דילוג לתוכן העיקרי

פסחים | דף ט | גרירת חולדה

המשנה בסוגייתנו מלמדת שאין לחשוש שמא חולדה גררה חמץ מבית שעדיין לא נבדק לבית שכבר נבדק. כמו כן, גם אין חוששים שמא גררה חולדה חמץ מחלק בבית שעדיין לא נבדק לחלק אחר כבר נבדק. רש"י (ד"ה אין חוששין שמא גיררה חולדה) מסביר שאם לא היינו אומרים כן, היה צורך לחזור ולבדוק. כלומר, הדרך היחידה לבדוק הייתה רק אם כל הבית היה נבדק בפעם אחת - במקביל.

 

בעלי התוספות (אין חוששין שמא גיררה חולדה) מעלים קושי בדברי המשנה, שהרי בתחילת המסכת למדנו שכל מקום שאין מכניסים בו חמץ אין צריך בדיקה, ואם כן מובן שאין חשש שחולדה תעביר חמץ ממקום למקום. ההסבר לדבריהם הוא שהאמור בתחילת המסכת הוא כאשר אין חשש לחולדות ואילו בסוגייתנו מדובר כאשר קיים חשש כזה.

 

המשנה מלמדת שהסיבה לכך שאין לחשוש היא משום שאם לא נאמר כן 'אין לדבר סוף':

 

"דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר - אין לדבר סוף".

 

למעשה ניתן לומר שהמשנה ראתה לנכון להדגיש שחכמים לא החמירו ודרשו בדיקה בלתי אפשרית; רצוני לומר – ניתן היה לחשוב כי חכמים החמירו שיש לבדוק גם חששות רחוקים כפי שיש לבדוק גם בספק חמץ. לשם כך באה המשנה, ללמד אותנו שאין בכך צורך.

 

נימוק זה של המשנה יכול להתפרש בשתי דרכים – כהוכחה או כסיבה. כלומר, המשנה מוכיחה שאם היינו חוששים לגרירה של חולדה בבית, היה עלינו לחשוש גם לגרירה של חולדה מעיר לעיר ומשום שאין הדין כן אז גם אין צריך לחשוש בבית. אפשרות נוספת להבין היא שמכיוון שלא ניתן לחשוש על גרירת חולדה מעיר לעיר – כעין הכלל של 'אין גוזרים גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה', קבעו חכמים שגם בתוך הבית אין לחשוש מכך.

 

לדברי הר"ן, ברור מהמשנה שאין חובה על הבודק לבטל את החמץ, יוצא מכך שאם היה קיים חשש שחולדה תגרור את החמץ היה עלינו לומר שיבטל את החמץ משום עצה טובה. מכך שהבודק פטור מהצורך בביטול ניתן להסיק שאין כל חשש לגרירה של חולדה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)