חנן ראוי לכל תואר שלפני שמו, ולכל תואר שלאחר מיטתו, אבל אני חש שמה שישקף אותו בכלל ואותו בעיניי זו מילה אחת בלבד – 'חנן', ובכך אשתמש.

חנן – ניתן למנות אותו במקום של כבוד בין שלושת מייסדי הישיבה. יוזמה זו היתה יוזמה משותפת של מורנו הרב יואל בן-נון ושל חנן. הם פנו – בהנחייתו ובהצעתו של יעקב דרורי ז"ל, איש קיבוץ סעד – למורנו הרב עמיטל ז"ל, ועבדו יחד איתו בעשר אצבעות עבודה סיזיפית על הקמתה של הישיבה.

אך כשאנו מדברים על חנן, יש צורך לדבר גם על תשתיתה של הישיבה: הקמת כפר-עציון, גוש עציון; מפעל ההתיישבות ביש"ע כולה ובירושלים, ולידתה מחדש של הציונות הדתית: הפיכתה מצללית אמורפית, לווין-אורח בלתי רצוי של הציונות החילונית – לגוף שיש לו אמירה ברורה וכיוונים ברורים, לגוף שמקומו – יחד עם אחרים, כמובן – בתא הנהג של הקטר או קרוב אליו, ולא כמשגיח הכשרות של מזנון הרכבת.

מילה אחת על הקמת כפר-עציון, שהיה אבן הפינה להתחדשות ההתיישבות ביש"ע אחרי שנות אלפיים: חזון שיבת הבנים לנחלת אבותם, להקים שם המת על נחלתו ולכפר על החטא החמור של 'הרצחת וגם ירשת' שבמלחמת השחרור, היה חזון שליווה את הבנים העקורים כל תשע עשרה השנים, וסיפור המבט הרחוק מהרי יהודה על העץ אחת לשנה, ידוע. אך כפי שאמר לי אחד היתומים, כשמגיעה עת רצון והמימוש – כל אחד כבר בעולמו, עם משפחתו ועם פרנסתו או לימודיו. מה יכול לטלטל אדם לשנות באחת את כל תוכניותיו ואת כל אורח חייו? אולם הרי זה מה שנדרש בעת גאולה. לדעת לארוז את החפצים וללכת. להיות בבחינת "מותניכם חגורים, מקלכם בידכם ונעליכם ברגליכם", להיות מן החמושים, אחד מחמישה שעלו ממצרים.

חנן היה הרוח החיה והמנוע הדוחף, התובע המנדנד, עוקר הרים וטוחנן זו בזו: המסוגל לעקור את האנשים מתוכניות חייהם ולבנותן מחדש. זה דורש הרבה מסירות וכוח מנהיגות. אך יותר מן הכול, זה דורש אמונה חיה, ישרה ואמיתית בעוצמת הדרך ובנכונותה. יש מעטים כאלו בכל דור, אך בידם ניתנה היכולת לשנות את העולם, ולא לצוף בזרמו כפקק שעם בזרם מים. חנן היה אחד מהם. כמה שעות רצון עם ישראל החמיץ בגלל שבמקום ובזמן הנכונים לא היו אישים כמו חנן!

למען ההגינות צריך לומר, שגם בכפר-עציון וגם בשומרון, בתמונה המפורסמת בתחנת הרכבת בסבסטיה – הלוא היא שומרון המקראית – חנן לא היה לבד. בן זוגו בשני המקומות היה הרב לווינגר – להלן ר' מוישה, ייבדל לחיים ארוכים – דמות מופת של סגפן ואידיאליסט, של איש חכם ומנהיג נחוש.

אני מדגיש זאת, משום שאני סבור שברירת המחדל הטבעית של מפעל ההתיישבות הייתה אמורה להיות דרכו של ר' מוישה; לחץ ההתנגדויות, ההשמצות, הרדיפות והשנאה, שנבעו בעיקר מפחד – לא מוצדק, לדעתי – מפני השתלטות הציונות הדתית על עוד מערכות, כל אלו היו אמורות להביא באופן טבעי לתחושת העימות והניכור של הציבור הציוני דתי כלפי יריביו-שונאיו, תחושה שניכרה לימים היטב בדרכו של הרב לווינגר בחברון; עימות וניכור המעמידים בספק, מנקודת מבטי, את כדאיותו של כל המפעל הנועז, ומובילות לכיוון שהציעה בזמנו תנועת מימד.

אך אנו לא הלכנו בכיוון זה, שהוא לדעתי, כאמור, ברירת המחדל הטבעית במצב שנוצר. אנו הלכנו באש ובמים אחרי מנהיגותו הטבעית הלוהטת של חנן. וזו הייתה דרך שונה. זו הייתה דרך שהאמינה, למרות כל הקשיים וכל הפירכות, באמונה ללא פשרות, שממשלת ישראל – על כל פגמיה ועל כל חסרונותיה – היא האישה אשר הוכיח לנו ה' והיא המלכות שבחר ה' עבורנו, וגם אם נסטה ממנה במידה מסוימת לשוליים, לא נבקש לנו דרכים אלטרנטיביות לדרך שהוכיח לנו הקב"ה; הייתה אצלו ביקורת נוקבת מאין כמותה על דרכו של השלטון, התנגדות קשה והובלת-דרך נחושה, שזכתה להערכה גם מיריבים מושבעים, ואת חלקם, כולל שר לשעבר מטעם מרץ, ראיתי בלווייתו, כשבאו לחלוק לו כבוד אחרון. העיתונות פחדה ממנו, ולכן לא חסכה כל הזדמנות להשחיר את פניו. אך פוליטיקאים רבים נהגו בו בדרך שונה, וביניהם יריבו המר ביותר, ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל, שמאוד העריך אותו, וראיתי זאת בעיניי.

