ג. - הגדרת רגל

  • הרב יאיר קאהן

ג.

1. פתיחה

בשיעורים הקודמים, עסקנו במאפיינים המיוחדים של קרן ושן. בשיעור זה נעסוק באב השלישי הנאמר בשור - רגל, ונדון בייחודיות שלו בניגוד לשאר אבות הנזיקין. ובכן למדנו (דף ב:): "ובעיטה - תולדה דרגל היא! לא, רגל הזיקה מצוי, הני אין הזיקן מצוי". יוצא מגמרא זו שהמאפיין המיוחד של רגל הוא שהזיקו מצוי. וכך יוצא מתוך הסוגיה בדף ג. - "מאי שנא רגל? דהזיקו מצוי וממונך ושמירתו עליך, הני (תולדות רגל) נמי הזיקן מצוי וממונך ושמירתן עליך!".

על הגדרה זו לכאורה יש לשאול מדוע היא שייכת דווקא לרגל? הרי דרכה של בהמה להזיק גם באכילת דברים הראויים לה, ואם כן גם נזק של שן מצוי הוא! הייתכן לומר שכל שן חייב גם מדין רגל? הרי למדנו "אלא אמר רבא: תנא שור לרגלו ומבעה לשינו, והכי קאמר: לא ראי הרגל שהזיקה מצוי כראי השן שאין הזיקה מצוי". מה הוא אם כן, הפירוש של היזקו מצוי, ומדוע הוא מיוחד לרגל?

כמו כן, יש לעיין בהווה אמינא של הגמרא שרגל חייב רק בשלח שלוחי, אבל פטור באזלא ממילא. עלינו לברר האם הווה אמינא זו נובעת אך ורק מלשון הפסוק "ושלח את בעירו", שממנה אנו דורשים נזק על ידי רגל, או שמא ישנה סברא, על פיה היה לנו לפטור רגל כאשר הבהמה הולכת מעצמה.

2. שכיח טפי

פתחנו בקושי הקיים בהבחנה שבין רגל שנחשב אורחיה לשן שאינה נחשבת כאורחיה. נראה שהדרך הפשוטה ביותר להסביר קושי זה, היא לומר שיש רמות שונות של אורחיה. שן אמנם נחשבת לאורחיה, מצד העובדה שאין זה מעשה משונה. מאידך חסרה כאן הרגילות והשכיחות הקיימת ברגל.

והנה, למדנו לקמן (דף יט:): "תנו רבנן: השן מועדת לאכול את הראוי לה, כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק, ואכלה אוכלין הראויין לה ושתתה משקין הראויין לה - משלם נזק שלם; וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק, וטרפה בהמה ואכלה בשר - משלם נזק שלם; ופרה שאכלה שעורין, וחמור שאכל כרשינן, וכלב שליקק את השמן, וחזיר שאכל חתיכה של בשר - משלמין נזק שלם. אמר רב פפא, השתא דאמרת: כל מידי דלאו אורחיה ואכלה ליה ע"י הדחק שמיה אכילה, האי שונרא דאכל תמרי, וחמרא דאכיל ביניתא - משלם נזק שלם". הרי לנו, שאכילה על ידי הדחק מחייבת נזק שלם מדין שן. ונראה שהיינו משום שאכילה על ידי הדחק אינה בגדר מעשה משונה. מכל מקום, קשה כמובן לומר שאכילה זו היא מעשה שכיח. ואם כן, מוכח מכאן שנזק שן שייך גם במעשה שאינו שכיח.

על הסברנו יש לשאול, שלפיו, במידה והבהמה תאכל דברים שרגילה היא לאכול, לכאורה יהיה אפשר לחייב את בעליה מדין רגל. מציאות שכזאת נראית תמוהה, שכן לפי פשטות הסוגיות נראה שבאופן קטגורי שן מוגדרת כנזק שאינו מצוי.

