דבר שאין מתכוון – חלק י"ד, המשך הדיון בשיטת הרמב"ם בפסיק רישיה

  • הרב ברוך גיגי

שיטת הרמב"ם בייפוי קרקע חברו

בסוגיה בשבת קג ע"א הובאה הברייתא:

"תנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה אם לייפות את הקרקע כל שהן אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שנו אביי אמר אפילו תימא בשדה דלאו אגם וכגון דלא קמיכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה".

העולה מן הסוגיה הוא שהעושה כן בארעא דיליה הוי פסיק רישיה דניחא ליה, שניחא ליה בייפוי הקרקע וחייב בכלשהו, וכשעושה בארעא דחבריה, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ופטור, וראה תוס' שם שכתבו:

"בארעא דחבריה - פי' דהויא מלאכה שא"צ לגופה."

תוס' כאן הולכים לשיטתם שכל פסיק רישא הוא בגדר מתכוון, ובארעא דחבריה לא ניחא ליה בייפוי, והוא פטור מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה.

הרמב"ם לא הביא להלכה אוקימתא זו דעביד בארעא דחבריה והביא הברייתא כלשונה, תוך כדי התעלמות מן הדיון של האמוראים שהעמידוה באגם או בארעא דחבריה:

"התולש עולשין והמזרד זרדין, אם לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואם לבהמה שיעורו כמלוא פי גדי, ואם להסקה שיעורו כדי לבשל ביצה".

(רמב"ם שבת, פ"ח ה"ה)

את דין ייפוי הקרקע כתב בהלכה א' מאותו הפרק:

"המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש ומשיעשה כל שהוא חייב".

לכאורה, תמוהה שיטת הרמב"ם. אם נאמר שסובר שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר כשיטת הערוך, היה ראוי שהרמב"ם יכתוב להדיא שהעושה כן בארעא דיליה חייב בכלשהו, שהוא פסיק רישיה דניחא ליה כעולה מן הסוגיה, ואם נאמר שהוא סובר שפסיק רישיה דלא ניחא ליה דינו כמתכוון, כשיטת התוס', מכיוון שהוא פוסק לחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה היה לו לחייב גם בארעא דחבריה, אף שלא ניחא ליה, שלא חילקו בכך אלא בדעת רבי שמעון, אבל לרבי יהודה יש לחייב אף בקרקע חברו, והרמב"ם לא פסק כן, שהרי כתב שיעורים אחרים בקוצר לאכילת אדם או לאכילת בהמה, וצ"ע.

אמנם, אפשר שהרמב"ם סבור שכשעושה בארעא דחבריה, אין הייפוי מעסיק אותו כלל ואין בזה משום חורש כלל, ולא כתוס' שגם בארעא דחבריה, אינו פטור אלא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. לדעת הרמב"ם העושה בארעא דחבריה אינו חורש כלל, שאין הייפוי בתודעתו, וכיו"ב כתב הריטב"א שם:

"ואי לאו דמסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא שלא אמרו כן בתלמוד דכי לא איכפת ליה שרי לר"ש[1] אלא בדבר שמחמת עצמו אינו חשוב מעשה ומלאכה, ומשום הכי כל היכא דלא איכפת ליה חזר למהותו שאין בו מלאכה ולא מעשה חשוב, כגון הא דהכא דשורת הדין דיפוי קרקע כל שהוא לא חשיבא מלאכה, אלא כשמחשבין לה משום צורך, וכן ההיא דמימעיט ענבים מן ההדס התלוש צורך המצוה לתקונה עושה אותו שהוא תיקון וכי יש בו חשיבות, וכי לא איכפת ולא מכוין ליה כלל הוה מילתא דלא חשיב, והא דאמרינן דשקיל בברזי היינו טעמא משום דכי עביד הכי לא חשיב הפשט כלל אלא מקלקל גמור, וכל המקלקלים שאינם מתכוונים מותרים, כנ"ל".

