מנחות | דף כז | דברים המעכבים זה את זה

בדף של היום נפתחת סדרה ארוכה (למעלה מעשרים דפים) של משניות וסוגיות שדנות ביחס למצוות מתחומים שונים האם חלקי המצווה מעכבים זה את זה. ככלל, השאלה העומדת בבסיס הדיון בכל מצווה היא האם שני חלקי המצווה הם שני חלקים של מצווה אחת או שתי מצוות נפרדות שרק נסמכו בפועל זו לזו, כפי שתנסח זאת המשנה לקמן (כח.) ביחס למצוות הטלת ד' ציציות שבה נחלקו התנאים האם "ארבעתן מצווה אחת" או "ארבעתן ארבע מצוות".

הדפים הקרובים עוסקים במצוות שכן מעכבות זו את זו, ונראה שגם ביחס אליהן ניתן לדבר על שני מובנים שונים של עיכוב:

א. עיכוב בתוצאה. כל חלק של המצווה עומד בפני עצמו, אך המצווה לא נשלמת עד שיתבצעו כל חלקיה. כל חלק של המצווה מהווה מעין "חצי שיעור" של המצווה, ושני החלקים מצטרפים להשלמת המצווה כולה.

ב. עיכוב במעשה המצווה. אין משמעות כלל לחלק אחד של המצווה ללא החלק השני שפועל יחד איתו. ניתן להמשיל זאת למי שקורא בתורה 'אות כן אות לא', שאין כל משמעות למעשיו משום שאין כל ערך לאות אחת בלי זו שלפניה וזו שאחריה.

חלוקה זו מאפשרת להבין טוב יותר כמה מן הדינים המבוארים בסוגייתנו. הדוגמא הבולטת ביותר היא מצוות ארבעת המינים. במשנה (כז.) נאמר שארבעת המינים שבלולב מעכבין זה את זה, אך בגמרא הובא סיוג משמעותי לדין זה:

"אמר רב חנן בר רבא: לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבין."

בהמשך הגמרא מבואר שדין זה תלוי במחלוקת תנאים ביחס לאגידת הלולב:

"תנאי היא, דתניא:
לולב בין אגוד בין שאינו אגוד - כשר;
ר' יהודה אומר: אגוד - כשר, שאינו אגוד - פסול."

נראה שמחלוקת התנאים תלויה בשתי ההבנות שהובאו לעיל ביחס למושג העיכוב. לדעת חכמים אין עיכוב במעשה המצווה עצמו, ולכן ניתן לקחת כל מין בפני עצמו, ובלבד שיהיו לו את כל ארבעת המינים וייטול את כולם בסופו של דבר. אמנם לדעת רבי יהודה העיכוב הוא בעצם מעשה המצווה, וממילא כל ארבעת המינים צריכים להיות אגודים יחד ואין להם כל משמעות בנפרד.

דרך הלימוד הזו יכולה לבאר נקודות נוספות בסוגייתנו. במשנה הובאו שני שעירי יום הכיפורים כדוגמא לדברים שמעכבים זה את זה. הרש"ש על אתר הקשה מדוע הזכירה המשנה דווקא את שני השעירים, והרי כל עבודות יום הכיפורים מעכבות זו את זו! ניתן ליישב את קושייתו לאור דברינו ולומר שכל עבודות יום הכיפורים מעכבות זו את זו רק מצד התוצאה, ואילו שני השעירים מעכבים זה את זה גם במעשה עצמו, משום שאין משמעות לשעיר אחד בלי חברו (ראה על כך בהרחבה במאמרי 'כפרת השעיר הפנימי' בתוך מעלין בקודש כ).

לאור דברינו ניתן ליישב גם את קושיית הגרי"ז מדוע הוזכר במשנה דין ז' הזאות שמעכבות זו את זו ולא דין מ"ג הזאות שמעכבות, ואכמ"ל.