דבר שאין מתכוון – חלק י"ג שיטת הרמב"ם בפסיק רישיה

  • הרב ברוך גיגי

כבר הזכרנו את דברי הגר"ח שקבע שהרמב"ם סבור כשיטת הערוך ומתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה משום שהוא נחשב כדבר שאין מתכוון.[1] בשיעור זה נבחן עמדה זו לאור פסקי הרמב"ם השונים.

צירוף עששיות

כתב הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים:

"היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש, או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפיג צינתן.

(רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים, פ"ב ה"ד)

הרמב"ם נוקט שהיתר העששיות הוא מפני שאין שבות במקדש, ונראה אם כן, שהוא סבור שיש בזה איסור דרבנן. בגמרא נקטו טעם זה[2] בשיטת רבי יהודה האוסר דבר שאין מתכוון, אבל הרמב"ם פסק בפרק א' מהלכות שבת כרבי שמעון המתיר לכתחילה דבר שאין מתכוון.[3] על כרחנו, עלינו לומר שהרמב"ם סבור שמדובר כאן באופן של פסיק רישיה, ואם כן, מתעוררת שאלה מדוע הוא רק איסור דרבנן שמתירים אותו במקדש. המגיד משנה עמד בקושיה זו בפרק יב הלכה א' וכתב ליישב את הדברים על פי דברי הרמב"ן בשבת מב ע"א, וז"ל הרמב"ן שם:

"ואפשר שאין בעששיות צירוף כמו בגחלת לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצרפות לגמרי אלא במים צוננין".

(חידושי הרמב"ן שבת, מב ע"א ד"ה 'מכבין')

לדברי הרמב"ן, עששיות אין בהם צירוף גמור, והן מצטרפות חלקית בלבד, ואין זה ממש מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה, ולפיכן אין בהטלתן למי המקווה כדי להפשירן אלא איסור דרבנן, וקבע המ"מ שם:

"ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה במה שכתב פ"ב מהל' יוה"כ מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב וכו'".

(מגיד משנה שבת, פי"ב ה"א)

עולה בידינו לדרך זו שצירוף העששיות הוא פסיק רישיה, אך אינו איסור דאורייתא כי אינו צירוף גמור, ואין שבות במקדש. אמנם, הלח"מ שם פירש דברי הרמב"ם באופן אחר. לדעתו צירוף עששיות במתכוון הוא איסור דאורייתא, כפשט הסוגיה בשבת מא ע"ב, וכאן קובע הרמב"ם שמדובר באיסור דרבנן לפי שאינו מתכוון לצירוף אלא להפשיר את המים, ואף שהוא פסיק רישיה, לעניין זה אין דינו כמתכוון. הלח"מ פירש את הדברים על יסוד דברי המ"מ מפרק י"ב בשבת שכתב:

"ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו פי"א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שניו אף על פי שראוי לכך בקטימתו פטור שכל שהוא מפני תקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י המחייב בדבר שאין מתכוין".

(שם, ה"ב)

מבואר מדבריו שיש פעולות שאינן נחשבות מלאכות באופן מיידי, אלא אם אדם מייחד להם כוונה מפורשת, כצירוף מתכות, שרק אם מכוון להם בפירוש יש לראותם כמצרף, אבל אם אינו מכוון לכך אף שהוא פסיק רישיה אין בו איסור דאורייתא של צירוף. הלח"מ טען שזהו טעמו של הרמב"ם המתיר הטלת עששיות למקווה ביום הכיפורים, מפני שאינו מתכוון לצירוף,[4] ואף שהוא פסיק רישיה אינו אלא איסור דרבנן, ואין שבות במקדש, וז"ל:

