גיטין דף עז - חצר מדין יד ומדין שליחות

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה הראשונה בפרק השמיני, שאת לימודו אנו מתחילים היום, עוסקת בקניין הגט בחצר. הלכה פשוטה במרחבי הש"ס היא, שחצרו של אדם קונה לו. בפשטות, מדובר על קניין מדאורייתא. אמנם, הלבוש (חושן משפט, תחילת סימן ר') קובע שהמקור לכך שחצרו של אדם קונה לו מצוי בסוגייתנו, המזכירה שני תחומים שבהם מצאנו קניין בחצר: האישה קונה את גיטה בחצר, והגנב קונה את החפץ הגנוב בחצר. שתי ההלכות נלמדות מן המקראות, ומכאן, טוען הלבוש, קניין חצר הוא קניין דאורייתא.

בהבנת אופיו ומהותו של קניין חצר, חוקרת סוגייתינו (דף ע"ז ע"ב) האם חצר "משום ידה אתרבאי" או "משום שליחות אתרבאי". לכאורה, חקירה זו אינה מובנת. ראשונים ואחרונים (ראה קצות החושן, רס"ח ס"ק ב') דנו בשאלה האם "קניין יד" הוא קניין העומד בפני עצמו כמו יתר הקניינים שבתורה; או שמא מדובר על סניף וסעיף של קניין הגבהה או משיכה. כך או כך, ברור שאדם קונה בידיו, ועל כן על פי צד זה של החקירה, קניין חצר הוא מעין קניין יד.

אך כיצד יש להבין את צידה השני של החקירה? מה פשר הביטוי "חצר משום שליחות"? הרי שלוחו של אדם כמותו לבצע קניינים שונים, ואולם עצם המושג "שליחות" אינו מהווה דרך ושיטה בדרכי הקניינים?! ר' חיים מבריסק בחידושיו על הש"ס (גיטין דף כ"א) כבר הקשה קושיה זו, וכך כתב:

"מהא דפליגי בגמרא אי חצר מדין יד איתרבאי או מדין שליחות איתרבאי, ולכאורה פלוגתתם צריך ביאור, דמאי שייך לומר דפליגי אי חצר קונה משום יד או משום שליחות, והרי הם שני דברים שאינם שייכים זה לזה, דיד הוא מגדר קנין, ושליחות אינה קנין רק דין הוא שכל מעשה של שליח מהני עבור המשלח, וכל הפלוגתא היה שייך לומר אי חצר משום יד או משום מעשה קנין אחר כגון משיכה והגבהה, אך שליחות היא מילתא אחריתי שאינה מדין קניין כלל".

ביישוב קושיה זו כותב הגר"ח (ודברים דומים כתב גם בעל "דבר אברהם" מקובנה, א' כ"א) על פי פירושו של רש"י בבבא מציעא (דף י"א), ועל פי פירושי שאר ראשונים, כי קניין חצר משמעותו קניין של הכנסה לרשות. על מהות בסיסית זו שבקניין חצר אין חולק. השאלה האם החצר נלמדה מדין יד או מדין שליחות קשורה לטיב הזיקה שבין אותה הרשות ובין בעליה: אם חצר מדין יד, הרי שמדובר על רשות שהיא אכן "ידא אריכתא" של בעל החצר; בעוד שאם חצר מדין שליחות, הרי שמדובר על רשות עצמאית ונפרדת, שאמנם נזקפת לזכותו של בעל החצר, אך איננה מהווה ידא אריכתא דידיה.

לאחר הבנת הדיון בגמרא, השאלה המתבקשת היא: למאי נפקא מינה? אם מוסכם על כולם שחצר קונה מדין הכנסה לרשות, מה החשיבות של ההגדרה האם מדובר על רשות המהווה "ידא אריכתא" או על ישות נפרדת? התשובה לכך מצויה בסוגייתנו. הגמרא נוטה לדחות את החקירה הנ"ל, ולקבוע שחצר בוודאי קונה "מדין יד". הדברים מתחדדים אף יותר באותה הסוגיה בבבא מציעא, שם נאמר בפירוש שאמנם בעולם הקניינים יש להסתפק האם חצר מדין שליחות או מדין יד, ואולם חצר לקבלת הגט היא בוודאי מדין יד, ולא מדין שליחות.

ויש לבאר כדלהלן. במחשבה אפריורית, במידה ולא היינו עומדים לקראת סוף מסכת גיטין, בוודאי היינו משערים שאישה אינה מתגרשת על ידי שליח. הרי כל מהות הגירושין היא אמירה ישירה מן הבעל לאשתו, ולא ניתן להעביר את המסר על ידי מתווך. אלא, שאם בכל זאת מצאנו שהאישה מתגרשת על ידי שליח, מוכרחים להניח שאותו שליח מהווה "ידא אריכתא" דידה, ועומד במקומה לכל דבר ועניין. נדרשת זהות גמורה בין השליח ובין המשלחת כדי שיוכל לקבל עבורה את הגט.

ובכן, אם אישה מתגרשת בחצר, על כרחך שמדובר על חצר מדין יד, דהיינו על חצר הקשורה אל האישה בקשר של ממש כידא אריכתא. אם היינו אומרים שחצר מדין שליחות בלבד, בהחלט ייתכן שהאישה לא היתה מתגרשת בה. הדרישה בגט לחצר מדין יד דווקא מתבטאת בכך שהגמרא דורשת שהאישה תעמוד בצד ביתה או חצרה, בהתאם לפרטי הדין הנידונים בסוגייתינו.

ונסיים בחידוד לשון שהציע הרב משה ליכטנשטיין בעניין זה. הסוגיה בבבא מציעא משתמשת מספר פעמים בביטוי "זכתה לי שדי". כלומר, ה"חצר" שבה דנים שם היא שדהו של אדם. המונח "שדה" לא מופיע כלל בסוגיה בגיטין, ובה אנו עוסקים רק בבית או בחצר. ניתן היה לומר ש"דיבר הכתוב בהווה", שהרי מה בכך, ומה ההבדל בין קניין חצר בבית לקניין חצר בשדה?

ואולם, הרב משה העלה למחשבה את ההבנה שאמנם מצאנו קניין חצר בגט, ואולם דווקא בבית או בחצירו, דהיינו במקומות שהם מקומות אישיים של האישה. בשדה, שהיא מקום שאין לבעליו זיקה אישית אליו, האישה אינה מתגרשת. כמובן, לא מצאנו חידוש שכזה להלכה, אך הוא מבהיר שאמנם חצרה של אישה קונה לה את הגט, אלא שדווקא כאשר החצר מדין יד, והקניין הוא ישיר.