(חידושי הריטב"א קג ע"א, ד"ה 'ואי לאו')

אמנם, דבר זה מספיק בשביל להסביר מדוע הרמב"ם אינו מחייב בכלשהו בארעא דחבריה, שהוא מפני שלא איכפת ליה בייפוי ואינה מלאכה כלל, אבל עדיין קשה למה לא כתב הרמב"ם שבארעא דיליה חייב בכלשהו, שהרי בזה אמרו בסוגיה דפסיק רישיה הוא דניחא ליה בייפוי. והיה נראה לי לומר בדעת הרמב"ם, שהוא מפרש את התירוץ דעביד בארעא דחבריה, שאינו אוקימתא לומר שהסוגיה עוסקת באופן זה, אלא סימן הוא לומר שיש מצבים שאדם פועל ואין עניינו בייפוי, ואם כן יש לומר כן גם בעביד בארעא דיליה, שיש מצבים שאין לו עניין בייפוי, ואינו נחשב מייפה. כוונת הסוגיה היא שלא בכל פעולת ניכוש יש כוונת ייפוי, וארעא דחבריה הוא הוכחה טובה לכך, אך הרמב"ם סבור שזוהי רק דוגמא, ובעיקר הוא סבור שאין לחייב משום חורש אלא במתכוון בפירוש לייפוי הקרקע, וכפי שכתב להדיא בהלכה א'.

אם כן, אף כאן אין לנו ראיה מכאן, לעניין עמדת הרמב"ם בפסיק רישיה דלא ניחא ליה.

כיוצא בזה יש ליישב שיטת הרמב"ם בסוגיה בסוכה לג ע"ב לעניין מיעוט ענבי ההדס, שאמרו בסוגיה שם שאם ממעט את ענבי ההדס לצורך אכילה מותר, אם יש לו הושענא אחריתי, אך אם אין לו הושענא אחריתי נחשב פסיק רישיה של תיקון ענבי ההדס ואסור. והנה, הרמב"ם בהלכות סוכה פסק:

"היו ענביו מרובות מעליו אם ירוקות כשר ואם היו אדומות או שחורות פסול ואם מעטן כשר, ואין ממעטין אותן ביום טוב לפי שהוא כמתקן, עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה הרי זה כשר."

(רמב"ם הלכות סוכה, פ"ח ה"ה)

ודייק הכסף משנה שם:

"ויש לתמוה על רבינו שכתב עבר וליקטן וכו' למה לא כתב שצריך שתהיה לו הושענא אחריתי לשיהיה מותר ללקטן לאכילה, ועוד למה הצריך שילקטם אחד אחד כיון דלקטן לאכילה אפילו כמה ביחד נמי. ומדברי הרב המגיד נראה שהיה גורס בדברי רבינו או שליקטן אחר לאכילה ה"ז כשר, ולגירסא זו ניחא דאפילו כמה ביחד שרי ללקט ואחר דקאמר היינו לומר דלא שרי למעטן אלא לאדם אחר דאית ליה הושענא אחריתי ואינו צריך לזו".

אמנם לגרסת הכסף משנה יהיה קשה מדוע התיר הרמב"ם ללקט לאכילה ולא דרש דאית ליה הושענא אחריתי, ולדברינו הנ"ל נראה שגם כאן באה הגמרא לומר שכיוון שליקוט ענבים אפשרי שלא לצורך תיקון, אם כן, יש להגדיר את הליקוט כפעולת אכילה ולא כפעולת תיקון, אלא אם מכוון לכך בפירוש.

שוב ראיתי במרכבת המשנה שכתב מעין פירושנו זה מכיוון אחר. בפרק א', דייק מלשון הרמב"ם בהלכה ו' שאינו מחלק בין פסיק רישיה דניחא ליה לפסיק רישיה דלא ניחא ליה ומחייב בכל גווני, ומתוך כך הקשה על דברי הרמב"ם בפרק ח' שאנו עסוקים בהם:

"גם מי יתן ואדע האיך מפרש רבנו סוגיא דפרק הבונה דף ק"ג דפריך אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ומשני דלא קמכוון. ופריך והא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ומשני לא צריכא דעביד בארעא דחבריה, דליכא לפרש כפי' הערוך דבארעא דחבריה הו"ל פסיק רישיה דלא ניחא ליה דהרי בארנו דרבנו לא מחלק בהכי, וצריך לפרש דכיון דעביד בארעא דחבריה הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור לרבי שמעון מתורת מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם כן לפי זה לדידן דקיי"ל במלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה אידחי ליה הך ברייתא מהלכתא וקשה האיך פסק רבנו כהך ברייתא לקמן בפ"ח. וביותר קשה דרבנו לא חילק התם כלל בין ארעא דידיה ובין ארעא דחבריה ותקשה אליביה קושית הגמ' דהא לא נזכר בדבריו גם התירוץ השני דהתם באגם שנו וא"כ קשה אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ותמהני על כל נושאי כלי רבנו שלא הרגישו בזה".

