גיטין דף צ - סיום מסכת גיטין

  • הרב ירון בן צבי

בשעה טובה אנו זוכים לסיים את מסכת גיטין אשר עוסקת בדיני גירושין, הכוללים את כריתת קניין האישות שבין איש לאשתו וביטול ברית הנישואין.

במשנה אנו למדים על עמדות חכמים לגבי הסיבות הראויות לגירושין:

"בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר 'כי מצא בה ערות דבר' (דברים כד, א). ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר: 'כי מצא בה ערות דבר'. ר' עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנאמר: 'והיה אם לא תמצא חן בעיניו".

סוגייתנו האחרונה מסתיימת בהתאם לעניינה של המסכת:

"כי שנא 'שלח' ר' יהודה אומר - אם שנאתה שלח; ר' יוחנן אומר: שנאוי המשלח. ולא פליגי הא בזוג ראשון הא בזוג שני, דאמר ר' אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר 'וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין [עוד] פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך' (מלאכי ב, יד)"

המסכת לא מסתיימת בצורה אופטימית, אלא דווקא בפסוקים של כאב ותוכחה; פסוקים אלו נכונים לגבי הקשר שלנו, עם ישראל, עם הקב"ה כמו שהם נכונים לקשר שבין בני זוג. בנקודה זו של המסכת חכמים לא עסקנו בדיונים אודות דקדוקי דינים על שאלת הקניין או כריתתו, חכמים בחרו לעסוק בעמדה ערכית ביחס למהות הגירושין, מחד על כאב של כישלון ועל קושי הפרידה ומאידך על כך שיש לעתים צורך להשתחרר מקשר נישואין שמסב צער (כל צער).

אפשר שרק ממקום זה של הבנה מעמיקה יותר על משמעות ניתוק קשר הקידושין ניתן להבין את המשמעות של הקשר הנוצר בקידושין. לא מדובר רק בסדר הכרונולוגי או באופן בו נלמדים הקידושין מהפסוקים בתורה1 אלא בנקודה יסודית – באבן הבוחן של הקשר הראוי והמחייב שבין איש לאשתו. הקשר בין ישראל לקב"ה, הקירבה והחיבה אליו יתברך, באים לידי ביטוי באמצעות הקרבנות שבאים על המזבח2; בזוגיות יש מרחב גדול מאוד לעבודת המידות - קל מאוד להיות אדיב ונעים לאדם שלא נמצאים אתו במערכת יחסים יום יומית. האתגר הגדול הוא להיות סבלני, נעים ואדיב כלפי מי שאנו נמצאים אתו בקשר תדיר ובקרבה רבה שכן דווקא במצבים אלה מתעוררים קשיים; יש הרבה יופי וחן בחיי נישואין, אולם ההרגל גורם לשחיקה – שגרה של חיי נישואים הם לא הדבר הכי מסעיר בעולם ולכן יש לזכור לא לקבל את האחר כמובן מאליו, יש ללבות את האש ולהתאמץ בתחזוקה של הקשר.

בגמרא מבררים האם משמעות המלה קרבן היא מלשון קבלה או השגת קרבה; הדיון הוא במסכת זבחים, שם עוסקים בפירוש המלה "והקריבו" שנאמרה בתורה לגבי קרבן עולה (ויקרא א, ה):

 "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

מסקנת הגמרא היא שהקרבה היא מלשון קבלה; כלומר, בכדי להגיע למצב בו ניתן להקריב יש קודם להיות מסוגל לקבל – ההקרבה תלויה ביכולת לקבל; מי שלא יכול לקבל את האחר, לא יהיה ביכולתו להקריב למענו.

בראש ובראשונה מטרת הקרבנות היא להביא לקרבה בין האדם לבוראו – זה גם שורש המלה קרבן: ק.ר.ב. כך אנו למדים מהכתוב אודות קרבנות הנדבה. רש"י, בפירושו על הפסוק, מבאר שבמעשה נתינה שמקורו ברצון החופשי של האדם אנו רואים יותר את הכמיהה להשגת קרבה מאשר בנתינה שמקורה בהכרח, ולכן הקדימה התורה את קרבנות הנדבה לקרבנות החובה.

קשר של קידושין מתאר יותר מכל את פעולת הקרבת הקרבנות, ומסיבה זו נאמר שאם יש שלום בין איש לאשתו מביא הדבר להשארת שכינה בעם ישראל ובעולם כולו, כמאמר רבי עקיבא (סוטה יז ע"א): "איש ואשה, זכו - שכינה ביניהם". מעצם מעשה הנתינה והקבלה מתקרבים זה לזה ומתוך כך השכינה שורה בתוכם, כפירוש הפסוק (שמות כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", מכך שלא נאמר בתורה ושכנתי בתוכו אלא בתוכם - בתוך כל אחד ואחד, אנו למדים שהשראת שכינה זו היא לא מחמת המקדש עצמו; הקב"ה לא ציווה שנבנה מקדש על מנת שהוא ישכון בתוכו, הסיבה שהשכינה שורה במשכן היא משום שאנחנו כלי המוכן ומסוגל לקבל את השראת השכינה בתוכנו.

קידושין שבאים מתוך הנחה של קשר שאינו ניתן לניתוק נושאים מטבעם תחושת כורח מסויימת; תפיסה שכזו יכולה להעיב על הנישואין ולהביא למצב שהם נטולי משמעות פנימית ונמשכים מכוח האינרציה וההכרח. לעומת זאת, קידושין שבאים מתוך מודעות לקיומה של אפשרות לניתוק הקשר יוצרים בחירה תמידית של המשכת הקשר והמאמץ הכן להצלחתו; ממקום זה ניתן לרומם את הקידושין למקום גבוה ואיתן יותר.

_______

[1] "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר". (דברים כד, א-ב)

2 כתובות דף י ע"ב: "אמר רבי אלעזר מזבח מזיח ומזין מחבב ומכפר"