טרם נציע הסבר נוסף, עלינו להתייחס לדברים שכתב הרשב"א אשר נראים לכאורה כתמוהים. המשנה (טו:) קובעת ש"הנחש מועד לעולם", אך נחלקו המפרשים בהגדרת נזקו. כבר ראינו בשיעור קודם, שתוספות (טז. ד"ה הנחש) סבורים שנחש חייב מדין רגל הואיל ואורחיה הוא. דייקנו שלפי הריב"א לעומת זאת, נחש חייב מדין קרן של שור המועד, מאחר שכוונתו להזיק. הרשב"א (דף ב: ד"ה ופריק) מציע אפשרות נוספת: "וסבור אני שאף הנחש שנשך הוי תולדה דשן ואע"פ שאינו אוכל, לפי שנהנה בנשיכתו. ואף ע"פ שאמרו בפ"ק דתענית (ח.) שמתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו מה הנאה יש לך, ואומר להם ומה יתרון לבעל הלשון; לאו למימרא שאין לו הנאה כלל קאמר, אלא שאין הנאה לאכול. ומכל מקום כיון דאורחיה בהכי לא נפיק מתולדה דשן, א"נ מתולדה דרגל". הרשב"א טוען שנחש נהנה בנשיכתו, ולפי טענה זו הוא מציע שנחש חייב מדין שן. אך סוף דבריו, "אי נמי מתולדה דרגל", אינם מובנים כלל. מה לנו אם אין הנאת הנחש הנאת אכילה? אם יש הנאה בנשיכה, עדיין יש לחייבה מדין שן! הלוא למדנו שכאשר בהמה נתחככה בכותל להנאתה, בעל הבהמה חייב מדין תולדה של שן, ובמה שונה נחש הנושך להנאתו?

כדי לתמוך בהבנתו, מגייס הרשב"א את הגמרא לקמן (טז.): "אמר רבי אלעזר: לא שנו אלא פכין גדולים, אבל פכין קטנים אורחיה הוא. לימא מסייע ליה: הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים!". משמע מגמרא זו שרביצה על פכין קטנים חייב מדין רגל. ועיין ברשב"א שכתב: "וכן נמי רביצה להנאתה תולדות רגל, וכדאמרינן בשלהי פרקין (טז.) הבהמה אינה מועדת לרבוץ, א"ר אלעזר לא שנו אלא פכין גדולים אבל פכים קטנים אורחיה הוא". כלומר, כמו שרביצה להנאה היא תולדה של רגל, כך נשיכת נחש היא תולדה של רגל אף על פי שיש לו הנאה בנשיכתו. אך דבריו תמוהים, שהרי בגמרא לא נאמר כלל שברביצה להנאה אנו עוסקים, ואם באמת יש לבהמה הנאה ברביצה זו, צריך להבין מדוע היא תולדה של רגל ולא של שן.

3. נמצא תמיד

על מנת להסביר את שיטת הרשב"א, עלינו להגדיר היזקו מצוי באופן אחר. נראה להסביר שהזיקו מצוי מיוחד בכך שהגורם של הנזק אינו מתחדש אלא נמצא תמיד. בקרן, השור נוגח רק בשעה של רוגז וכעס. כאשר חולף הכעס, אין השור מזיק. כמו כן, היזק של שן נגרם על ידי דחף של רעבון או תאוות אכילה, שאינם נמצאים תמיד. לעומת זאת, רגל היא תופעה הנובעת משגרה. שנינו בגמרא: "כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה? הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר" (דף יז.). ועיין ברש"י (דף ב: ד"ה רגל) שכתב: "רגל הזיקה מצוי - דכל שעה היא מהלכת ואם יש כלום תחת רגליה היא דורסת". באותה מידה, נחש הנושך, אף על פי שהנשיכה מסבת לו הנאה, אין הנשיכה נגרמת ממצב מיוחד של תאווה או רעב, אלא ממצב שגרתי. לכן מציע הרשב"א, שלמרות ההנאה שבנשיכה, אפשר לחייב נחש מדין רגל שהרי הנשיכה מצויה. בדומה לכך נראה לפרש את דבריו בעניין רביצה להנאה - רצון הבהמה לרבוץ על כלים קטנים אינו נובע מדחף פתאומי, אלא כך דרכן של בהמות, ולכן אפשר לחייבה מדין רגל שהרי היזקה מצוי. מאידך, בהמה שנתחככה בכותל להנאתה הווה תולדה של שן, שהרי הצורך הזמני להתגרד הוא המגרה את הבהמה להתחכך בכותל.

באמצעות הגדרה זו שסייעה בידינו להבין את דבריו הקשים של הרשב"א, זכינו להבין את הייחודיות של רגל, ובמה היא שונה מכל המזיקים האחרים.

