גרם כיבוי (ו) – כיבוי וגרם כיבוי ביום טוב, לצורך אוכל נפש ושלא לצורך

  • הרב ברוך גיגי

א. עישון על גחלים ומיתוק חרדל

בגמרא בביצה נאמר:

"איבעיא להו מהו לעשן[1](רש"י: פירות בעשן בשמים, לקלוט טעם הבושם) רב ירמיה בר אבא אמר רב אסור (דתפנוק יתירא הוא, ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס, ובהאי עשן איכא אב מלאכה, כדמפרש רב הונא טעמיה מפני שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהן) ושמואל אמר מותר (דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם, ודמי לנזדמן לו צבי ביום טוב) .

רב הונא אמר אסור מפני שמכבה (כדפרישית אינו שוה לכל נפש, לפיכך אסור לעשות אב מלאכה בשבילה) אמר ליה רב נחמן ונימא מר מפני שמבעיר (הבשמים, שגם זה אב מלאכה) אמר ליה תחלתו מכבה וסופו מבעיר (ותרוייהו הוו ביה, ואנא קמא קמא נקטי).

אמר רב יהודה על גבי גחלת אסור (דאיכא מכבה ומבעיר) על גבי חרס מותר ..רבא אמר על גבי גחלת נמי מותר מידי דהוה אבשרא אגומרי (כשמואל, דאוכל נפש הוא עשון פירות זה, ושוה לכל נפש, ואי משום כבוי והבערה ואולודי ריחא - מידי דהוה אבשרא אגומרי, דאיכא כל הני, ושרי)(ביצה כב:)

לשיטת רש"י בסוגיה זו, פשוט שמותר להבעיר ולכבות ביום טוב לצורך. כל המחלוקת בסוגיה היא האם צורך זה שווה לכל נפש וממילא מותר ביום טוב, או לא.

בגמרא בשבת (קלד.) אסרו למתק את החרדל ביום טוב בגחלת של עץ. על פי רש"י, האיסור נעוץ בכך שיש בזה כיבוי. על דין זה הקשו בגמרא:

"אמר ליה אביי לרב יוסף מאי שנא מבישרא אגומרי? אמר ליה התם לא אפשר הכא אפשר" (שבת קלד.)

רש"י הסביר, שעקרונית מותר לכבות ביום טוב לצורך אוכל נפש. לפיכך, מותר לצלות בשר על גחלים אף על פי שמכבה את הגחלים על ידי השמנונית הנוטפת מהבשר. אולם, אין להתיר אלא באופן שאי אפשר להכינו מערב יום טוב[2], כצליית בשר שיפוג טעמו אם יצלוהו מערב יום טוב. חרדל, לעומת זאת, אפשר להכינו מערב יום טוב בלא שיפוג טעמו, ולפיכך אסרוהו.

בחידושים המיוחסים לר"ן הביא את דעת הרא"ה, המסכימה חלקית עם רש"י. הרא"ה ניסח את ההיתר לכבות לצורך אוכל נפש בבהירות:

"'אמר לי' התם לא אפשר הכא אפשר. כתב הרא"ה ז"ל לא אפשר לבשר בלא בישול וכיון דכן בכל דבר מותר שכל צורך אוכל נפש מותר דאין המכבה חמור מן המבעיר ואפילו הי' אפשר לו מערב יום טוב מותר דכל לאוכל נפש לא שנא אפשר לי' ולא שנא לא אפשר לי' אבל הכא גבי חרדל מיתוק שלו בגחלת אינו עיקר אוכל נפש אלא תיקון ומילתא דאפשר בלאו הכין וכיון שכן דאפשר לו מבערב ואפשר לו גם כן בגחלת של מתכת אסור לו בגחלת של עץ ומיהו איסורא דרבנן הוא דאסרי לי' הכי ומשום טעמא דפרישנא" (חידושים המיוחסים לר"ן, שבת קלד:)

 

לעומתם, הרי"ף גרס אחרת בסוגיה. מדבריו עולה, שאין היתר כיבוי לצורך אוכל נפש ביום טוב. כך כתב:

"אמר ליה אביי לרב יוסף מאי שנא מבישרא אגומרי? א"ל התם ליכא כבוי הכא איכא כבוי" (ביצה יב.)

אם כן, לדברי הרי"ף אנו מתירים בצליית בשר על גבי גחלים מפני שאין בזה כיבוי, בניגוד לחרדל שיש בו כיבוי. מדבריו משתמע, שאין להתיר כיבוי אפילו לצורך אוכל נפש.