ומרכבת המשנה תירץ שיטת הרמב"ם על פי העיקרון שהבאנו בעבר בשיטת רש"י בזבחים, שכל פעולה שניתן עקרונית לעשותה בדרך שאין בה פסיק רישיה שייעשה איסור, גם אם עושה אותה בדרך של פסיק רישיה אין זה נחשב פסיק רישיה, וביארנו שם טעמו של רש"י. לדעת מרכבת המשנה זוהי גם שיטת הרמב"ם, וכיוון שאפשר לתלוש עולשין בארעא דחבריה בלא ליפות, יכול לתלוש אף בארעא דיליה ואינו נקרא פסיק רישיה, ולפיכך פירש:

"וניחא נמי הך דהבונה דרבנו מפרש הא דמשני בגמ' לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה לאו אוקימתא היא דהברייתא איירי בדעביד בארעא דחבריה דא"כ הו"ל למימר הכא במאי עסקינן כגון דעביד בארעא דחבריה אלא ה"ק מי לא משכחת ליה דעביד בארעא דחבריה דלא שייך ליפות את הקרקע הילכך אפילו עביד נמי בארעא דידיה לא מקרי פסיק רישא."[2]

וחשבתי עוד ליישב שיטת הרמב"ם באופן נוסף, על פי מה שכתב בחידושים המיוחסים לר"ן בסוגיה שם:

"לא צריכא דעביד בארעא דלא דילי' וא"ת ומאי איכפת לן אם הוא דחברי' מ"מ המלאכה נעשית ממילא. פי' הרא"ה ז"ל דכיון דהכא הוו שתי מלאכות לקיטת העצים ויפוי קרקע, ואם נתכוין לשתיהן חייב שתים כדאמרי' בירושלמי והילכך כיון דלא מכוין אלא לחדא דהיינו לקיטת העצים ויפוי הקרקע מאילי' הוא בא ואינו מכוין לה ולא ניחא לי' בי' לא חשיבא מלאכה כיון דמאילי' הוא בא וכן הדין לשתי מלאכות שהאחת יוצאה מתוך חבירתה ונעשית מאילי' ואינו מכוין לה ולא ניחא לי' בה דלא חשיבא מלאכה לכ"ע. והיינו דנקט דעביד בארעא דחברי' דבדידי' לא סגי דלא ניחא לי' בה והיינו ההיא דהדס שענביו מרובין מעליו דאם הוא דחברי' דמותר ללקט הענבים שהיא המלאכה אף על פי שההכשר נעשה מאיליו דהא אינו צריך למה שהוא מתכוין אלא שהיא באה מאילי' ולא ניחא לי' בה דהא דחברי' הוא, וכן בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה שהוא פטור לפי שהגומא נעשית מאילי' ומתוך נטילת העפר שהיא המלאכה היא באה ולא מיכוין לה ופטור הוא לכולא עלמא".

(מיוחס לר"ן שבת, קג ע"א)

לשיטת הרא"ה, העושה פעולה אחת שיש בה שתי מלאכות חייב שתיים רק כאשר התכוון לשתיהן, אבל אם התכוון לאחת ולא לאחרת ולא איכפת לו כלל ממנה, אינו חייב על האחרת כי אינה נחשבת מלאכה, אבל אם נוח לו בה חייב אף עליה. הרא"ה ציטט את הירושלמי בכלל גדול:

"קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע. לא צורכה דלא קצר לייפות את הקרקע. מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע".

(ירושלמי שבת פ"ז ה"ב)

הרא"ה מבין ששיטת הירושלמי היא שאם מתכוון לשתיהן חייב שתים אך המתכוון לאחת, חייב רק אחת. והן אמת שהדברים מפורשים להדיא בתוספתא:

"התולש עולשין לאכילה כגרוגרת לבהמה כמלוא פי הגדי לתקן הארץ כל שהן אם נתכוון בכולן חייב שתים."[3]

(תוספתא שבת פ"ט הט"ו)

ועל פי זה חשבתי לומר שאולי אף הרמב"ם מודה שאם מתכוון לשתי המלאכות יתחייב גם משום חורש ובכלשהו, והרמב"ם סבור שמה שאמרו בגמרא דעביד בארעא דחבריה היינו באינו מכוון לשתיהן, ובזה חייב רק אחת. אם כיוון רק לייפות את הקרקע, אינו חייב משום קוצר אלא משום חורש, והוא הדין בארעא דיליה, שאם לא כיוון בפירוש, אז אמרינן דניחא ליה בייפוי ויתחייב משום חורש.

