גיטין דף ע - שליחות לאחר מיתה ולאחר שנשתטה

  • הרב אביהוד שורץ

במשנה בתחילת הפרק נאמר שמי שאחזו קורדייקוס לא יכול לגרש את אשתו. בגמרא בדף ע' נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בהבנת דין המשנה לגבי מי שציווה לגרש את אשתו קודם שאחזו קורדייקוס: לדעת ריש לקיש, היות שהיה בריא ושלם בשעת הציווי, יכתבו ויתנו גט לאשתו, ואינו אלא כישן; בעוד שלדעת ר' יוחנן כל עוד הוא בשטותו לא ניתן לגרש את אשתו, ורק לאחר שיחזור וישתפה ניתן לחזור ולגרשה.

על פי כללי הפסיקה המקובלים, הכריעו הראשונים להלכה כדעת ר' יוחנן, שאף אם הציווי היה בעוד הבעל בריא, השליח לא יוכל לגרש את האישה כאשר הבעל שוטה. עם זאת, הראשונים נחלקו האם הלכה זו היא מדאורייתא או מדרבנן. הטור (אבן העזר, קכ"א) כתב:

"היה בריא בשעה שצוה לכותבו ואחר כך אחזו החולי – אין כותבין אותו בעודו בחליו ואם כתבו ונתנוהו בחליו אינו כלום".  

מן הלשון "אינו כלום" משתמע, שהגט פסול מדאורייתא, וכך עולה מפשטות הסוגיה.

לעומת הטור כתב הרמב"ם (גירושין, ב' ט"ו):

"אמר כשהוא בריא כתבו גט ותנו לאשתי ואחר כך נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה ... ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול".

הרמב"ם מגדיר בתחילת הלכות גירושין שגט "פסול" פירושו פסול מדרבנן, ולא מדאורייתא. הכסף משנה שם תמה על פסק הרמב"ם, בטענה שפשטות הסוגיה היא שר' יוחנן מדמה את הקורדייקוס לשוטה, והרי גירושי שוטה פסולים מן התורה?!

ביישוב דעת הרמב"ם, ובהסבר המחלוקת בינו ובין הטור, חידש בעל קצות החושן חידוש יסודי ועקרוני, הנוגע ליסוד דין שליחות (יסוד בו עסקנו גם ביום ראשון שעבר). הקצות טוען, שמחלוקת הרמב"ם והטור נוגעת למידת הזהות שבין השליח ובין המשלח. לשיטת הטור, השליח פועל כל העת מכוח משלחו, והוא מהווה "ידא אריכתא" דידיה. ממילא, במידה והמשלח השתטה, נעקר מקור סמכותו של השליח, והגט בטל מדאורייתא.

הרמב"ם, לעומת זאת, סבור שהשליח מקבל את סמכותו של המשלח, וכעת רשאי לפעול באופן עצמאי. בלשונו של הקצות:

"ומשום דכבר עמד השליח במקום המשלח בשעה שעשאו".

לפיכך, גם אם המשלח השתטה, עומד השליח בפני עצמו, ומדאורייתא הוא רשאי לגרש את האישה. חכמים הם שפסלו גט זה, מחשש מראית העין, שיאמרו "שוטה גירש".

לאור חידושו הגדול, מוסיף הקצות ומדייק בלשונו של רש"י לעיל בפרק הראשון כי אפילו אם המשלח מת – אין הכרח לומר שבטלה השליחות. הלכה פסוקה היא, שאדם שמינה שליח לגרש את אשתו והבעל מת, בטלה השליחות, שכן האישה הפכה אלמנה, ואיננה גרושה. בביאור הלכה זו כתב רש"י (דף ט' ע"ב, בעניין שיחרור של עבד):

"דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה לא הוי משוחרר וכיון דמית קדים תו לא הוי שיחרוריה שחרור דנפקא ליה רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין".   

ומסביר על כך הקצות:

"והיינו נמי טעמא דאשה דכבר יצאה מרשותו במיתת הבעל. ומדכתב רש"י טעמא משום "דפקע רשותיה ונכנס לרשות יורשין", ותיפוק ליה דלאחר מיתה ליכא משלח?! משמע דסבירא ליה לרש"י נמי כשיטת הרמב"ם בנשתטה קודם נתינה הוי שליחות ... דשלוחו כמותו אפילו אחר מותו".

נזכיר, לסיום, שרבים מן האחרונים (ראה, למשל, בשערי יושר, שער ה' פרק ד'; והעיר על כך גם מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל) שללו את דברי הקצות, בעיקר לנוכח הטענה הפשוטה שלפיה לא תיתכן שליחות לאחר מיתה, ולא יעלה על הדעת שהשליח עצמאי עד כדי כך שיוכל לפעול גם לאחר מות משלחו. עם זאת, הסברו של הקצות ללא ספק מקורי, ואף מסביר היטב את מחלוקת הרמב"ם והטור בביאור ההלכה שבסוגייתינו.