4. מתעסק

אולי אפשר להוסיף על הבנתנו של היזקו מצוי על ידי דיוק בלשונו של רש"י בדף ג. . רש"י שם כותב: "כל היזק דרך הילוך - שלא בכוונה הוי תולדה דרגל דהזיקו מצוי ואין כוונתו להזיק". רש"י כאן מדגיש שנזק של רגל נעשה ללא כוונה, וצריך להבין מה בא רש"י ללמדנו. הרי הדבר פשוט שאילו כוונת הבהמה הייתה להזיק, אז הנזק היה בגדר קרן. האם דברי רש"י באים רק כדי להדגיש שאין ברגל משום קרן, או שמא רש"י רצה להגדיר לנו את המיוחד בהזיקו מצוי?

מושגים דומים לנזק רגל אנו מוצאים גם בתחומים אחרים בהלכה. כאשר אדם הולך לתומו בשבת, ובלי כוונה דורך על נמלה, אין זה נחשב לחילול שבת בשוגג שמחייב קרבן חטאת. הגדר ההלכתי של מעשה זה הוא מתעסק אשר פטור מקרבן. וכך למדנו בכריתות (דף יט.) "אם כן למה נאמר: 'אשר חטא בה'? פרט למתעסק". בגדר מתעסק נחלקו האחרונים. רבי עקיבא איגר הבין שאדם שחטא בהיותו מתעסק ביצע מעשה עבירה, אבל מאחר שלא עשה את העבירה לרצונו, הוא פטור מלהביא קרבן חטאת. ר' חיים מבריסק לעומתו טען שכאשר אדם היה מתעסק, לא נחשבת המעשה כאילו התבצע על ידו; אמנם גופו היה מעורב בקטילת הנמלה בשבת, אבל האדם במשמעותו הקיומית, כיצור בעל תודעה, לא עשה דבר. ממילא, טען רבינו חיים, שלא בפטור קרבן עסקינן, כי אם בהפקעה גמורה מאחריות אנושית.

כמובן, דברים אלו נאמרו ביחס לאדם, ויישומם לעולם של בעלי חיים אינו אוטומטי. ובכל אופן, יש מקום לדון כעין זה בבהמה ההולכת כדרכה ודורסת כל הנמצא תחת רגליה ללא שום כוונה - האם יתחייב בעל הבהמה מאחר שבהמתו עשתה מעשה נזק, והוא כבעליה חייב לשלם את החשבון? או שמא אי אפשר לראות את הבהמה כעושה מעשה נזק במקרה זה מאחר שאין היא אלא בגדר מתעסק, ואין אנו מייחסים מעשה הנזק לבהמה. לפי הבנה זו אם באנו לחייב את בעל הבהמה, אין זה אלא משום אחריותו האישית לנזק, ולא משום מעשה הבהמה.

מנקודת מבט זו, קל לנו להבין את ההווה אמינא של הגמרא, שרגל חייב דווקא בשלח שלוחי. ברגל אנו מחייבים את הבעלים מפני התערבותם בנזק הבהמה, והתערבות זו בולטת יותר כאשר הם בעצם שלחו את הבהמה ללכת בשדה חברו. לפי הווה אמינא זו, אם הבהמה יצאה לבדה ואין הבעלים מעורבים בנזק, אין מקום לחייב את בעל הבהמה בעד מעשה נזק של בהמתם, שהרי אין אנו מייחסים מעשה נזק זה לבהמה, מאחר שבהליכה ללא שום כוונה לנזק אנו עוסקים. מאידך, שן ורגל שהם מעשי נזק מכוונים מצד הבהמה, בין אם כוונתה ממש להזיק, בין אם כוונתה היא להנאה, אפשר לחייב את בעל הבהמה מפאת מעשה נזק של בהמתו, אפילו אם אינו גורם ישיר של הנזק.

למסקנה, רגל חייב גם כאשר הבעלים לא שלחו את הבהמה לשדה חברו. ניתן לפרש מסקנה זו בשתי צורות: א. אנו חוזרים מהטענה שאפשר ליישם גדר מתעסק לבהמה, ולכן אפשר לחייב בעל הבהמה על נזק בהמתם גם אם אינם מעורבים בנזק עצמו. ב. לפי המסקנה, אנו רואים את בעל הבהמה כמעורב בנזק אם לא שמרו בהמתם כראוי, גם אם לא שלחו את הבהמה ממש. לפי הבנה זו, גם למסקנה אפשר לאמץ את הבנתנו שייחודיות רגל נעוצה בכך שהבעלים חייבים עקב שייכותם בנזק, בניגוד לקרן ושן שהבעלים חייבים לשלם בגלל מעשה בהמתם. לפי זה ייחודיות רגל כפולה היא: מצד אחד היזק רגל מצוי, ולכן הבעלים שפשעו בשמירה מעורבים יותר בנזק שנגרם מהליכת הבהמה הקיימת תמיד. מצד שני, הנזק של רגל נעשה ללא כוונה, ולכן אין לחייב את הבעלים מצד מעשה בהמתם.