 

בעל המאור חולק על הרי"ף, ומסכים עקרונית עם גישת רש"י[3]:

"אלא שהוא כתב מאי שנא מבישרא אגומרי אמר ליה התם ליכא כבוי הכא איכא כבוי ואנן לא גרסי' הכי כי כל כבוי שהוא מחמת אוכל נפש מותר ומה לי הבערה ומה לי כבוי" (בעל המאור שם)

 

לעומתו, הרמב"ן במלחמות ה' הסכים עם גירסת הרי"ף, אך פירש את שיטתו באופן שאף הוא מודה שיש היתר כיבוי לצורך אוכל נפש. אלא, שהוא סבור שצליית בשר על גבי גחלים אינה מלאכת אוכל נפש, ולפיכך אין להתיר אותה אלא מפני שאין בה כיבוי. כך כתב :

"הכי קאמר אף על פי שאין זה צורך אוכל נפש ממש מותר[4] להניח ע"ג אש הדלוק לקדרה לפי שאין כאן כבוי שסופו מבעיר וכיון שכבוי אין כאן הבערה אין כאן"  (מלחמות ה' שם)

לשיטתו, כל כיבוי שסופו להתבער, אינו לא מכבה ולא מבעיר.

בניגוד לרמב"ן, המאירי הבין מדברי הרי"ף[5] שאין היתר כיבוי ביום טוב לצורך אוכל נפש[6]:

"ואף על פי שבשר על גבי גחלים הותר אף בגחלת של עץ אין שם כבוי גמור שהרי סופו מבעיר אבל זה כבוי גמור הוא וכבר ביארנו שהכבוי הגמור אסור אף לצורך אוכל נפש שאין תיקון האוכל בא על ידי כבוי"  (מאירי שם)

הצד השווה שבין המאירי והרמב"ן הוא, שכיבוי שסופו הבערה מותר ביום טוב. אולם, נראה שיש ביניהם הבדל ביסוד היתר זה.

המאירי, כך נראה, סבור שכיבוי שסופו מבעיר נחשב כיבוי אך אינו כיבוי גמור. כיוון שמיד הוא מתבער מחדש אין זה כיבוי של קיימא, ולאו מלאכת מחשבת היא[7]. בכל אופן, נראה פשוט שיש בזה, לכל הפחות, איסור דרבנן, ככל מלאכה שאינה מתקיימת שפטור אבל אסור, והתירוה רק לצורך אוכל נפש.

אולם, מלשון הרמב"ן שם נראה שאינו כיבוי כלל. לשיטתו, אין כיבוי אלא במניעת בעירה או בעשיית פחמים, וכאן אין בזה לא זה ולא זה. הגחלים שתחת הבשר ממשיכים להתבער בסמוך ל"כיבוי", והדבר נחשב כחלק טבעי של הבעירה.

ניתן להביא ראיה לחילוק שהצענו בין שתי השיטות, מלשון שבו נקטו.

המאירי התייחס בדבריו רק לשאלת הכיבוי (שאינו כיבוי גמור), ולא הזכיר הבערה. זאת, כיוון שחידושו נוגע רק לדין הכיבוי. לטעמו, יש כאן מבעיר, שהרי ההבערה מתקיימת, אלא שמותרת ביום טוב לצורך אוכל נפש.

לפי הרמב"ן, לעומת זאת, פעולה זו אינה לא כיבוי ולא הבערה, משום שאין בזה שום פעולה מחודשת. לדידו, מדובר בחלק טבעי של הבעירה. לפיכך כתב הרמב"ן מפורשות, "וכיון שכבוי אין כאן הבערה אין כאן".

ההסבר שהעלנו מוכרח בדבריהם גם מטעם נוסף. על פי המאירי, הרי"ף אוסר כיבוי לצורך אוכל נפש. אם כן, יש חילוק בין כיבוי להעברה, ודי בכך שנאמר שאין כאן כיבוי אף על פי שיש הבערה, שהרי זו הותרה לצורך אוכל נפש.

אולם, הרמב"ן סבור שאין חילוק בין כיבוי להבערה, ושניהם מותרים ביום טוב לצורך אוכל נפש. לשיטתו, סיבת האיסור בסוגייתנו היא שאין זו מלאכת אוכל נפש. על כן, חייבים להסביר היתר צליית הבשר באופן שאין בו לא כיבוי ולא הבערה.

 

ב. הסוברים שאין כלל היתר כיבוי ביום טוב

כאמור, לפי הרז"ה, המאירי והגר"א, שיטת הרי"ף היא שלא הותר כיבוי ביום טוב אפילו לצורך אוכל נפש. כאן יש לשאול, מה נשתנתה מלאכת כיבוי מכל המלאכות, שהותרו לצורך אכילה ביום טוב?

על השאלה בדעת הרי"ף, נשיב תוך דיון בשיטת הרמב"ם בנושא זה:

"אף על פי שהותרה הבערה ביום טוב שלא לצורך אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה, שהכבוי מלאכה ואין בו צורך אכילה כלל, וכשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוקה כמי שארג או בנה"  (יום טוב ד', ב')

את שיטת הרמב"ם ניתן להבין במספר דרכים, כפי שנראה.

