גיטין דף פא – ריח הגט

  • הרב ירון בן צבי

בסוגייתנו נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה האם די בכתיבת גט על מנת ליצור מצב התחלתי של מעין גירושין; מחלוקתם נסובה על מקרה של אדם שכתב גט לאשתו ולבסוף החליט שלא לגרש אותה, לדעת בית שמאי אשה זו אסורה להינשא לכהן וזאת בכדי לשמור על קדושת היחוס של הכהנים. מוסכם שמדובר בגזירת חכמים ולא מדין תורה, בשונה מהנדון להלן (דף פב ע"ב) בעניין דרשת הפסוק 'ואשה גרושה מאישה לא יקחו' ממנו למדים שאף אם האשה לא נתגרשה אלא מבעלה (ולא הותרה לאחר) היא נפסלת מדין גרושה מהכהונה אשר נתפס לדעת רוב הראשונים כאיסור מן התורה.

הסיבה לאיסור ניתנת להבנה באמצעות הסוגיה במסכת יבמות (דף נב ע"א) שם אנו למדים כי הנותן לאשתו גט אשר נכתב בו שהיא מגורשת אך לא מותרת לכל אדם, על אף שהגט פסול מכל מקום היא נפסלה מהכהונה. לעומת זאת, אבל אם הבעל מסר לאשתו נייר ריק ואמר לה שהיא מגורשת היא לא נפסלת בכך מהכהונה.

מחד נראה כי בשני המקרים מדובר בגט פסול ואם כן לא כל כך ברור מה ההבדל בין המקרה הראשון למקרה השני. מאידך, אפשר לומר שההבחנה בין המקרים היא שבגט פסול ישנו ביטוי מעשי לרצון להתגרש, בשונה מנייר ריק אשר לא מלמד על רצון כזה או אחר. דבר זה אנו למדים בסוגיה להלן (דף פו ע"ב) שם אומר רבי ינאי 'אפילו ריח הגט אין בו', כלומר 'ריח הגט' הוא דבר שנוצר ממעשה של גירושין גם כאשר תוצאת הגירושין לא חלה וכאשר אין אפילו מעשה של גירושין אין בכך דבר.

לדעת בית שמאי כתיבת הגט היא התחלה של מעשה הגירושין ודי בו בכדי לפסול אשה מהכהונה, לעמות זאת לדעת בית הלל רק גט שניתן בפועל פוסל אשה לכהונה; זאת גם אם הגט פסול שכל עוד לא נמסר הגט אין 'ריח הגט'.