סיכום

עסקנו בבהמה העושה נזק דרך הליכתה. נזק זה המוגדר כרגל מיוחד משום שהיזקו מצוי. אפשר לפרש שייחוד זה הוא תולדה של רמה גבוהה יותר של שכיחות. הצענו שייחודיות רגל אינה רק משום הפרש כמותי ברמת השכיחות, כי אם משום הבדל איכותי הנובע מכך שהנזק של רגל נמצא תמיד. עובדה זו, מעלה את מעורבות בעל הבהמה בנזק הנגרם דרך הליכתה.

בניגוד לרגל, אין הבעלים מעורבים באותה מידה בקרן ושן שאינם נמצאים תמיד. לכן אפשר לטעון שחיוב הבעלים באבות אלו נובע מאחריות שלהם לשלם עבור בהמתם שהזיקה. מאידך, המחייב של רגל, שאינו מעשה מכוון של הבהמה, אולי אינו עומד בקריטריון של מעשה בהמה שיכול לחייב את הבעלים.

עקב הייחודיות של רגל, התורה לא יכלה להסתפק בפרשת רגל, והוסיפה שאר פרשיות נזיקין. לאחר שהתורה פירשה שאר האבות, יש לדון אם עדיין יש משמעות לייחודיות של רגל. או שמא, אחרי שהתורה פירטה את כל האבות, וכללה את רגל בתוכם, אין מקום לטעון על מחייב ייחודי של רגל. שאלה זו תידון אי"ה באחד השיעורים הבאים.

לשיעור הבא: מאי שנא שן? דיש הנאה להזיקה
 
1)     גמרא ב: "תנו רבנן...." עד ג. "... והחמור". מהם הדרכים השונות להגדיר את היחס בין שלשת אבות השור? מתוך הדיון בגמרא, מה ניתן להסיק בנוגע להגדרת שלשת האבות? (להרחבת העיון בשאלה זו, ראה מחלוקת רב ושמואל בנוגע למבעה (ג:) והדיון בגמרא שם איך לקרא את המשנה בהתאם לשתי שיטותיהם. עוד עיין אוצר הגאונים תשובות סי' ב).
 
2)     עיין גמרא ג. "טעמא... כשן". מה ניתן להסיק בנוגע להגדרת שן מההצעה להגבילו למקרה של מכליא קרנא? (עיין רש"י ד"ה אידי, רשב"א ד"ה שן שמסבירים למה מכליא קרנא שייך דווקא בשן). עיין ירושלמי "תולדות השן... גופא". מה ההבדל בנוגע לכלול בשן בין הירשלמי והבבלי? האם הבדל זה מורה על הגדרה אחרת לשן?
 
3)     ר"ח "אילולי... שנהנית", רש"י יח: ד"ה דדחיק, שיטה מקובצת ג. ד"ה אבל. מה המחלוקת בפירוש "טינפא פירות"? האם פירושים אלו משקפים הבנות שונות בשן? (ע"ע רשב"א ב: ד"ה ופריק, מגיד משנה הל' נזקי ממון א:י).
 
4)     גמרא ג: "אמר רב יהודה...." עד ד. "... כל שכן". תוס' שם ד"ה לא. מה הסבר של התוספות לאפשרות ששן קל יותר מקרן? תציע הסבר אחר. (ע"ע תוס' ו: ד"ה שור, ושם במהרש"א).
 
5)     עיין רש"י ג. ד"ה הגלל, תוס' ב: ד"ה כאשר. האם המחלוקת בנוגע למקור של שן מורה גם על הבנות שונות של האב? הסבירו את רש"י והר"ח לשיטותם.
 
6)     מאירי ג. ד"ה השן. מהו ההבדל הקונספטואלי בסבת המחייב בין שני המסלולים שהוא מתאר?