גרם כיבוי (ה) – בין גרם כיבוי למקרב כיבוי

  • הרב ברוך גיגי

א. בין גרם כיבוי למקרב כיבוי

במשנה בשבת נאמר:

"נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה"  (משנה שבת מז:)

בגמרא מבואר, שגם לדעה שגרם כיבוי מותר יש לאסור כאן, משום שהוא מקרב כיבוי.

אולם, בירושלמי העמידו את משנתנו כשיטת רבי יוסי, הסבור שגרם כיבוי אסור, ולטעמם חכמים מתירים. לפי הירושלמי, אין הבדל בין העמדת כלים להעמדת מים בפני האש:

"דאמר רבי יוסי[1]הוינן סברין מימר מה פליגין רבי מאיר[2] ורבנן בשעשה מחיצה של כלים. אבל אם עשה מחיצה של מים לא. מן מה דמר רבי שמואל בשם רבי זעירא דרבי יוסי היא. הדא אמרה אפילו עשה מחיצה של מים היא המחלוקת"  (ירושלמי שבת ג', ח')

יש לעיין, לפי הבבלי, מה יסוד החילוק בין גרם כיבוי, אותו מתירים חכמים, לבין מקרב כיבוי, אותו הם אוסרים.

 

ב. מקרב כיבוי – כמכבה ממש?

רש"י כתב:

"דלא דמי לגרם כיבוי, דהתם כי מטי דליקה לכלים - דליקה הוא דפקע להו, וגרמא בעלמא הוא, אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא, וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה. שמקרב את כיבויו - זימן כיבוי להדיא, והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת"    (רש"י שבת מז:)      

לדברי רש"י, כאשר אדם מניח מים במקום שהדליקה עתידה להגיע, הוא מקרב כיבוי ונחשב כמכבה ממש. לעומת זאת, כאשר מניח חבית מלאה מים, האש פוקעת החבית ובאותה שעה פורצים המים ומכבים, וממילא זה גרם כיבוי שמותר.

לעומת דברי רש"י, רבינו פור"ת בתוספות סבור שמקרב כיבוי אינו נחשב מכבה גמור. לדידו, מקרב כיבוי נחשב כגרם כיבוי בלבד. גם הבבלי מודה שמדאורייתא אין לחלק בין מחיצת מים למחיצת כלים, אלא שגזרו חכמים בכלי שיש בו מים, מחשש שיגיע לכיבוי גמור:

"ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות[3]"   (תוספות שם)

לדבריו, האדם נחשב כמכבה מדאורייתא רק כאשר הוא מקרב את המים אל הניצוצות בשעת כבייתם. אולם, מדרבנן חששו בכל מקום שהאש נופלת לתוך המים להדיא, שמא יקרב המים בשעת נפילת הניצוצות.

התוספות שם הביאו גם את פירוש רבינו חננאל ורבינו תם. על פי שיטתם, טעם האיסור קרוב לפירוש רש"י:

"ורבינו תם גריס כפירוש רבינו חננאל מפני שמקרב כיבוי, דהתם הוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים אבל הכא אין הפסק בין מים לניצוצות ומיד נכבות כשנופלות בכלי והוי כמחיצת מים דאסירא כגון מחיצת שלג וברד[4]"   (תוספות שם)

התוספות הציעו שתי דרכים לבאר את היחס בין הבבלי לירושלמי, לאור פירושם של רבינו חננאל ורבינו תם.

לפי האפשרות הראשונה, גם הבבלי מודה שיש להתיר מחיצת מים לרבנן, ורק בסוגייתנו שהניצוצות נופלים להדיא לתוך המים ונראה יותר כמקרב כיבוי, החמירו בו לאסור. כוונתם היא, כך נראה, שאם האש מתקדמת באופן רגיל בלי שינוי, ובסופו של דבר היא מגיעה אל מחיצת המים, זהו גרם כיבוי. אולם, במקרה שהניצוץ שעף נופל ישירות אל המים הנמצאים בכלי, זהו מקרב כיבוי[5].

לפי האפשרות השניה, הבבלי חולק על הירושלמי. שיטת הבבלי היא שאף רבנן מודים שמחיצת מים אסורה, והיא בגדר מקרב כיבוי ולא גרם כיבוי.

הרשב"א נקט כדרך הראשונה, לפיה הבבלי מתיר מחיצת מים. לשיטה זו, כאמור, אסרו מצד מקרב כיבוי רק במקרה שהאש נופלת ישירות אל תוך המים. מחיצת מים מן הצד, לעומת זאת, דינה ככל גרם כיבוי שמותר. כך כתב הרשב"א:

"ויש מפרשים מקרב את כבויו לפי שהמים תחת הניצוצות ונופלות לתוכו, ואינו דומה אפילו למחיצת שלג וברד דשרו רבנן וכדאיתא בירושלמי (ה"ח), וכדמשמע נמי בפרק כל כתבי הקדש (קכ:) גבי טלית שאחז בו האור דשרו רבנן דרבי יוסי ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה, וטעמא משום דהכא אין דבר מפסיק בין המים לניצוצות וכל זמן שהן נופלות הרי הן נופלות לתוך המים וכבות אבל התם אין המים תחתיו אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא לא חשבינן ליה מקרב כבוי"  (רשב"א שם)

לדברי הרשב"א, מותר לתת מים על הטלית מהצד שאינו בוער אפילו כאשר מתכוון לכיבוי. זאת, כיוון שאין זה אלא גרם כיבוי (וראה עוד להלן).

במקום אחר כתב הרשב"א, שדין מקרב כיבוי שייך כאשר ישנו שילוב של שני גורמים: (1) פעולה ישירה ו(2)ודאות הפעולה (האם ודאי יכבה). בזה, חילק בין מקרב כיבויו למי שכתוב לו שם ה' על ידו שיורד וטובל, שאף על פי שהוא עושה פעולה ישירה, כיוון שאינו ודאי שיימחק השם מותר:

"תמיהא לי דהא מכיון שהוא מכניס ידו במים הרי זה כמקרב את כבויו, ויש לומר דלא קרינן מקרב את כבויו אלא בכעין נותן מים בכלי שתחת הנר ואי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה ודאי תכבה, אבל כאן אפשר דלא ימחק שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים" (רשב"א קכ: ד"ה לעולם יורד)

 

ג. ההשוואה לנתינת מים על הטלית

לשיטת רש"י, כאמור, וכן לאפשרות השניה בהבנת הר"ח ורבינו תם, מחיצת מים אסורה. לאור זאת, יש לעיין כיצד התירו בדף קכ., בטלית שאחזה בה האש מצד אחד, לתת מים בצד השני. הרי, לכאורה, זהו קירוב כיבוי.