"ונראה דרבינו ז"ל מפרש דהך צירוף דעששיות הוי פסיק רישיה דאי אפשר שלא יצרף ויש הכרח לזה מדמדמי ליה לההיא דבשר ערלתו דהוי פסיק רישיה ... אבל הך איסור צירוף הוי דרבנן כלומר כשאינו מתכוין אף על גב דפסיק רישיה לא הוי אסור אלא מדרבנן אף על גב דבמתני' אסור מן התורה, ומשום הכי תלה אביי טעם ההיתר בדבר שאינו מתכוין משום דאז ליכא אלא איסורא דרבנן כיון דהוי פסיק רישיה ואין שבות במקדש אבל במתכוין אסור מן התורה. ויש ראיה לזה ממ"ש רבינו ז"ל בפי"ב מהלכות שבת בתחילתו המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב וכתב שם הרב המגיד ז"ל שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכו'".[5]

(לחם משנה עבודת יום הכיפורים, פ"ב ה"ד)

על כל פנים, בין אם נקבל את פירוש המ"מ או את פירוש הלח"מ, נראה ברור מדברי הרמב"ם שהוא לפחות אוסר פסיק רישיה דלא ניחא ליה, ואינו מתיר כשיטת הערוך, שהרי בוודאי לא ניחא ליה בצירוף העששיות. אם הרמב"ם היה סבור כערוך, הוא לא היה נזקק ליסוד של 'אין שבות במקדש' כדי להתיר, והיה לו להתיר גם בלא שיקול זה.

אמנם, יש לדחות את האמור עד כה, אם נאמר שלעניין צירוף העששיות לא מדובר בפסיק רישיה, וממילא הוא היתר גמור, ככל דבר שאין מתכוון שהרמב"ם הכריע בו להיתר. אך, אפשר שהרמב"ם סבור שיש כאן איסור דרבנן מצד כיבוי העששיות ולא מצד צירופן, כדברי הרמב"ם שבת בפרק י"ב מש וז"ל: 

"המכבה כל שהוא חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה"

(רמב"ם שבת, פי"ב ה"ב)

בנידוננו, אין כאן כוונת צירוף, ואף אינו מוכרח שיהיה צירוף, ומ"מ יש כאן כיבוי גחלת של מתכת בהטלתה למים, ובזה יש לדעת הרמב"ם איסור דרבנן, ולפיכך הוצרכו לומר בגמרא בטעם ההיתר – אין שבות במקדש. אף בירושלמי יומא אמרו:

"תני א"ר יהודה עששות של ברזל היו מרתיחין אותן מערב יוה"כ ומטילין לתוך הצונין כדי שתפיג צינתן ולא נמצא כמכבה ביוה"כ ... אלא מיסבור סבר ר' יודה שאין תולדת האש כאש אלא כיני ר' יודה סבר מימר שאין תולדת אש כאש ורבנן סברין מימר תולדת אש כאש".

(ירושלמי יומא, פ"ג ה"ה)

במשנה ביומא שם נחלקו תנאים. רבנן אוסרים להטיל את העששיות למים, ומתירים לחמם לו את המים מערב יוה"כ ולהטיל אותם למקווה בויה"כ כדי להפיג צינתן, ורבי יהודה מתיר את הטלת העששיות למים. בביאור מחלוקתם נאמר בירושלמי שהיא תלויה בשאלה אם המתכת הלוהטת מחום האש, שייך בה כיבוי, מפני שתולדות האש כאש והרי הוא כמכבה את האש, וזוהי דעת חכמים האוסרים את העששיות, או שתולדות האש אינה כאש, דהיינו שאין דינה כאש, ולא שייך בה כיבוי גמור מן התורה אלא מדרבנן, והותר במקדש לפי שאין שבות במקדש. וראה היטב בפירוש רבנו חננאל לסוגיה בבלי שם, שהביא דברי הירושלמי הנ"ל לפרש את מחלוקת התנאים:

"ואקשינן והלא מצרף כלומר והלא נמצא מכבה ריתוח האש במים וצירוף זה כאותו הצירוף שחלקו בו ר' יוחנן ור"ל בתחלת פ' השוכר את הפועלים בענין הסייף והסכין והפגיון כו'. ואמרינן עלה מאימתי גמר מלאכתן ר' יוחנן אמר משיצרפנו בכבשן ור"ל אמר משיצחצחו במים והוא כעין כיבוי. ומצאנוהו מפורש בתלמוד א"י. תני א"ר יהודה עשתות של ברזל היו מרתיחין כו' ולא נמצא כמכבה ביוה"כ ואוקמיה התם ר' יהודה סבר שאין תולדת אש כאש כלומר כיבוי ריתוח הברזל תולדת אש היא לפיכך אינו ככיבוי האש וזהו שאמר רב ביבי בר אביי שלא הגיע לצירוף כלומר לא היו מרתיחין אותן ריתוח הרבה".

