הדבקות בה' ובתורתו
דביקות בה' או דביקות בתורה?
בפרק י מתייחס רבי חיים מוולוז'ין באופן מפורש לטענתו של המגיד ממזטריטש לפיה אם אדם מאבד בעת הדביקות הוא מוכרח לחדול מהלימוד ולשוב להתבונן בגדלות ה' כדי לעורר את אהבתו לה' מחדש. רבי חיים קובע:
"ובשעת העסק והעיון בתורה ודאי שאין צורך אז לענין הדביקות כלל כנ''ל, שבהעסק ועיון לבד הוא דבוק ברצונו ודבורו יתברך והוא יתברך ורצונו ודבורו חד."
התורה עצמה היא ההתגלות היותר מעולה של הקב"ה בעולם ולכן עצם העיסוק בתורה והעיון והפלפול בחוכמת התורה הם עצמם הביטוי המובהק ביותר לדביקות בקב"ה. אין צורך לנתק את המחשבה מעצם התוכן והעמקות של דברי התורה כדי לייחד את המחשבה לאהבת ה'. כך מבואר בזוהר בשלח ס ע"א כי הקב"ה ואוריתא חד הם. כפי שגם מתפרש במדרש שמות רבה פרשה לג שבד"כ שאדם קונה מקח הרי שאין הוא קונה את המוכר יחד עם הדבר הנקנה אבל בקבלת התורה הרי שקבלנו יחד איתה את נותן התורה. הסיבה לכך מבוארת בספרים שהתורה הינה דיבורו של הקב"ה ובאמצעות אותיותיה וצירופיהם ע"פ רל"א שערים נבראו ונאצלו כל העולמות. כמו שבעת הבריאה נבראו על ידה כל היצורים כן מאז היא נשמתם וחיותם וקיומם בכל זמן וזמן ובלתי האור השופע ממנה להאירם ולהחיותם היו חוזרים לתוהו ובוהו.
אך כל זה אינו מספיק שכן התורה היא סטטית אילולא שיבואו ישראל וילמדו אותה. הם בבחינת החוט המשולש שלא ינתק וכדברי הזוהר אחרי מות עג ע"א שמוסיף כי קב"ה אוריתא וישראל חד הם. כל אחד מישראל יש לו נשמה עליונה הדבוקה באות אחת של התורה ומקיים אותה בעולם באמצעות לימודו ומעשיו הטובים. עד שקיבלו בנ"י את התורה היה העולם רופף ומשקיבלוה הרי בכך הם מקיימים את העולם ומחזקים את יסודותיו. עם ישראל מפוזר בכל קצוות תבל על מנת שלא יהיה רגע שלא יהיו דברי תורה בעולם שיקיימו אותו ויעמידו אותו על תיקונו. כך גם רמוז בברכת התורה 'וחיי עולם נטע בתוכנו'. התורה היא חיי עולם יותר מכל שפע חומרי אחר. זוהי השותפות המליאה של עם ישראל בבריאת מעשה בראשית וח"ו ביטול התורה הוא בגידה בברית האלוקית איתנו וכביכול ריפוי מעשה ידי הקב"ה. נמצא שאין מדובר רק בחוכמה אינטלקטואלית ח"ו אלא חוכמה אלוקית המהווה ומקיימת את המציאות. יש לה משמעות אונטולוגית מעין כמוה שלא ניתן להחליפה בשום דבר אחר.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)