שאלה זו, כמובן, לא שייכת לשיטת רבינו פור"ת בתוספות, משום שלהבנתו לא אסרו אלא בכלי עם מים שיש חשש שיקרבנו בשעת נפילת הניצוצות.

התוספות שם, וכן התוספות ישנים, כתבו:

"ולא דמי לטלית שאחז בו האור מצד אחד שאינו אלא שלא תתפשט האור[6]"  (תוספות שבת מז:)

כוונתם, כך נראה, שבטלית אינו מתכוון לכבות את האש אלא לעצור את התפשטותה.

מסתבר, שתירוץ זה נוח יותר אם אנחנו מבינים שלא מדובר באיסור דאורייתא כלל גם במחיצת מים אלא חשש (שמא יקרב את המים לאש בשעת מעשה). על פי אפשרות זו הגיוני לטעון, שכאשר גם אין לו כוונת כיבוי לא גזרו. בצורה זו, ניתן להסביר את שיטת הר"ח ור"ת, הסבורים שמקרב כיבוי אסור מדרבנן בלבד.

אולם לרש"י, הסבור שמקרב כיבוי הוא איסור דאורייתא, צריך עיון מה תועיל לנו העובדה שרק מתכוון שלא תתפשט האש, הרי זהו "פסיק רישיה" שכאשר תגיע האש למקום המים היא תכבה. למעשה, מדובר במקרה זה בפסיק רישיה דנחיא ליה, שודאי אסור.

יתכן שניתן להסביר את רש"י, לאור הסבר הרמב"ן בפסיקת הרי"ף.

 

ד.  יסוד דברי רב יהודה

כאמור, בגמרא נאמר:

"אמר רב יהודה אמר רב טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה" (שבת קכ.)

הרי"ף השמיט את ההלכה של כיבוי הטלית, ולא הזכירה בהלכותיו. הרמב"ן פירש, שלפי הרי"ף רב יהודה סבור כירושלמי שהזכרנו לעיל. אכן, על פי הירושלמי חכמים מתירים אף מחיצת מים, וכן נתינת מים על הטלית, אך הרי"ף פוסק כבבלי וסבור שזהו מקרב כיבוי האסור:

"לא כתבה רבינו ז"ל בהלכות ואף על גב דאתיא כתנא קמא דשרי כל גרם כיבוי דהלכתא כוותיה, ולא ידעתי מאיזה טעם, ושמא הוא סובר לדמותה למאי דאמרינן בשלהי כירה ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ואמר רב אשי עלה אפילו תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו ופירוש דלא דמי כלי מלא מים אף על פי שיש לחוש לשמא יבקע לנותן מים ממש שהוא מקרב גוף הכיבוי להדיא ואסור לדברי הכל, ורבי יהודה דשרי הכא סבר ההיא מתני' ר' יוסי היא ובשבת... ומיהו אנן אתירוצא דרב אשי סמכינן ואתיא דלא כרבי יהודה"   (רמב"ן קכ. ד"ה הא דאמר)

לאור זאת, ניתן להציע שגם רש"י סבור שדברי רבי יהודה אינם תואמים את הסוגיה בדף מז:.

בכל אופן, הרמב"ן עצמו נטה לפסוק כשיטת רבי יהודה למרות הסוגיה בדף מז, וטען שיש לחלק בין הסוגיה שם לדברי רבי יהודה:

"ואף על פי כן יותר נכון לפרש דהתם ודאי מכבה והכא כמחיצת כלים דמי דאפשר דלא מכבה כדקאמר ואם כבתה כבתה"[7] (רמב"ן שם)

הרמב"ן סבור שבנותן מים בצד הטלית, אין זה פסיק רישיה שיכבה. לפי הבנתו, יתכן שהאש לא תכבה אפילו כאשר תגיע למקום המים שבטלית. דבר זה, לטעמו, מדויק מלשון הגמרא: "ואם כבתה כבתה"[8].

נראה, שגם בדרך זו אפשר ליישב את שיטת רש"י. כיוון שבנותן מים על הטלית אין זה פסיק רישיה וגם אינו מכוון לכיבוי, מותר.

אולם, מדברי הראשונים עולה שאין חילוק מצד ודאות הכיבוי. את דברי הגמרא "ואם כבתה כבתה", פירשו באופן אחד, שאינו מכוון לכך שהכיבוי אינו ודאי. להבנתם, אף על פי שהכיבוי ודאי, מכל מקום לא איכפת לנו בזה משום שאינו אלא גרם כיבוי[9].

נראה לי להציע, שיש מקום להכריע כרבי יהודה המתיר ליתן מים על הטלית בצד אחד, אף לשיטת רש"י. למרות שרש"י סבור שכל מקרב כיבוי, שהניח את המים במקום שעתידה האש להגיע אליהם, נחשב מכבה. כיוון שאינו מפגיש ממש את האש עם המים, צריך שתהיה כוונתו לכיבוי.

באמצעות הכוונה מגשרים על הפער הפיזי שבין המים לבין האש. כיוון שמלאכת מחשבת אסרה תורה, אם עושה כן על מנת לכבות וידוע שהאש מתפשטת אל מקום המים, נחשב לשיטת רש"י ככיבוי בידיים.

אולם, אם אין לו כוונה לכבות אזי אינו נחשב מכבה. מעשה כיבוי ישיר אין כאן, ומחשבת כיבוי המצטרפת למעשה נתינת המים אין כאן. לפיכך, הותר לו ליתן מים בצד האחר של הטלית, אם כל מגמתו היא לעצור את התפשטות האש ואינו מכוון לכיבוי.