קשה לתאר את מה שעשה חנן, אפילו בארבע האמות שלנו כאן: כמה הוא הרחיב את השטחים החקלאיים של כפר עציון ושל ראש צורים למרחביהם הגדולים, מגדל עוז, הקמת עופרה, ושאר ההתיישבות בשומרון; עיר דויד וחלקו העצום בייסודה; ההתיישבות היהודית בעיר העתיקה, המאפשרת היום את התנועה בעיר ובכל אוצרותיה – ולציבור בישיבתו של הרב יצחק אין צורך להסביר, שהכותל המערבי אינו אוצרה היחיד של ירושלים שבין החומות, וגם לא הקרדו. הכול נעשה על ידו במסירות, בנחישות ובעקשנות, ובאמונה גדולה בשליחות.

נשוב להקמת הישיבה: ישיבה היא בראש ובראשונה לא עוד התיישבות אלא מקום תורה. חנן האמין מתחילת דרכו, שהתיישבות תקום רק על ברכיה של תורת אמת. הוא היה למדן עצום. היה לו לב של חסיד אך ראש כוח ניתוח של ליטאי. זכיתי ללמוד עמו בעיון בחברותא, ואצלו קיבלתי מושג מה עתיד להידרש ממני אם ברצוני לצמוח בתורה. עוד בישיבה התיכונית שמענו על הבחור שהיה חניך מצטיין פלוגתי בנחל המוצנח, וכשלמד ב'מרכז' עסק ברציפות כל היום בתורה, וישן ארבע שעות ביממה. ראש ישיבת 'תפרח' דאז, רב חרדי קיצוני, שחזר בתשובה אחרי שהיה ר"מ ב'מרכז הרב', בכה פעם לפניי על חנן שקלקל את דרכו: 'אינך יודע מי זה חנן ומה גדלות בתורה הפסיד עם ישראל כשחנן אחז בדרכו החדשה'...

חנן גם לימד מקרא בישיבה, ועל כך נאמר מילה נוספת: שיעוריו במקרא קסמו לי, ונמשכתי אחריו כמו במגנט. אך לא הבנתי מה קסם לי בדרכו. היתה כאן מבחינתי תורת נסתר. עמדתי על כך רק רק כעבור שנים, כשהגיעו ימים קשים מנשוא; השקר, המשׂפח, תחושת העוול והעמת זוהרה של הציונות המאמינה ביישוב הארץ – העלו אצלי יום יום את השאלה המרה, היכן מסתתר הקדוש ברוך הוא? ומדוע ולמה הוא מסתתר מפנינו? בימים קשים אלו חנן היה לי למשענת, ואת חסדו זה לא אשכח לעולם. התובענות האין סופית כמעט כלפינו, ראיית האור שבצד השני של המתרס ובעיקר ראיית מקומו של הקב"ה והשגחתו בכל אבן ובכל פינה, ובעיקר דיבורו עמנו דרך כל אירוע – לא ראייה פסאודו חסידית זולה – אלא ראיית אמת משכנעת וחודרת, היו לי למרפא לנפשי הפצועה.

אז ראיתי מהי דרכה של נבואה ומהי דרכם של נביאים. חנן אמנם לא היה נביא ולא בן נביא, אך את ניצני דרכם של נביאים הפנמתי דרכו: האמונה החושית בנוכחותו של הקדוש ברוך הוא בכל מה שנראה לכאורה כהסתר פנים, ובעיקר היכולת לתרגם זאת לתביעה עצמית ולמעשה בפועל – להיות בחינת 'ברוך אומר ועושה'; אז התחלתי להבין מה קסם לי בשיעוריו בדברי הנביאים. היטיבה ה' לטובים ולישרים בליבותם!

בין מעלותיו הרבות, ארמוז על מפעלי החסד הגדולים שהקים – ללא כל סינון בין מקבלי החסד. אציין את מפעל 'מעט מן האור' בו חשף חנן אמת פנימית עמוקה שלו: הצורך הכמעט-אובססיבי שלו למצוא את האות הנכונה בתורה השייכת לכל משורר ולכל חלוץ ולוחם לתקומת ישראל, גם אם היה שקוע בעומק החילוניות. הוא מצא את האות שלהם בתורה.

אסיים בנקודה אחת בלבד מענוותו הקיצונית: ראיתי אנשים רבים, ומהם אישים גדולים ודגולים, שהעליבוהו על דרכו ועל מעשיו, ואף הלבינו את פניו ברבים. הוא מעולם לא השיב להם אלא באהבה. עליו ייאמר: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים את חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".