בפשטות ניתן לומר, שדעת הרמב"ם שכיבוי אינו נחשב, בדרך כלל, מלאכת אוכל נפש, כיוון שאינו מסייע לאוכל נפש. אולם, אילו יארע מצב שהכיבוי נחוץ לצרכי אוכל נפש, יהיה מותר לכבות ביום טוב, ככל מלאכה המותרת במקרה זה.

גם להבנה זו, ברור שהרמב"ם מחלק בין הבערה לכיבוי. את כיבוי, בניגוד להבערה, לא נתיר שלא לצורך, והכלל "מתוך שהותר לצורך הותר נמי שלא לצורך" לא יחול בו[8].

בעל התבואת שמש על הרמב"ם[9] האריך לדון בדעת הרמב"ם לגבי דין "מתוך" במלאכת כיבוי. זאת, כך נראה, משום שהבין שהרמב"ם אכן מתיר כיבוי, במקרה של אוכל נפש:

"לכך פסק כסברא הפשוטה דגבי כבוי לא אמרינן מתוך מפני שעיקר מלאכת כבוי אינו לצורך אוכל נפש כלל ואי משום שהותרה במלאכת החרדל. היינו מיעוטא. ובשביל זה לא אמרינן מתוך" (תבואת שמש יום טוב א', ב')

 

אולם, יש מקום לבעל הדין לחלוק, ולטעון שלפי הרמב"ם כיבוי אין בו צורך אכילה לעולם. לפיכך, אסור לכבות את האש בכל עניין.

אף על פי שיש מציאות שמכבים את האש לטובת התבשיל, כגון שלא ייחרך, סבור הרמב"ם שאין זה נקרא מלאכת אוכל נפש מפני שהפעולה עצמה אינה באוכל אלא באש.

כך כתב המגיד משנה, בדבריו היסודיים:

"המכוון אצלי בדעת רבינו כך הוא מלאכה שחייבין עליה בשבת ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשה אותה ביום טוב לוקה חוץ מן ההוצאה וההבערה שאף על פי שאינן לצורך אכילה אינו לוקה ואפילו עשאן שלא לצורך אכילה. ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתייה, ואם כן היה מן הדין שיהיו הבערה והוצאה נאסרין כמו כתיבה ואריגה, אלא שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו שלא לצורך. ונראה טעם לשני אלו, ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואף על פי שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך, והבערה אף על פי שאינה באוכלין ומשקין כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת הוא דאסור הא ביום טוב שרי. וכן דרשו לפי שביום השבת מיותר הוא דהא בשבת מיירי קרא לעיל מיניה וביום השביעי וכו' והיה די באמרו לא תבערו אש בכל מושבותיכם אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון הכתיבה וההריסה והאריגה והבנין אפילו עשאן לאכילה לוקה ושאר המלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפייה אפילו עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה"   (מגיד משנה יום טוב א', ד')

 

כמו כן ניתן להציע, שלפי הרמב"ם אין היתר לעשות מלאכה באוכל נפש אלא כשהמלאכה מתקנת את האוכל. אולם, במקום שהאוכל קיים ואין המלאכה אלא כדי למנוע נזק מן האוכל, אין בזה היתר אוכל נפש ביום טוב. לכן, אין היתר לכבות ביום טוב בכל מקרה, משום שאין בזה תיקון האוכל אלא מניעת חריכתו.

כך כתב במרכבת המשנה:

"ולא משכחת לצורך אכילה דהמסתפק משמן שבנר[10] איננו מתקן את השמן בכיבוי זה אלא שמונע שלא יפסד ולא חשיב מלאכת אוכל נפש כמו שחיטה ובישול שמכשיר את האוכל" (מרכבת המשנה ד', ב')

לעניות דעתי, פשוט יותר בלשון הרמב"ם שמלאכת כיבוי אינה באוכל נפש כלל, ואין בה שום היתר ביום טוב, כדעת המגיד משנה ומרכבת המשנה.

*

בשיעור הבא נדון בסוגיות שונות, מהן משתמע שיש היתר כיבוי ביום טוב בתנאים מסוימים. דיון זה ייעשה ביחס לשיטות האוסרות כיבוי ביום טוב אפילו לצורך אוכל נפש.