החותה גחלים בשבת

בברייתא בכריתות מובא:

"תנו רבנן החותה גחלים בשבת חייב חטאת רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר ברבי צדוק חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות.

במאי עסקינן? אי דקא מיכוין לכבות ולהבעיר, מאי טעמא דמאן דפטר? אלא דלא קא מכוין להבעיר, מאי טעמא דמאן דמחייב תרתי? רבי אלעזר ורבי חנינא דאמרי תרווייהו כגון שנתכוין לכבות העליונות כדי להבעיר את התחתונות דתנא קמא קסבר מקלקל בהבערה פטור ורבי אליעזר ברבי צדוק אמר חייב, וכן אמר רבי יוחנן בנפח שנו. אמר רבי יוחנן עד כאן לא נתגלתה טעמא של הלכה זו. אמי בר אבין ורב חנניא בר אבין דאמרי תרווייהו כגון שנתכוין לכבות ולהבעיר דתנא קמא סבר לה כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת ור' אליעזר ברבי צדוק סבר לה כרבי נתן דאמר הבערה לחלק יצאת רבא אמר להקדים איכא בינייהו. רב אשי אמר כגון שנתכוין לכבות והובערו מאיליהן ותנא קמא סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין פטור ורבי אליעזר ברבי צדוק סבר לה כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין חייב."

(בבלי כריתות, כ ע"א)

ארבע דרכים נאמרו בגמרא להסביר את מחלוקת התנאים. לכל ההסברים, אם מתכוון בפירוש להבעיר ולכבות חייב שתים, ונחלקו בשאלות אחרות, כגון במקלקל בהבערה, או אם הבערה ללאו או לחלק יצאת. רב אשי הסביר שמחלוקת התנאים היא באופן שנתכוון לכבות והובערו מאליהן, שת"ק פוטר על ההבערה כיוון שלא נתכוון לה ור' אלעזר ברבי צדוק סבור כרבי יהודה ומחייב גם על ההבערה. התוס' שכתבו בדעת רבי יהודה שהוא אוסר דבר שאין מתכוון בשבת רק מדרבנן,[4] חייבים להעמיד דברי רב אשי באופן שהוא פסיק רישיה ולפיכך חייב לרבי יהודה, מפני שהם סוברים שכל פסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה וחייבים עליה. אך רש"י שם מפרש שלא היה יודע שסוף תחתונות להבעיר, וצ"ע אם מפרש שלא מדובר בפסיק רישיה, ולשיטתו רבי יהודה מחייב בשבת דבר שאין מתכוון,[5] או שמא אף הוא מפרש שהוא פסיק רישיה אלא שהוא אינו יודע כן.

מן הברייתא המובאת שם בהמשך ומפירוש רש"י שם נראה שהוא מבין שבדברי רב אשי לא מדובר בפסיק רישיה, ורק בברייתא השנייה הוא פסיק רישיה. כך אומרת הברייתא שם:

"תנו רבנן החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאיליהן תני חדא חייב ותני אידך פטור הדתניא חייב קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והא דתנא פטור קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה."

וברש"י שם כתב:

"כגון זה שאינו צריך להבעירן אלא להתחמם בחתייתן ומכל מקום יודע היה שיתבערו ועל מנת כן עשה וה"ל מתכוון מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה הויא הך הבערה".

הרמב"ם בהלכות שגגות כותב:

"החותה גחלים בשבת שהוא מכבה את העליונות ומדליק את התחתונות אם נתכוון לכבות ולהבעיר חייב שתים, חתה גחלים להתחמם מהם והובערו מאליהן חייב שתים מפני שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כמו שביארנו בהלכות שבת, וכשם שחייבין על זדונה כרת כך חייב על שגגתה קרבן חטאת".