 

ה. הדלקת נרות שבת בכלי שיש בו מים

כעת, נדון באנשים הנוהגים להדליק נרות שבת בכלי שיש בו מים ושמן צף על גביו. לכאורה, יש בזה משום מקרב כיבוי, ויש לאסור אף מערב שבת שמא יעשה כן אף בשבת. כך שנינו בברייתא בגמרא שם:

"והתניא נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת ואין צריך לומר בערב שבת ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה מערב שבת ואין צריך לומר בשבת(שבת מז:)

על כך כתבו התוספות:

"ומה שרגילים לתת מים בזכוכית שקורין לאמפ"א ונותנין עליה שמן בערב שבת אין זה קרוי קירוב כיבוי דכיון שאין מתכוין לכיבוי כלל אלא להגביה את השמן לא שייך למגזר מידי שמא יעשה בשבת ושרי אפילו לרבי יוסי וכל שכן לרבנן דאם לא כן אפילו בלא מים אסור שהניצוצות נופלות בשמן"  (מז: תוד"ה מפני)

לשיטת התוספות, גם מקרב כיבוי במהותו הוא גרם כיבוי, אלא שיש בו חשש של איסור תורה אם יקרב הכלי לניצוצות בשבת. לאור זאת, כותבים התוספות שבנידוננו אין לחוש שיגיע בדרך כלשהי לאיסור שבת, שהרי בוודאי לא יוסיף מים לנר הדולק בשמן בשבת (משום שכולם יודעים שאין לכבות בשבת).

כך כתב הרשב"א במפורש, בהביאו את דברי התוספות:

"פירוש אם אתה מתירו לעשות כן בערב שבת אתי למיעבד אפילו בשבת ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן, ואם תאמר מאי שנא ממצודת חיה דגים ועופות... דשרו בית הלל עם חשיכה ולא גזרינן דלמא אתי למעבד בשבת? יש לומר התם דאב מלאכה היא לא חיישינן דמבדל בדילי אינשי מינייהו דכולי עלמא ידעי דאסיר וזהירי בהו, אבל בנתינת מים תחת הנר לא רמי אנפשיה ולא חשיבא ליה מלאכה וסבר דשרי ויהיב ומקרב כבויו, ולפי פירוש זה ליכא למיחש לנתינת מים מערב שבת בתוך עששית של זכוכית שקורין לנפדיש דהא ליכא למיגזר לשמא יתן לתוכו בשבת דבהא מיזהר זהירי אינשי"  (רשב"א שם ד"ה מפני)

אולם, לפי זה לא ברור מדוע כתבו התוספות שיש להתיר רק  מפני שמתכוון להגביה השמן בלבד ואינו מתכוון לכבות.

יתכן לומר, שהתוספות כתבו כן רק בשיטת רבינו תם ורבינו חננאל. יתירה מזאת, ניתן להציע שכל קושיית התוספות הייתה רק בדיונם בשיטת רבינו תם, אך לשיטתם, שיטת רבינו פור"ת, אין לחוש כלל שאין כאן איסור תורה כלל.

אולם, מחצית השקל הבין שהתוספות כתבו כם גם לשיטתם, ולכן טרח ליישב את הסתירה. לדבריו, יש לחוש שמא יעשה גרם כיבוי באופן שאינו כרוך ישירות בהבערה, כפי שכתב:

"דלא גזרינן שיעשה בשבת כי אם מה שאנו מתירים לו בערב שבת, ואם כן כשנותן מים ואחר כך שמן ואחר כך מדליק, וכוונתו רק להגביה ולא לגרם כיבוי, ליכא למיחש שיעשה כן בשבת, דהא ידוע לכל דאסור להבעיר ולהדליק בשבת, והוי דומיא דמלאכות המוזכרים בסימן רנ"ב דמותרים להתחיל מבעוד יום, וכמו שכתב מגאן אברהם (ס"ק ז'). וגם ליכא למיחש שיעשה גרם כיבוי בשבת בדבר אחר שאין בו הדלקה, ולזה איכא למיחש, דהא איסור זה קל בעיני הבריות, כמו שכתב מגן אברהם (שם), מכל מקום הרי לא נתכוין עתה לגרם כיבוי, וליכא למיחש שיעשה גרם כבוי. מה שאין כן אי נתכוין לגרם כבוי, שפיר איכא למיחש שיעשה בשבת גרם כיבוי באותו ענין שאין בו הבערה והדלקה"   (מחצית השקל רס"ה, ט')

בדעת הרשב"א יש לומר, שאין הוא חושש לפעולות נוספות, אלא לכך שהאדם לא יעשה נתינת מים ישירה בשבת. על כך  כתב הרשב"א, שבמקרה של נתינת המים בזכוכיות פשוט שהאדם לא יתן מים בשבת לתוך הנר הדולק.

בניגוד לדברים אלו, בהמשך דבריו כותב הרשב"א את פירושו בסוגיה, ומחלק בין פעולה של קירוב כיבוי לבין העמדת כלים או נתינת מים. לדבריו, בקירוב כיבוי, בו הניצוצות נופלים ישירות לתוך המים, יש להחמיר, ואילו בהעמדת כלים או נתינת מים בצד הטלית, אין זו פעולה ישירה, ולא החמירו בה.

על פי מסקנה זו שב הרשב"א והקשה על נידוננו, שהרי הניצוצות נופלים ישירות לתוך המים והם כבים, ולפיכך כתב דרך אחרת לתרץ:

"ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות, ויש לומר דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי אבל הכא דמתכוין לכבוי אסור"   (רשב"א שם)

לפי זה, יש מחלוקת בין הראשונים בשאלה האם יכול לתת מים מבעוד יום בנר, אפילו מתכוון לכיבוי. במקרה שלא מתכוון לכיבוי, בוודאי שיכול.

השולחן ערוך והרמ"א נחלקו:

"ומכל מקום מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן.

הגה: ויש אומרים אפילו מתכוין לכבוי, שרי מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין"  (שו"ע או"ח רס"ה, ד')

ויש לומר שמחלוקת הש"ע והרמ"א תלויה במחלוקת בין שתי הדרכים שהציג הרשב"א בדבריו: לדרך התוספות יש להתיר אפילו במתכוון, ואילו לדרך השניה המוצעת שם יש להתיר דווקא באינו מתכוון.