                                                                                                                                                                                       



[1] המאירי הרחיב כאן בתיאור המציאות שהייתה נהוגה:

"בימי חכמי התלמוד היו מעשנין את הפירות וענין העשון הוא שהיו נותנין פירות המתיבשין כגון תאנים ותמרים וערמונים קלופים והדומים להם מפירות שאין בהן קליפה או שהוסרה קליפתם שאחרי יבשותן היו פורסין אותן על גבי מחצלת נקובה נקבים נקבים מונחת על גבי יתדות והיו מניחין בקרקע תחת המחצלת מדורה של גחלים וזורקים עליהם אבק בשמים והיה עשן הבשמים עולה לפירות דרך הנקבים וריחן נקלט בהן ועשון זה יש בו מלאכה אם כבוי אם הבערה שתחלתו מכבה שאבק הבשמים בשעת זריקתו מכבה מקצתן של גחלים ואח"כ מתחזק חומן של גחלים בחומן של בשמים וחוזרות ומתבערות ומבעירות את הבשמים"

[2] והשווה לשיטת רש"י בתחילת פרק שלישי בביצה:

"אין צדין דגים - אף על גב דשחיטה ואפייה ובשול מאבות מלאכות הן, והותרו לצורך יום טוב - טעמא משום דאי אפשר מערב יום טוב, דשחיטה - חייש למכמר בשרא, פן יתחמם ויסריח, אבל צידה - אפשר לצודו מבעוד יום, ויניחנו במצודתו במים, ולא ימות ולמחר יטלהו"    (רש"י ביצה כג:)

[3] בעל המאור שם פירש את האיסור למתק את החרדל בגחלת באופן שונה מרש"י. כאמור, רש"י הולך לשיטתו שמלאכת אוכל נפש מותרת ביום טוב, רק באי אפשר מערב יום טוב אסור. אולם, רוב הראשונים חולקים עליו בזה. לפיכך, הסביר בעל המאור שהאיסור בחרדל הוא מפני שאינו שווה לכל נפש ודומה לעישון הפירות שהוזכר לעיל בשיטת האוסרים שם.

במלחמות שם הסביר האיסור בחרדל מפני שדרך לעשות ממנו לימים הרבה, ודומה למלאכת טוחן וכיו"ב שלא התירו מלאכת אוכל נפש ביום טוב, אלא בדבר שאדם עושה אותו ליומו [ראה היטב מלחמות שם יג ע"ב שהאריך].

במאירי הוסיף טעם אחר:

"ומכל מקום לגירסא זו ראוי לפרש הכא אפשר לעשות כן במתכת או במים חמין והתם לא אפשר בדרך אחרת ולמדת לפי דרכך שמותר למתקה בגחלת של מתכת"   (מאירי שם)

כיוון שיש אפשרות למתק את החרדל בלא להזדקק למלאכה, כגון בגחלת של מתכת, לא התירו לעשות כן באופן שיש בו מלאכה. ואף שגם בצליית בשר אפשר לצלותו על גבי חרס, כבר תירצו ששם אינו כיבוי גמור, שהרי סופו להבעיר, עיין להלן.

[4] בקטע אחר בדבריו שם הסביר נקודה זו:

"שהרי אפשר לצלות בלא כבוי והמובחר שבצלי אינו על הגחלים ממש אלא קרוב להם שלא על גבי גחלת או בתנור גרוף ואעפ"כ אין חוששין לכבוי זה"

לפי מה שביארנו בדעת רש"י, שגם במלאכת אוכל נפש אין להתיר אלא כשאי אפשר מערב יום טוב, היה מקום להקשות כיצד התירו לצלות בשר על גבי גחלים, שהרי אפשר לצלותו בלא כיבוי והבערה (תנור גרוף, חרס)? אלא, נראה שרש"י סבור שרק אם אפשר לעשות את כל הפעולה לפני יום טוב אין היתר ביום טוב. אולם, אם יפוג טעמו, מותר לעשותו ביום טוב בכל דרך, שהיא מלאכת אוכל נפש לטעמו.

וקרוב לזה בדברי הר"ן:

"וכיון שאינו איפשר אלא לעשות בו ביום אין מדקדקין בדבר לומר א"א לצלות בענין אחר אלא באיזה ענין שמזדמן או שהוא רוצה בו התירו משום שמחת יום טוב"  (ר"ן שם יב.)

[5] עיין גם בדבריו שבת קלד.

[6] וכן הבין הגר"א בשיטת הרי"ף:

"וזהו לגי' רש"י ושאר פוסקים אבל הרי"ף שם דגרס התם ליכא כיבוי ואסור כיבוי לצורך אוכל נפש"  (ביאור הגר"א תק"ז, ד')

[7] שאין זו מלאכה המתקיימת, עיין שבת קב: משנה ריש פרק הבונה.

[8] עניין זה עוד יידון לפנינו בהרחבה, בס"ד.

[9] רבי מאיר מגזע צבי, דור רביעי לש"ך.

[10] היינו, שנוטל שמן מנר הדולק כדי לאכלו או לבשל בו, שמכל מקום אינו אוכל נפש כי אינו מתקן את השמן.