גיטין דף עח - אמירת "הא גיטך" ומשמעותה

  • הרב אביהוד שורץ

שנינו במשנה בדף ע"ח ע"א:

"אמר לה כנסי שטר חוב זה, או שמצאתו מאחוריו, קוראה והרי הוא גיטה - אינו גט, עד שיאמר לה הא גיטיך.

נתן בידה והיא ישנה, ניעורה, קוראה והרי הוא גיטה - אינו גט, עד שיאמר לה הא גיטיך".

המשנה דורשת שתי דרישות: ראשית, יש צורך במודעות של האישה לכך שהשטר המגיע לידיה הוא שטר גירושין; שנית, יש צורך באמירת "הא גיטך". בראשונים קיים דיון נרחב על היחס בין שתי הדרישות, ועל השאלה האם אמירת "הא גיטך" היא אמירה עקרונית המהווה חלק מהליך הגירושין, או שמא מדובר על אמירה טכנית אשר באה להבהיר לאישה שאכן מדובר על גט, ועל כן אם הדבר הובהר לאישה באופן אחר, כגון אם היו "עסוקים באותו עניין", ניתן היה לוותר עליה.

כך או כך, החידוש שבמשנה הוא בכך שהאישה מוכרחה להיות מודעת לכך ששטר זה מגרשה. נראה, שבביאור הלכה זו נחלקו התוספות והרמב"ם. התוספות בסוגייתינו כתבו:

"מכל מקום צריך לומר לה "הי גיטיך" ו"הרי את מותרת לכל אדם", שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרת דבעינן שיהא משלחה ואינה חוזרת".

לדעת התוספות, אמירת "הא גיטך" קשורה לתוצאה של הליך הגירושין, ולכך שהכריתות תהיה מושלמת. מסתבר, שהמקור לדברי התוספות הוא בדרשת הספרי, שם נאמר:

"ונתן בידה ושלחה מביתו' (דברים כד, א). עד שיאמר לה זה גיטך. מכאן אמרו הזורק גט לאשתו ואמר לה כנסי שטר או שמצאתו והרי היא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך".

מפורש בספרי, שמקור ההלכה במשנתנו הוא מן הפסוק "ושלחה מביתו". נראה אם כך, שכפי שתואר קודם לכן, הספרי סבור שבלא אמירה זו ישנו ליקוי בשילוחין ובתוצאה של הגירושין.

לעומת התוספות, ניסח הרמב"ם הלכה זו באופן שונה לחלוטין, ואף ביסס אותה על מקור אחר בכתובים. בפרק הראשון מהלכות גירושין מונה הרמב"ם עשרה דברים שהם "עיקר הגירושין מן התורה". במסגרת רשימה זו דורש הרמב"ם שהבעל "יתננו לה בתורת גירושין", ומוסיף ומסביר (גירושין, א' ט'):

"ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין, שנ' ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות, אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה או שנתנו בידה והיא ישנה ונעורה והרי הוא בידה אינו גט, ואם אמר לה אחר כך הרי הוא גיטיך הרי זה גט".

אם כן, לדעת הרמב"ם הליקוי איננו בתוצאה של הגירושין, אלא במעשה הנתינה. הרמב"ם סבור, שאם הבעל אינו מבהיר לאישה כי אמנם מדובר על שטר גירושין, הוא לא מקיים את הוראת התורה "ונתן בידה", ועל כן הגט בטל.

מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל, הציע שמחלוקת זו בדבר הגדרת הפסול כשלא אמר "זה גיטך" תלויה כבר במחלוקת התנאים בסוגיה בין רבי ובין ר' שמעון בן אלעזר:

"תניא נמי הכי: אמר לה כנסי שטר חוב זה, או ששלפתו מאחוריו, קראתו והרי הוא גיטה - אינו גט, עד שיאמר לה הא גיטיך, דברי רבי; רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם אינו גט, עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטיך"

הרב ליכטנשטיין הסביר, שעמדת רבי קרובה להבנתנו את דברי התוספות. על פי שיטה זו, חובה לוודא שהאישה מבינה את משמעות הגירושין, כדי שהתוצאה הסופית תהיה ש"משלחה ואינה חוזרת". ממילא, גם אם הדברים נאמרו לאחר שכבר הגיע הגט לידה – שפיר דמי.

ברם, עמדת ר' שמעון בן אלעזר עשויה להיות מבוססת על הבנתנו את דעת הרמב"ם. אם אמירת "הא גיטך" היא המעצבת את מעשה הנתינה, הרי שבהעדר אמירה זו, כלל לא היתה נתינה מן הבעל אל האישה, וממילא אמירה מאוחרת לא תועיל. ממילא, אין ברירה אלא ליטול מן האישה את הגט, ולשוב ולהעניקו לה בצירוף האמירה, כפי שדורש ר' שמעון בן אלעזר.