כך אכן כתב הגר"א שם, שהדבר תלוי במחלוקת התוספות עם רבינו חננאל ורבינו תם[10]:

"פלוגתתם תליא בשני תירוצים של תוס' שם ד"ה מפני. ונראה דלפי כו' ועוד כו'. דלפי תי' הראשון דגם במחיצה של מים מותר אלא כל שנופל להדיא לתוך המים אסור וכל שאין נופל להדיא כמו טלית שאחז בו האור מותר ואפי' מתכוין ה"ה כאן וז"ש וי"א כו'. ולפי תי' השני דבמחיצה של מים כיון דאין מחיצה מפסקת אסור והא דטלית משום שאין מתכוין ה"ה כאן כיון שאין מחיצה מפסקת אסור אא"כ שאין מתכוין" (ביאור הגר"א שם)

אמנם, אם נדייק בלשונו של הרמ"א נראה, שהוא סבור שטעם ההיתר גם במתכוון הוא מפני שאין הניצוצות נופלים ישירות למים והשמן חוצץ.

אכן, הגר"א תלה את הדברים בתירוץ הראשון של התוספות בשיטת ר"ת, ובזה כתב שגם במתכוון מותר כי אינו נופל ישירות לתוך המים. בניגוד לכך, הרשב"א, שסבר כשיטה זו, סבור שאין השמן נחשב חוצץ ונידוננו נקרא שנופל ישירות למים. לכן, אין להתיר אלא באינו מתכוון.

רק לשיטת רבינו פור"ת בתוספות, סבור הרשב"א שיש להתיר גם במתכוון[11].

 



[1] אינו ר' יוסי התנא אלא אמורא.

[2]  נראה שצריך לגרוס ר' יוסי, משום שמדובר ברבי יוסי התנא, וראה קרבן העדה שם.

[3] עיין שם בדבריהם, שנטו לומר ששיטתם היא שיטת רש"י, ומה שכתב שהוא מכבה ממש היינו שיכול לבוא לידי כיבוי ממש אם ייפלו ניצוצות בשעה שמגביה את הכלי. אמנם, דבר זה הוא דוחק.

[4] מה שכתבנו שפירוש זה הוא קרוב לפירוש רש"י, ולא זיהינו אותו לגמרי עם פירוש רש"י, הוא מפני שבדבריהם לא הוזכר להדיא שמקרב כיבוי הוא מכבה ממש. על כן, יתכן שהם סבורים שאף מקרב כיבוי אינו מכבה גמור אלא שכיוון שאין הפסק בין המים לאש, יש בו איסור דרבנן של קירוב כיבוי.

[5] וראה עוד להלן בדברי הרשב"א שהלך בדרך זו בהבנת הסוגיה, שביארנו שם גדרי התופעה לשיטה זו.

[6] פירשנו בפנים שאינו מתכוון לכיבוי אלא למנוע התפשטות האש. אולם, מדברי הר"ן נראה שהוא הביא תירוץ זה בכיוון שונה, שאינו נעוץ בכוונת העושה אלא באירוע שמתרחש בפועל.

לדבריו כאשר האש מגיעה למים יכולים להתרחש שני דברים: (א) המים יכולים לכבות את האש, והוא הדבר שקורה בנפילת הניצוצות לתוך הכלי שיש בו מים, ו(ב)המים יכולים לעצור את התפשטות האש, וזה מה שקורה בטלית:

"שאף על פי שנותן המים מערב שבת אסור מפני שמקרב כיבוי הניצוצות הנופלות שם בשבת ולא דמי לטלית שאחז בה האור דשרי' בפרק כל כתבי (קכ.) ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה דהתם היינו טעמא לפי שאין המים מכבין את הדליקה אלא מונעין שלא יתפשט האור אבל הכא טפי מגורם הוי" (ר"ן שבת כא: באלפס ד"ה ולא)

יתכן שעיקר הדבר תלוי בשאלה אם יש כמות גדולה של מים המשתלטת על האש (או שמדובר בניצוץ בודד), או שהאש מגיעה למקום לח שאינה יכולה להתפשט יותר, וצריך עיון.

[7] מעין זה כתב הריטב"א :

"דניצוצות אי נפלי ודאי יכבום המים, אלא הכא מי אמר שיגיע האור עד המים, וכי מטי להתם מנ"ל דכבו המים דילמא לא כבו, תדע דנקט בלישניה דרב יהודה ואם כבתה כבתה אלמא אפשר דלא כביא כלל" (שם ד"ה וכיון)

[8] ויש לקרב את הדברים למה שהבאנו למעלה משם הרשב"א שאין דין מקרב כיבוי אלא כשהוא ודאי שיכבה. יש לזכור שהרשב"א עצמו חילק מצד הישירות של הכיבוי, ראה לעיל  שהבאנו שיטתו.

[9] וכן נראה שלמד הרשב"א שחילק מצד ישירות הכיבוי ולא מצד הוודאות, אע"פ שהוא עצמו כתב שיסוד הוודאות הוא קריטי לדין מקרב כיבויו.

[10] וכן כתב החזון אי"ש לח, ח. מה שכתבו התוספות שצריך אינו מתכוון היינו דווקא בשיטת ר"ת והר"ח, ונראה שאין זה כשיטת המחצית השקל הנ"ל.

[11] עיין ביאור הלכה (שם ד"ה וי"א) שעמד על נקודה זו בשיטת הרשב"א, וראה עוד מה שכתב במשנה ברורה שם:

וליתן בע"ש מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה או חלב כדי שיכבה כשיבוא עד המים אסור לכו"ע דהא מתכוין לכיבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש ומ"מ במקום צורך יש להתיר בזה לסמוך על הפוסקים דס"ל דדוקא כשהמים בכלי אחר אסור שמא יעשה כן בשבת אבל באותו נר עצמו לא שייך למיגזר שיעשה כן בשבת שהכל יודעין שאסור ליגע בנר הדלוק גם יזהר ליתן המים בקנה קודם שמדליק הנר" (משנה ברורה שם ס"ק י"ח)

זוהי שיטת רבינו פור"ת בתוספות, המובאת גם בתחילת דברי הרשב"א וכפי שהתיר שם בפירוש לשיטה זו מפני שאין לחוש שיכבה בידיים.א. בין גרם כיבוי למקרב כיבוי

במשנה בשבת נאמר:

"נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה"  (משנה שבת מז:)

בגמרא מבואר, שגם לדעה שגרם כיבוי מותר יש לאסור כאן, משום שהוא מקרב כיבוי.