(רבנו חננאל יומא, לד ע"ב)

אמנם, הר"ח מפרש את מסקנת הסוגיה שלא כשיטת הרמב"ם, מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה עיי"ש, אבל הרמב"ם יפרש שסיבת ההיתר היא מפני שהצירוף שהוא כיבוי המתכת אסור רק מדרבנן, מפני שתולדות האש אינן כאש, ואין שבות במקדש.

לדרך זו בהבנת הרמב"ם, אין לראות בפסק זה ראיה לעניין עמדתו בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, אם חולק על הערוך או מסכים לו.

פסק הרמב"ם בפסיק רישיה

לכאורה, הדברים מפורשים במקומם המקורי בפסקי הרמב"ם:

"עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה, אף על פי שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. כיצד, הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן וחתך ראשו בשבת אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה".

(רמב"ם שבת, פ"א ה"ו)

אין חילוק בדברי הרמב"ם בין פסיק רישיה דניחא ליה ללא ניחא ליה, ולא ברור אם כוונתו לחייב בכל עניין ואפילו בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, או שמא עיקר דבריו כאן הם בפסיק רישיה דניחא ליה שהרי נראה מדבריו שהוא מעוניין בהריגת העוף. אולם לשונו של הרמב"ם בהלכה זו קשה, שכיוון שבדבר שאין מתכוון עסקינן, כיצד הוא כותב שמגמתו היא להריגת העוף? החזון איש עמד על כך וביקש למחוק את מילת בלבד,[6] ועתה מצאתי שאכן זוהי הגרסה הנכונה בדבריו, בספר אדני יד החזקה על הרמב"ם כתב:

"דברים אלו של רבינו מגומגמים במקצת, כי מלת "בלבד" אין לה מובן כלל, ומורגש כאן בעליל שחסר כאן חצי משפט, אבל מבוארים יותר בהרמב"ם כתב יד מינכען וז"ל: 'ואע"פ שאין סוף מגמתו להריגת עוף - אלא ליטול ראשו בלבד, חייב. וכן היא הנוסחא הנכונה וכך נראה מחתימת דברי רבינו: 'שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו". 

ואם כן, חזר הספק למקומו – אם הרמב"ם מבין שהוא אינו מעוניין כלל בהריגת הציפור ומותה של הציפור הוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, או שמא שכל הרווח היוצא מהגרסה החדשה הוא לומר שאינו מתכוון לנטילת הנשמה של הציפור, אך עדיין מדובר בפסיק רישיה דלא דניחא ליה, לפי שידוע הוא שאי אפשר לקבל ראש עוף למשחק התינוק בלא שימות ואם כן נהנה הוא ממיתת הציפור וצריך הוא לה. וממילא, אם באנו לבחון את שיטת הרמב"ם בפסיק רישיה דלא ניחא ליה עלינו לעיין במקומות האחרים בפסקיו ולנסות לדלות מהם את עמדתו.

מפיס מורסא וצידת מזיקין

ראוי לגשת להלכה שממנה דייק ר' חיים הלוי מן הרמב"ם שהוא סבור כערוך, ולראות את העולה ממנה לעניננו:

"המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר".

(רמב"ם שבת, פ"י הי"ז)

ועוד כתב שם:

"רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אף על פי שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת, והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן, כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו".

