דבר נא באזני העם...

  • הרב יהודה עמיטל

"דבר נא באזני העם…" / הרב יהודה עמיטל

לפרשת בא*

"דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". (שמות י"א,ב)

"אין נא אלא לשון בקשה - בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם: 'ועבדום וענו אֹתם' (בראשית ט"ו,יג) קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול' (שם שם,יד) לא קיים בהם". (רש"י שם)

מספר דברים תמוהים בדברי רש"י:

1) האם יש חשש שאברהם יפקפק בכך שהקב"ה יקיים את הבטחתו?

2) לא מצאנו בשום מקום שהתורה מייחסת חשיבות לכסף. מדוע הקב"ה הבטיח אם כן שיצאו ברכוש גדול, האם זה מה שחשוב בשלב זה לעם ישראל? אם כבר, נזכרת צבירת כסף דווקא בהקשר שלילי: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' א-להיך…". (דברים ח',יב-יד)

3) "אין נא אלא לשון בקשה" - וכי יש צורך לבקש מאדם ולהזהירו שיסכים לקבל כסף? בדרך כלל יש להזהיר אדם לתת כסף, לא לקבלו.

לגבי שתי השאלות הראשונות, מסביר בעל חידושי הרי"ם שבני ישראל יצאו ברכוש גדול מבחינה רוחנית. הם ראו את ידו של ה', וממצב של "הללו עובדי ע"ז" הם הגיעו ל"ויאמינו בה' ובמשה עבדו". הקב"ה היה יכול לטעון שבכך קיים את הבטחתו, וזו כנראה הייתה כוונתו המקורית. אולם היה חשש שאברהם יטען: כמו שאת "ועבדום ועינו אותם" קיימת במישור הגשמי, כך תקיים גם את "יצאו ברכוש גדול" במישור זה, ולכן היה צורך לבקש מבני ישראל לקחת כסף מהמצרים.

לגבי השאלה השלישית - בני ישראל חיו בסביבה של תרבות מצרים המפותחת. עם ישראל היה נתון תחת השפעה של תרבות זרה במשך הרבה דורות, ורבים פיתחו אידיאולוגיה של הסתגרות ודחיית כל דבר שקשור לתרבות זרה.

גישה זו אינה נכונה. עלינו להשתדל ולקחת מכל תרבות את הדברים הטובים שיש בה. הגמרא במגילה ו. אומרת:

"אמר רבי יוסי ברבי חנינא, מאי דכתיב 'והסירתי דמיו מפיו ושקציו מבין שניו ונשאר גם הוא לא-להינו...' (זכריה ט',ז)? - 'והסירתי דמיו מפיו' זה בית במיא שלהן, 'ושיקציו מבין שניו' זה בית גליא שלהן, 'ונשאר גם הוא לאלוקינו' אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום".

אם מוציאים את הדברים הרעים, אפשר לקחת מהגויים את הדברים הטובים. היה אפוא חשש, שעם ישראל יסרב לקחת כל מה שקשור למצרים ולתרבותה. ולכן היה צורך בהזהרה ובקשה מיוחדת שייקחו את כלי הכסף והזהב של מצרים מבלי לחשוש.

 
 

* השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת בא התשנ"ג, וסוכמה ע"י מתן גלידאי.