם כן בגט 'כדת משה וישראל ודעתייהו דרבנן' שאם יעמוד אינו חוזר ומגרשה לגמרי, אלא דלענין גט לא שייך לומר כן דסוף סוף אם יאמר שעבר על דעת חכמים אין כח ביד חכמים לומר דגיטא הוי גט כיון דמדאורייתא לא הוי גיטא היכא דאיכא אומדנא מעליא שאינו רוצה לגרשה אלא כי מיית בסוף ולא שייך לומר אפקעינהו אלא בקידושין כיון דאדעתא דרבנן מקדש אם כן אם יאמר שנתכוון לעבור על דעתם יש כח בידם להפקיע הקידושין דהפקר ב"ד הפקר ולמשוייה נמי לבעילתו בעילת זנות.

כלומר: ה'פני יהושוע' מסביר שבכוחם של חכמים לפגוע במעשה הקידושין, בכך שיפקירו את כסף הקידושין או יגדירו את הבעילה כבעילת זנות, אך אין הם יכולים ליצור גירושין יש-מאין, בניגוד לדעתו של הבעל.

עם זאת, בשיטה מקובצת (כתובות ג ע"א) הובאו דעות הסבורות אחרת מן הפני יהושע:

ושמעתי שמתרצים דהכי קאמרינן: אם כן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ואין אדם עושה בעילתו זנות, הילכך גמר ויהיב גיטא מעכשיו כדי שלא יפקעו רבנן קדושיו שלא תהיה בעילתו בעילת זנות; ולאו למימרא דעקרוה. וכן נמי בקדושי כספא עקרוה רבנן לקדושי מיניה ותהיה בעילתו בעילת זנות, ומשום הכי גמר ומבטל תנאיה ואונסיה.

לפי עמדה זו, חכמים אכן משפיעים על עצם חלות הגט, ולא עוקרים את הקידושין למפרע. אולם השפעתם על הגט נוצרת באופן עקיף, על ידי השפעה על דעת הבעל.

למחלוקת זו השפעה מהותית על הבנת תהליך הפקעת הגירושין. לדעת הפני יהושע, הפקעת גירושין עניינה תמיד ביטול למפרע של מעשה הקידושין. מה שמוביל לכך שהאישה נחשבת כפנויה מאז ומעולם. הבנה זו מאפשרת במקרים מסוימים לבצע הפקעת קידושין שמתירה למפרע ממזרים שנוצרו כתוצאה מן הנישואין. לעומת זאת השיטה מקובצת סבור שחכמים רק מחזקים את מעשה הגירושין, ולא מבטלים את הנישואין למפרע, ולשיטתו אי אפשר יהיה להתיר ממזרים באופן זה. ואכן, כך מפורש בשיטה מקובצת (שם בשם הרא"ה):

וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל והקשה רש"י ז"ל אם כן יכולים ממזרים ליטהר ועוד הבא על אשת איש האיך נסקלין על ידה כו' והא דאמרינן נמי בגיטין בטלו מבוטל כו' ויש אומרים דכי אמרינן אפקעינהו רבנן לאו למימר דמפקעי להו לגמרי אלא כלומר דכיון דברשותייהו דרבנן לאפקעינהו גמר ויהיב גיטא דלא לשויוה בעילתו בעילת זנות.