אולם, בירושלמי העמידו את משנתנו כשיטת רבי יוסי, הסבור שגרם כיבוי אסור, ולטעמם חכמים מתירים. לפי הירושלמי, אין הבדל בין העמדת כלים להעמדת מים בפני האש:

"דאמר רבי יוסי[1]הוינן סברין מימר מה פליגין רבי מאיר[2] ורבנן בשעשה מחיצה של כלים. אבל אם עשה מחיצה של מים לא. מן מה דמר רבי שמואל בשם רבי זעירא דרבי יוסי היא. הדא אמרה אפילו עשה מחיצה של מים היא המחלוקת"   (ירושלמי שבת ג', ח')

יש לעיין, לפי הבבלי, מה יסוד החילוק בין גרם כיבוי, אותו מתירים חכמים, לבין מקרב כיבוי, אותו הם אוסרים.

 

ב. מקרב כיבוי – כמכבה ממש?

רש"י כתב:

"דלא דמי לגרם כיבוי, דהתם כי מטי דליקה לכלים - דליקה הוא דפקע להו, וגרמא בעלמא הוא, אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא, וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה. שמקרב את כיבויו - זימן כיבוי להדיא, והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת"  (רש"י שבת מז:)      

לדברי רש"י, כאשר אדם מניח מים במקום שהדליקה עתידה להגיע, הוא מקרב כיבוי ונחשב כמכבה ממש. לעומת זאת, כאשר מניח חבית מלאה מים, האש פוקעת החבית ובאותה שעה פורצים המים ומכבים, וממילא זה גרם כיבוי שמותר.

לעומת דברי רש"י, רבינו פור"ת בתוספות סבור שמקרב כיבוי אינו נחשב מכבה גמור. לדידו, מקרב כיבוי נחשב כגרם כיבוי בלבד. גם הבבלי מודה שמדאורייתא אין לחלק בין מחיצת מים למחיצת כלים, אלא שגזרו חכמים בכלי שיש בו מים, מחשש שיגיע לכיבוי גמור:

"ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות[3]"  (תוספות שם)

לדבריו, האדם נחשב כמכבה מדאורייתא רק כאשר הוא מקרב את המים אל הניצוצות בשעת כבייתם. אולם, מדרבנן חששו בכל מקום שהאש נופלת לתוך המים להדיא, שמא יקרב המים בשעת נפילת הניצוצות.

התוספות שם הביאו גם את פירוש רבינו חננאל ורבינו תם. על פי שיטתם, טעם האיסור קרוב לפירוש רש"י:

"ורבינו תם גריס כפירוש רבינו חננאל מפני שמקרב כיבוי, דהתם הוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים אבל הכא אין הפסק בין מים לניצוצות ומיד נכבות כשנופלות בכלי והוי כמחיצת מים דאסירא כגון מחיצת שלג וברד[4]"   (תוספות שם)

התוספות הציעו שתי דרכים לבאר את היחס בין הבבלי לירושלמי, לאור פירושם של רבינו חננאל ורבינו תם.

לפי האפשרות הראשונה, גם הבבלי מודה שיש להתיר מחיצת מים לרבנן, ורק בסוגייתנו שהניצוצות נופלים להדיא לתוך המים ונראה יותר כמקרב כיבוי, החמירו בו לאסור. כוונתם היא, כך נראה, שאם האש מתקדמת באופן רגיל בלי שינוי, ובסופו של דבר היא מגיעה אל מחיצת המים, זהו גרם כיבוי. אולם, במקרה שהניצוץ שעף נופל ישירות אל המים הנמצאים בכלי, זהו מקרב כיבוי[5].

לפי האפשרות השניה, הבבלי חולק על הירושלמי. שיטת הבבלי היא שאף רבנן מודים שמחיצת מים אסורה, והיא בגדר מקרב כיבוי ולא גרם כיבוי.

הרשב"א נקט כדרך הראשונה, לפיה הבבלי מתיר מחיצת מים. לשיטה זו, כאמור, אסרו מצד מקרב כיבוי רק במקרה שהאש נופלת ישירות אל תוך המים. מחיצת מים מן הצד, לעומת זאת, דינה ככל גרם כיבוי שמותר. כך כתב הרשב"א:

"ויש מפרשים מקרב את כבויו לפי שהמים תחת הניצוצות ונופלות לתוכו, ואינו דומה אפילו למחיצת שלג וברד דשרו רבנן וכדאיתא בירושלמי (ה"ח), וכדמשמע נמי בפרק כל כתבי הקדש (קכ:) גבי טלית שאחז בו האור דשרו רבנן דרבי יוסי ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה, וטעמא משום דהכא אין דבר מפסיק בין המים לניצוצות וכל זמן שהן נופלות הרי הן נופלות לתוך המים וכבות אבל התם אין המים תחתיו אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא לא חשבינן ליה מקרב כבוי"       (רשב"א שם)

לדברי הרשב"א, מותר לתת מים על הטלית מהצד שאינו בוער אפילו כאשר מתכוון לכיבוי. זאת, כיוון שאין זה אלא גרם כיבוי (וראה עוד להלן).

במקום אחר כתב הרשב"א, שדין מקרב כיבוי שייך כאשר ישנו שילוב של שני גורמים: (1) פעולה ישירה ו(2)ודאות הפעולה (האם ודאי יכבה). בזה, חילק בין מקרב כיבויו למי שכתוב לו שם ה' על ידו שיורד וטובל, שאף על פי שהוא עושה פעולה ישירה, כיוון שאינו ודאי שיימחק השם מותר:

"תמיהא לי דהא מכיון שהוא מכניס ידו במים הרי זה כמקרב את כבויו, ויש לומר דלא קרינן מקרב את כבויו אלא בכעין נותן מים בכלי שתחת הנר ואי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה ודאי תכבה, אבל כאן אפשר דלא ימחק שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים"     (רשב"א קכ: ד"ה לעולם יורד)

 

ג. ההשוואה לנתינת מים על הטלית

לשיטת רש"י, כאמור, וכן לאפשרות השניה בהבנת הר"ח ורבינו תם, מחיצת מים אסורה. לאור זאת, יש לעיין כיצד התירו בדף קכ., בטלית שאחזה בה האש מצד אחד, לתת מים בצד השני. הרי, לכאורה, זהו קירוב כיבוי.