(רמב"ם שגגות פ"ז הי"ב)

ותחילת דבריו נראית סותרת לסוף דבריו, שבתחילה כתב שאין לחייב שתיים אלא בנתכוון לכבות ולהבעיר, ובסוף כתב לחייב שתיים אף בהובערו מאליהן, וראה בכס"מ שהתקשה בזה. הצעת הכס"מ שם שמדובר בפסיק רישיה שדינו כמתכוון, ומשמעותה שמדובר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, כי רק אז ניתן לומר שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואם כן, יוצא שהרמב"ם סבור שפסיק רישיה דלא ניחא ליה חייב כדבר המתכוון.

אולם, עיין בדברי הגר"ח שהתייחס לפסקי הרמב"ם בהל' שגגות, והסביר את הרישא כשיטתו דפסיק רישא דלא ניחא ליה הוי כאינו מתכוון, ולפיכך כתב הרמב"ם שאינו חייב אלא כשהתכוון לשניהם, וצ"ע כיצד יפרנס את הסיפא, ואולי יפרש את הסיפא שמדובר בנתכוון להתחמם וחשוב כמתכוון להבעיר, אע"פ שההבערה עצמה לא דרושה לו כי רוצה רק לנצל את החום הקיים, ואינו צריך את תוספת הבעירה, וראה רש"י שם שכתב:

"כגון זה שאינו צריך להבעירן אלא להתחמם בחתייתן ומכל מקום יודע היה שיתבערו ועל מנת כן עשה וה"ל מתכוון מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה הויא הך הבערה".

(רש"י כריתות כ ע"ב, ד"ה 'לא צריכא')

וצ"ע.

לסיכום, אין בידינו ראיה מוצקה לשיטת הרמב"ם בפסיק רישיה דלא ניחא ליה. אמנם, סתם דבריו ולא חילק בפרק א' וקבע שפסיק רישיה חייב, אך אפשר שמבחינתו כל פסיק רישיה סתמי הוא דווקא בניחא ליה, ובלא ניחא ליה אין זה פסיק רישיה, ומכלל ספק בדעתו לא יצאנו, וכאמור, נחלקו בדעתו האחרונים.

 

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי

עורך: אלישע אורון תשע"ז

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*

 

 

 

 

 

 

 

[1] חשוב להדגיש שהריטב"א שם סובר שכל פסיק רישיה אמור להיות חייב לרבי שמעון, אפילו בלא ניחא ליה, שכיוון שהוא פסיק רישיה הרי הוא מתכוון והוי ליה מלאכה הצריכה לגופה, משום שלשיטתו, גדר מלאכה הצריכה לגופה אינו תלוי ברצונו של האדם ובצרכיו, אלא בכך שהמלאכה מספקת את ההנאה הנובעת ממנה, אף שהאדם אינו צריך אותה, והוא חידוש גדול בגדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה שעמדנו עליו בעבר, ומ"מ תירוץ הריטב"א מתאים גם לרמב"ם שכשאינו מכוון לייפות, כעושה בארעא דחבריה,  אין זה ייפוי כלל ואינה מלאכה.

[2] דבריו של מרכבת המשנה אינם זהים עם דרכנו, לפי שהוא כתב וחידש גדר חדש בפסיק רישיה, שאף שעושה באופן שייעשה האיסור בוודאי, אין זה נחשב פסיק רישיה אם יש אפשרות להגיע לתוצאה מבלעדי הפסיק רישיה. אך לדברינו, אין זה עיקרון בהלכות פסיק רישיה, אלא בפעולות סתמיות שאדם עושה שאינו מכוון בהן למלאכה, כפעולת ניכוש לצורך הזרעים, או מיעוט ענבי ההדס לצורך אכילתם, שבזה אנו אומרים שכיוון שיש מצב שפעולה זו מוגדרת כתלישה לעשבים ואכילת ענבים גרידא, אף בזה אנו רואים אותו כעושה רק פעולות אלו ואין כאן לא ייפוי הקרקע ולא תיקון ההדס.

[3] ור"ש ליברמן כתב בתוספתא כפשוטה, שיש להגיה בחידושים המיוחסים לר"ן, כדאמרינן בתוספתא במקום כדאמרינן בירושלמי, אולם לענ"ד אין הכרח בכך.

[4] עיין תוס' ביומא לד ע"ב.

[5] אך עיין רש"י שבת קכא ע"ב ד"ה דילמא, וצ"ע.