(שם, הכ"ה)

הלכה זו נתפרשה על ידי ר' חיים הלוי[7] כהלכה של פסיק רישיה דלא ניחא ליה, והרמב"ם התיר בזה כשיטת הערוך. לדבריו, היתר זה הוא רק אליבא דר' שמעון המתיר דבר שאין מתכוון ולא אליבא דרבי יהודה האוסר. אולם, יש לדחות הדברים ולפרש שטעם ההיתר אליבא דהרמב"ם בצידת נחש שלא יישכנו ובהפסת מורסא להוציא את הליחה הוא מפני שאין אנו ראים אותו כעושה מלאכה כלל, ויהיה הדבר מותר אפילו אליבא דרבי יהודה, וכפי שכתב המ"מ שם:

"והטעם שהפסת המורסא הוא גמר מלאכה כשהוא להרחיב פי המכה ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב משום בונה. וכשהוא להוציא ממנה ליחה אינה גמר מלאכה וא"א לבא בה חיוב מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה בשום פנים וכן צידת הנחש שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו".

לדבריו, כל שאינו מרחיב פי המכה אינה מלאכת מכה בפטיש כלל, וכן הצד שלא יישכנו אין זו צידה כלל, שאין צידה אלא הבאת בעל החיים לשליטת האדם, וזה אינו עושה כן ואינו אלא מונע מבעל החיים להזיקו. ברור שהלכה זו, כפי שפירשה המ"מ, אין להביא ממנה ראיה לאף כיוון בדעת הרמב"ם בסוגיית פסיק רישיה דלא ניחא ליה.

 

סירוק בנזיר

פסק נוסף של הרמב"ם שיש לבחון אם ניתן להוכיח ממנו לעניין זה של פסיק רישיה דלא ניחא ליה, הוא בעניינו של הנזיר, ששנינו בו שהוא חופף ומפספס אך אסור בסריקת שערו. בגמרא בשבת[8] קבעו שהחפיפה אין בה פסיק רישיה שיתלוש השיער, אבל הסריקה היא פסיק רישיה ואסורה, עיין היטב ברש"י שם. וראה בריטב"א שם שכתב:

"נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. פרש"י אבל לא סורק דלא סגיא שלא ישיר שער והוה ליה פסיק רישיה ולא ימות, ויש מקשין דבדוכתה (נזיר מ"ב א') אמרינן טעמא שכל הסורק להסיר נימין המדולדלין מתכוין אלמא דלאו משום פסיק רישיה הוא, ונראה דלאו קושיא היא דהתם הכי קאמר שכל הסורק על כרחו להסיר [נימין] המדולדלין מתכוין דלא סגיא בלאו הכי ואפי' אינו מתכוין הרי הוא כמתכוין גמור".

הרי לפנינו, שסיבת האיסור בסירוק היא מצד פסיק רישיה, ומה שאמרו שמתכוון להשיר נימין המדולדלין, אינו אלא ביטוי לכך שמדובר בפסיק רישיה דניחא ליה.[9] דבר זה יש להוכיח מלשונו של הרמב"ם בהלכות נזירות:

"נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואם נפל שער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר, אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה".

(רמב"ם נזירות, פ"ה ה"ד)

ברור מדבריו, שהוא אינו רואה את הסורק כמתכוון להשיר השיער, אלא שהוא תוצאה וודאית אף שאינו מכוון לה. אמנם, לכאורה קשה אמאי קבע הרמב"ם שאינו לוקה, והלא בפסיק רישיה דניחא ליה קיי"ל שהוא איסור דאורייתא, ולכאורה הוא לכ"ע.

אפשר לומר, שהרמב"ם סבור שאינו פסיק רישיה דניחא ליה, שהרי לא הזכיר בדבריו דניחא ליה בהשרת נימין המדולדלין.[10] אם נבין כך, הרי יש לפנינו ראיה שהרמב"ם נוקט עקרונית כשיטת הערוך שפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא עדיין כאין מתכוון, ומכל מקום אינו מתיר לגמרי, כשיטת הערוך, ויש בו איסור דרבנן.

אולם, לאמיתו של דבר, נראה יותר פשוט לומר כפי שכתוב בסוגיה שם שהוא פסיק רישיה דניחא ליה, שניחא ליה בהשרת הנימין המדולדלין, ומ"מ אין מחייבין אותו על השרה זו כפי שכתב הרדב"ז[11] שם:

"וי"ל כיון שנדלדלו קצת אין כאן גילוח ללקות עליו אבל אסור לעשות כן כיון שעדיין לא נעקרו לגמרי".