שאלה זו, כמובן, לא שייכת לשיטת רבינו פור"ת בתוספות, משום שלהבנתו לא אסרו אלא בכלי עם מים שיש חשש שיקרבנו בשעת נפילת הניצוצות.

התוספות שם, וכן התוספות ישנים, כתבו:

"ולא דמי לטלית שאחז בו האור מצד אחד שאינו אלא שלא תתפשט האור[6]"   (תוספות שבת מז:)

כוונתם, כך נראה, שבטלית אינו מתכוון לכבות את האש אלא לעצור את התפשטותה.

מסתבר, שתירוץ זה נוח יותר אם אנחנו מבינים שלא מדובר באיסור דאורייתא כלל גם במחיצת מים אלא חשש (שמא יקרב את המים לאש בשעת מעשה). על פי אפשרות זו הגיוני לטעון, שכאשר גם אין לו כוונת כיבוי לא גזרו. בצורה זו, ניתן להסביר את שיטת הר"ח ור"ת, הסבורים שמקרב כיבוי אסור מדרבנן בלבד.

אולם לרש"י, הסבור שמקרב כיבוי הוא איסור דאורייתא, צריך עיון מה תועיל לנו העובדה שרק מתכוון שלא תתפשט האש, הרי זהו "פסיק רישיה" שכאשר תגיע האש למקום המים היא תכבה. למעשה, מדובר במקרה זה בפסיק רישיה דנחיא ליה, שודאי אסור.

יתכן שניתן להסביר את רש"י, לאור הסבר הרמב"ן בפסיקת הרי"ף.

 

ד.  יסוד דברי רב יהודה

כאמור, בגמרא נאמר:

"אמר רב יהודה אמר רב טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה" (שבת קכ.)

הרי"ף השמיט את ההלכה של כיבוי הטלית, ולא הזכירה בהלכותיו. הרמב"ן פירש, שלפי הרי"ף רב יהודה סבור כירושלמי שהזכרנו לעיל. אכן, על פי הירושלמי חכמים מתירים אף מחיצת מים, וכן נתינת מים על הטלית, אך הרי"ף פוסק כבבלי וסבור שזהו מקרב כיבוי האסור:

"לא כתבה רבינו ז"ל בהלכות ואף על גב דאתיא כתנא קמא דשרי כל גרם כיבוי דהלכתא כוותיה, ולא ידעתי מאיזה טעם, ושמא הוא סובר לדמותה למאי דאמרינן בשלהי כירה ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ואמר רב אשי עלה אפילו תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו ופירוש דלא דמי כלי מלא מים אף על פי שיש לחוש לשמא יבקע לנותן מים ממש שהוא מקרב גוף הכיבוי להדיא ואסור לדברי הכל, ורבי יהודה דשרי הכא סבר ההיא מתני' ר' יוסי היא ובשבת... ומיהו אנן אתירוצא דרב אשי סמכינן ואתיא דלא כרבי יהודה"    (רמב"ן קכ. ד"ה הא דאמר)

לאור זאת, ניתן להציע שגם רש"י סבור שדברי רבי יהודה אינם תואמים את הסוגיה בדף מז:.

בכל אופן, הרמב"ן עצמו נטה לפסוק כשיטת רבי יהודה למרות הסוגיה בדף מז, וטען שיש לחלק בין הסוגיה שם לדברי רבי יהודה:

"ואף על פי כן יותר נכון לפרש דהתם ודאי מכבה והכא כמחיצת כלים דמי דאפשר דלא מכבה כדקאמר ואם כבתה כבתה"[7] (רמב"ן שם)

הרמב"ן סבור שבנותן מים בצד הטלית, אין זה פסיק רישיה שיכבה. לפי הבנתו, יתכן שהאש לא תכבה אפילו כאשר תגיע למקום המים שבטלית. דבר זה, לטעמו, מדויק מלשון הגמרא: "ואם כבתה כבתה"[8].

נראה, שגם בדרך זו אפשר ליישב את שיטת רש"י. כיוון שבנותן מים על הטלית אין זה פסיק רישיה וגם אינו מכוון לכיבוי, מותר.

אולם, מדברי הראשונים עולה שאין חילוק מצד ודאות הכיבוי. את דברי הגמרא "ואם כבתה כבתה", פירשו באופן אחד, שאינו מכוון לכך שהכיבוי אינו ודאי. להבנתם, אף על פי שהכיבוי ודאי, מכל מקום לא איכפת לנו בזה משום שאינו אלא גרם כיבוי[9].

נראה לי להציע, שיש מקום להכריע כרבי יהודה המתיר ליתן מים על הטלית בצד אחד, אף לשיטת רש"י. למרות שרש"י סבור שכל מקרב כיבוי, שהניח את המים במקום שעתידה האש להגיע אליהם, נחשב מכבה. כיוון שאינו מפגיש ממש את האש עם המים, צריך שתהיה כוונתו לכיבוי.

באמצעות הכוונה מגשרים על הפער הפיזי שבין המים לבין האש. כיוון שמלאכת מחשבת אסרה תורה, אם עושה כן על מנת לכבות וידוע שהאש מתפשטת אל מקום המים, נחשב לשיטת רש"י ככיבוי בידיים.

אולם, אם אין לו כוונה לכבות אזי אינו נחשב מכבה. מעשה כיבוי ישיר אין כאן, ומחשבת כיבוי המצטרפת למעשה נתינת המים אין כאן. לפיכך, הותר לו ליתן מים בצד האחר של הטלית, אם כל מגמתו היא לעצור את התפשטות האש ואינו מכוון לכיבוי.

