דבר חריף
כלל נקוט בידינו, שנותן טעם בר נותן טעם מותר רק אם הוא אינו חריף. לדוגמא: אם חתכו תפוח אדמה בסכין בשרית נקייה - תפוח האדמה הוא נ"ט בר נ"ט, ובדיעבד מותר לכל הדעות לאכול תבשיל שלו עם שמנת חלבית. לעומת זאת, אם חתכו בצל בסכין בשרית נקייה - אסור להשתמש בבצל לסעודה חלבית, למרות שהוא רק נ"ט בר נ"ט.
המקור לדין זה מצוי בגמרא בחולין קיא ע"ב, הדנה באדם החותך צנון בסכין בשרית ומסבירה ש"אגב חורפיה [חריפותו] בלע". ברש"י על אתר אנו מוצאים שני הסברים לדברי הגמרא:
א. הסכין הוא כלי שמנוני, וחזקה שיש על גביו מעט שאריות מזון. הצנון הוא חריף, ולכן הופך לבשרי כאשר חותכים אותו בסכין עם שמנונית בשרית. לשיטה זו, אם ברור שהסכין נקייה - הצנון (או הבצל) אינו הופך לבשרי.
ב. בצל וצנון הם ירקות חומצתיים וחריפים, המוציאים מהסכין את הטעם הבשרי שבו. לשיטה זו, אפילו אם הסכין נקייה - הבצל הופך לבשרי, שכן הוא אינו מושפע מהשאריות שעל הסכין אלא מהטעם הבלוע בה.
להלכה, ה"שולחן ערוך" (צ"ו) פוסק להחמיר, שאפילו אם הסכין נקייה - הבצל הופך לבשרי. יש מהאחרונים שחלקו על השולחן ערוך, ופסקו שאם חתכו בצל בסכין בשרית נקייה - הבצל אינו הופך לבשרי ("פרי חדש").
מעשה באדם שחתך בצל בסכין בשרית, ואחר כך שב וחתך אותו בסכין חלבית. האם הסכין נטרפה בגלל הבצל? ה"מגן אברהם" (או"ח סי' תנ"א) סבור שהסכין החלבית אכן נטרפה, אולם הדבר שוב תלוי בחקירה שהבאנו: אם אנו חוששים לשמנונית שעל הסכין - הרי שהדבר נוגע רק להעברת טעם מהסכין לבצל, אך הבצל בכל אופן אינו יכול להעביר טעם לתוך הסכין, והסכין נותרת חלבית ("פרי מגדים", "חוות דעת"). לעומת זאת, אם דבר חריף מעורר את הטעם שבסכין - אזי גם הסכין יכולה לבלוע טעם מהבצל, וממילא הסכין החלבית נטרפה. מאחרונים רבים (ואפילו מהטור) משמע שהם סברו כ"מגן אברהם", ופסקו כשיטה זו.
לדין דבר חריף יש השלכות רבות. כך, לדוגמא, בלנדר שחתכו בו בשר קר - אינו הופך לבשרי, כי דבר קר אינו מעביר טעם; אך אם חתכו בו בשר ובצל ביחד - הבלנדר הופך מיד לבשרי.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)