עיקר תירוצו שכיוון שמדובר בנימין המדולדלים העומדים להיתלש, הריהם כתלושים ואין בהם איסור תורה ורק איסור דרבנן יש בהם, ודומה דין זה לדעתו לסוגיית הגמרא בשבת צד ע"ב לעניין ציצין שפירשו רובם, שאין בהם איסור תורה בתלישתם, וצ"ע.

אמנם, יותר נראה בשיטת הרמב"ם, שהוא סבור שאין חיוב תולש בנזיר אלא במגלח שערו בדרך גילוח, אבל המשיר שער בסירוק או בחפיפה באדמה, אין זה גילוח האסור מן התורה, וכן כתב להדיא שם,[12] שאינו חייב אלא במגלח שערו בתער או במספריים כעין תער, אבל המשיר שערו בסם אינו לוקה, ונראה שהוא הדין בסירוק או בחופף באדמה.

לשיטתנו, שמדובר בפסיק רישיה דניחא ליה כפשט הסוגיה, ואינו לוקה משום ההלכה הייחודית לעניין נזירות, שוב אין ראיה מכאן לעמדת הרמב"ם בעניין פסיק רישיה דלא ניחא ליה.

לבישת כלאים

אף מדבריו של הרמב"ם בהלכות כלאים אין להביא ראיה אין להביא ראיה: 

"לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו להבריח את המכס, ואם לבש כן לוקה". 

(רמב"ם כלאים, פ"י הי"ח)

כאן הרי לכאורה אינו מתכוון אלא להבריח את המכס ולא ניחא ליה כלל בזה, כדברי הרמב"ם שאינו מהנהו כלום, ואעפ"כ חייב, אולם כבר כתבנו למעלה שאין מזה ראיה כלל, שאין זה עניין לדבר שאין מתכוון, משום שהרמב"ם סבור שאיסור לבישת כלאים הוא בעצם מעשה הלבישה ואינו תלוי בהנאה כלל, ורק גבי העלאה בלא לבישה תליא בהנאה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*

 

 

 

 

[1] ראה בדבר שאין מתכוון חלק ט'.

[2] לשיטת התוס' שגרסו כן, ולא לגירסת רש"י, עיי"ש, כפי שכבר הזכרנו, להוסיף.

[3] רמב"ם שבת פ"א ה"ה.

[4] ואם מתכוון, הוא איסור תורה לדעה זו.

[5] עיי"ש שהצריך עיון את שיטת המ"מ בהבנת הלכה זו של עששיות. וראה באבן האזל שם מה שכתב בזה.

[6] או"ח סימן נ', סעיף ד.

[7] שם, יז.

[8] נ ע"ב.

[9] וראה גם בחי' הגרי"ז נזיר מב ע"א בשם הגר"ח.

[10] מפרשי הרמב"ם שם כתבו דברים הצ"ע. מן הרדב"ז שם משתמע שבפסיק רישיה יש איסור דרבנן גרידא, ואפילו לרבי יהודה, וצע"ג בזה, ובכסף משנה כתב שכיוון דקיי"ל כר"ש המתיר דבר שאין מתכוון, אין לחייב, וגם בזה צ"ע, שאם אינו פסיק רישיה יש להתיר, ואם הוא פסיק רישיה יש לחייב, אלא אם נאמר שהוא סבור שזהו פסיק רישיה דלא ניחא ליה, ואין בו חיוב אפילו בשאר איסורים.

[11] מדברי הרדב"ז נראה שהוא כותב תירוץ זה רק לפי פירושו שהסוגיה מדברת במתכוון ממש להשיר שערותיו, אולם לשיטת הרמב"ם אינו זקוק לתירוץ זה, עיין הערה הקודמת. אך לדברינו, נראה שיש צורך בתירוץ זה גם לשיטת הרמב"ם.

[12] הלכות יא-יב.