 

ה. הדלקת נרות שבת בכלי שיש בו מים

כעת, נדון באנשים הנוהגים להדליק נרות שבת בכלי שיש בו מים ושמן צף על גביו. לכאורה, יש בזה משום מקרב כיבוי, ויש לאסור אף מערב שבת שמא יעשה כן אף בשבת. כך שנינו בברייתא בגמרא שם:

"והתניא נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת ואין צריך לומר בערב שבת ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה מערב שבת ואין צריך לומר בשבת(שבת מז:)

על כך כתבו התוספות:

"ומה שרגילים לתת מים בזכוכית שקורין לאמפ"א ונותנין עליה שמן בערב שבת אין זה קרוי קירוב כיבוי דכיון שאין מתכוין לכיבוי כלל אלא להגביה את השמן לא שייך למגזר מידי שמא יעשה בשבת ושרי אפילו לרבי יוסי וכל שכן לרבנן דאם לא כן אפילו בלא מים אסור שהניצוצות נופלות בשמן"    (מז: תוד"ה מפני)

לשיטת התוספות, גם מקרב כיבוי במהותו הוא גרם כיבוי, אלא שיש בו חשש של איסור תורה אם יקרב הכלי לניצוצות בשבת. לאור זאת, כותבים התוספות שבנידוננו אין לחוש שיגיע בדרך כלשהי לאיסור שבת, שהרי בוודאי לא יוסיף מים לנר הדולק בשמן בשבת (משום שכולם יודעים שאין לכבות בשבת).

כך כתב הרשב"א במפורש, בהביאו את דברי התוספות:

"פירוש אם אתה מתירו לעשות כן בערב שבת אתי למיעבד אפילו בשבת ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן, ואם תאמר מאי שנא ממצודת חיה דגים ועופות... דשרו בית הלל עם חשיכה ולא גזרינן דלמא אתי למעבד בשבת? יש לומר התם דאב מלאכה היא לא חיישינן דמבדל בדילי אינשי מינייהו דכולי עלמא ידעי דאסיר וזהירי בהו, אבל בנתינת מים תחת הנר לא רמי אנפשיה ולא חשיבא ליה מלאכה וסבר דשרי ויהיב ומקרב כבויו, ולפי פירוש זה ליכא למיחש לנתינת מים מערב שבת בתוך עששית של זכוכית שקורין לנפדיש דהא ליכא למיגזר לשמא יתן לתוכו בשבת דבהא מיזהר זהירי אינשי" (רשב"א שם ד"ה מפני)

אולם, לפי זה לא ברור מדוע כתבו התוספות שיש להתיר רק  מפני שמתכוון להגביה השמן בלבד ואינו מתכוון לכבות.

יתכן לומר, שהתוספות כתבו כן רק בשיטת רבינו תם ורבינו חננאל. יתירה מזאת, ניתן להציע שכל קושיית התוספות הייתה רק בדיונם בשיטת רבינו תם, אך לשיטתם, שיטת רבינו פור"ת, אין לחוש כלל שאין כאן איסור תורה כלל.

אולם, מחצית השקל הבין שהתוספות כתבו כם גם לשיטתם, ולכן טרח ליישב את הסתירה. לדבריו, יש לחוש שמא יעשה גרם כיבוי באופן שאינו כרוך ישירות בהבערה, כפי שכתב:

"דלא גזרינן שיעשה בשבת כי אם מה שאנו מתירים לו בערב שבת, ואם כן כשנותן מים ואחר כך שמן ואחר כך מדליק, וכוונתו רק להגביה ולא לגרם כיבוי, ליכא למיחש שיעשה כן בשבת, דהא ידוע לכל דאסור להבעיר ולהדליק בשבת, והוי דומיא דמלאכות המוזכרים בסימן רנ"ב דמותרים להתחיל מבעוד יום, וכמו שכתב מגאן אברהם (ס"ק ז'). וגם ליכא למיחש שיעשה גרם כיבוי בשבת בדבר אחר שאין בו הדלקה, ולזה איכא למיחש, דהא איסור זה קל בעיני הבריות, כמו שכתב מגן אברהם (שם), מכל מקום הרי לא נתכוין עתה לגרם כיבוי, וליכא למיחש שיעשה גרם כבוי. מה שאין כן אי נתכוין לגרם כבוי, שפיר איכא למיחש שיעשה בשבת גרם כיבוי באותו ענין שאין בו הבערה והדלקה"  (מחצית השקל רס"ה, ט')

בדעת הרשב"א יש לומר, שאין הוא חושש לפעולות נוספות, אלא לכך שהאדם לא יעשה נתינת מים ישירה בשבת. על כך  כתב הרשב"א, שבמקרה של נתינת המים בזכוכיות פשוט שהאדם לא יתן מים בשבת לתוך הנר הדולק.

בניגוד לדברים אלו, בהמשך דבריו כותב הרשב"א את פירושו בסוגיה, ומחלק בין פעולה של קירוב כיבוי לבין העמדת כלים או נתינת מים. לדבריו, בקירוב כיבוי, בו הניצוצות נופלים ישירות לתוך המים, יש להחמיר, ואילו בהעמדת כלים או נתינת מים בצד הטלית, אין זו פעולה ישירה, ולא החמירו בה.

על פי מסקנה זו שב הרשב"א והקשה על נידוננו, שהרי הניצוצות נופלים ישירות לתוך המים והם כבים, ולפיכך כתב דרך אחרת לתרץ:

"ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות, ויש לומר דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי אבל הכא דמתכוין לכבוי אסור"   (רשב"א שם)

לפי זה, יש מחלוקת בין הראשונים בשאלה האם יכול לתת מים מבעוד יום בנר, אפילו מתכוון לכיבוי. במקרה שלא מתכוון לכיבוי, בוודאי שיכול.

השולחן ערוך והרמ"א נחלקו:

"ומכל מקום מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן.

הגה: ויש אומרים אפילו מתכוין לכבוי, שרי מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין"  (שו"ע או"ח רס"ה, ד')

ויש לומר שמחלוקת הש"ע והרמ"א תלויה במחלוקת בין שתי הדרכים שהציג הרשב"א בדבריו: לדרך התוספות יש להתיר אפילו במתכוון, ואילו לדרך השניה המוצעת שם יש להתיר דווקא באינו מתכוון.

כך אכן כתב הגר"א שם, שהדבר תלוי במחלוקת התוספות עם רבינו חננאל ורבינו תם[10]:

"פלוגתתם תליא בשני תירוצים של תוס' שם ד"ה מפני. ונראה דלפי כו' ועוד כו'. דלפי תי' הראשון דגם במחיצה של מים מותר אלא כל שנופל להדיא לתוך המים אסור וכל שאין נופל להדיא כמו טלית שאחז בו האור מותר ואפי' מתכוין ה"ה כאן וז"ש וי"א כו'. ולפי תי' השני דבמחיצה של מים כיון דאין מחיצה מפסקת אסור והא דטלית משום שאין מתכוין ה"ה כאן כיון שאין מחיצה מפסקת אסור אא"כ שאין מתכוין" (ביאור הגר"א שם)

אמנם, אם נדייק בלשונו של הרמ"א נראה, שהוא סבור שטעם ההיתר גם במתכוון הוא מפני שאין הניצוצות נופלים ישירות למים והשמן חוצץ.

אכן, הגר"א תלה את הדברים בתירוץ הראשון של התוספות בשיטת ר"ת, ובזה כתב שגם במתכוון מותר כי אינו נופל ישירות לתוך המים. בניגוד לכך, הרשב"א, שסבר כשיטה זו, סבור שאין השמן נחשב חוצץ ונידוננו נקרא שנופל ישירות למים. לכן, אין להתיר אלא באינו מתכוון.

רק לשיטת רבינו פור"ת בתוספות, סבור הרשב"א שיש להתיר גם במתכוון[11].



[1] אינו ר' יוסי התנא אלא אמורא.

[2]  נראה שצריך לגרוס ר' יוסי, משום שמדובר ברבי יוסי התנא, וראה קרבן העדה שם.

[3] עיין שם בדבריהם, שנטו לומר ששיטתם היא שיטת רש"י, ומה שכתב שהוא מכבה ממש היינו שיכול לבוא לידי כיבוי ממש אם ייפלו ניצוצות בשעה שמגביה את הכלי. אמנם, דבר זה הוא דוחק.

[4] מה שכתבנו שפירוש זה הוא קרוב לפירוש רש"י, ולא זיהינו אותו לגמרי עם פירוש רש"י, הוא מפני שבדבריהם לא הוזכר להדיא שמקרב כיבוי הוא מכבה ממש. על כן, יתכן שהם סבורים שאף מקרב כיבוי אינו מכבה גמור אלא שכיוון שאין הפסק בין המים לאש, יש בו איסור דרבנן של קירוב כיבוי.

[5] וראה עוד להלן בדברי הרשב"א שהלך בדרך זו בהבנת הסוגיה, שביארנו שם גדרי התופעה לשיטה זו.

[6] פירשנו בפנים שאינו מתכוון לכיבוי אלא למנוע התפשטות האש. אולם, מדברי הר"ן נראה שהוא הביא תירוץ זה בכיוון שונה, שאינו נעוץ בכוונת העושה אלא באירוע שמתרחש בפועל.

לדבריו כאשר האש מגיעה למים יכולים להתרחש שני דברים: (א) המים יכולים לכבות את האש, והוא הדבר שקורה בנפילת הניצוצות לתוך הכלי שיש בו מים, ו(ב)המים יכולים לעצור את התפשטות האש, וזה מה שקורה בטלית:

"שאף על פי שנותן המים מערב שבת אסור מפני שמקרב כיבוי הניצוצות הנופלות שם בשבת ולא דמי לטלית שאחז בה האור דשרי' בפרק כל כתבי (קכ.) ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה דהתם היינו טעמא לפי שאין המים מכבין את הדליקה אלא מונעין שלא יתפשט האור אבל הכא טפי מגורם הוי" (ר"ן שבת כא: באלפס ד"ה ולא)

יתכן שעיקר הדבר תלוי בשאלה אם יש כמות גדולה של מים המשתלטת על האש (או שמדובר בניצוץ בודד), או שהאש מגיעה למקום לח שאינה יכולה להתפשט יותר, וצריך עיון.

[7] מעין זה כתב הריטב"א :

"דניצוצות אי נפלי ודאי יכבום המים, אלא הכא מי אמר שיגיע האור עד המים, וכי מטי להתם מנ"ל דכבו המים דילמא לא כבו, תדע דנקט בלישניה דרב יהודה ואם כבתה כבתה אלמא אפשר דלא כביא כלל"  (שם ד"ה וכיון)

[8] ויש לקרב את הדברים למה שהבאנו למעלה משם הרשב"א שאין דין מקרב כיבוי אלא כשהוא ודאי שיכבה. יש לזכור שהרשב"א עצמו חילק מצד הישירות של הכיבוי, ראה לעיל  שהבאנו שיטתו.

[9] וכן נראה שלמד הרשב"א שחילק מצד ישירות הכיבוי ולא מצד הוודאות, אע"פ שהוא עצמו כתב שיסוד הוודאות הוא קריטי לדין מקרב כיבויו.

[10] וכן כתב החזון אי"ש לח, ח. מה שכתבו התוספות שצריך אינו מתכוון היינו דווקא בשיטת ר"ת והר"ח, ונראה שאין זה כשיטת המחצית השקל הנ"ל.

[11] עיין ביאור הלכה (שם ד"ה וי"א) שעמד על נקודה זו בשיטת הרשב"א, וראה עוד מה שכתב במשנה ברורה שם:

וליתן בע"ש מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה או חלב כדי שיכבה כשיבוא עד המים אסור לכו"ע דהא מתכוין לכיבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש ומ"מ במקום צורך יש להתיר בזה לסמוך על הפוסקים דס"ל דדוקא כשהמים בכלי אחר אסור שמא יעשה כן בשבת אבל באותו נר עצמו לא שייך למיגזר שיעשה כן בשבת שהכל יודעין שאסור ליגע בנר הדלוק גם יזהר ליתן המים בקנה קודם שמדליק הנר" (משנה ברורה שם ס"ק י"ח)

זוהי שיטת רבינו פור"ת בתוספות, המובאת גם בתחילת דברי הרשב"א וכפי שהתיר שם בפירוש לשיטה זו מפני שאין לחוש שיכבה בידיים.