תזריע-מצורע | דיבה ודיבור

"לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול" (רש"י לפסוק ד).

המצורע מביא ציפורים, כיוון שהן מרבות לדבר ולצייץ. האם משמעות הדבר היא, שהתורה אינה רואה את הדיבור בעין יפה? לכאורה אין רע בדיבור כשלעצמו. אמירת דברי תורה, למשל, עומדת במרכז עולמנו הדתי. השאלה היא מה תוכנו של הדיבור. התורה רוצה שאנשים המדברים זה עם זה ישוחו בעניינים שיש בהם קדושה או תועלת, ולא בענייני רכילות ולשון הרע.

הרמב"ם האריך בעניין זה בסוף הלכות טומאת צרעת:

"הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים, שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו - יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו - יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו - משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו - יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו - משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים, שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר: 'השמר בנגע הצרעת', 'זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים בדרך', הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה... והיא לא דברה בגנותו, אלא טעתה, שהשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר 'והאיש משה ענו מאד', ואעפ"כ מיד נענשה בצרעת - קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים, שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו, להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים: בתחילה מרבין בדברי הבאי... ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים... ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם... ומתוך כך באין לדבר בא-להים, וכופרין בעיקר... זו היא שיחת הרשעים, שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ, וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכָּתֵב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו' " (ט"ז, י).

הרמב"ם מתאר תהליך, שתחילתו בשיחה של דברי הבאי, המשכו בסיפור גנותם של צדיקים ונביאים, וסופו בכפירה בעיקר. את היצר למצוא דופי בהתנהגותם של צדיקים ניתן לראות בקנה מידה רחב יותר בנוגע לעם היהודי כולו. הואיל ויהודים היו תמיד סמל של מוסריות, עשו אומות העולם רעש גדול בכל פעם שנדמה היה להן שגילו חריגה מהתנהגות זו. באופן דומה, ישנה נטייה טבעית לחפש פגמים בהתנהגותם של אלו שמתיימרים לייצג את הטוב והראוי, נטייה הנובעת מדרך כלל מקנאה.

עכ"פ הרמב"ם לא מסתפק בתיאור התוצאות האפשריות של השתתפות ב"שיחת הרשעים". הרמב"ם קובע, שכשרי ישראל מטבעם אינם מדברים אלא בדברי תורה וחכמה. אנשים אלו חיים בעולם ערכים שונה לגמרי, והדיבור שלהם סובב באופן טבעי סביב עניינים שבקדושה. הר' מקוצק נהג לומר, שהוא לא רוצה שחסידיו לא ירצו לחטוא, אלא שלא יהיה להם זמן לכך. מערכת החיים של אדם אמורה להיות כזו, שעבודת ה' תופסת בה מקום כל כך מרכזי, עד שדברי הבאי למיניהם כלל לא יעסיקו אותו, ולא יהיה שייך שידבר עליהם. דיבורו יכלול באופן טבעי רק עניינים של תורה וחכמה.

המדרש בתחילת הפרשה מספר:

"מעשה ברוכל אחד, שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר: מאן בעי למזבן (=לקנות) סם חיים? אודקין עליה (=התקהלו אנשים סביבו). ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה (=ישב ולמד בטרקלין שלו), שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים, אמר ליה: תא סק להכא זבון לי (=עלה לכאן ומכור לי). אמר ליה: לאו אנת צריך ליה, ולא דכוותך אטרח עליה (=אדם כמוך אינו זקוק לתרופה זו). סליק לגביה, הוציא לו ספר תהלים, הראה לו פסוק: 'מי האיש החפץ חיים', מה כתיב בתריה: 'נצור לשונך מרע', 'סור מרע ועשה טוב' (תהילים ל"ד, יג-טו). אמר ר' ינאי: אף שלמה מכריז ואומר: 'שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו' (משלי כ"א, כג). אמר ר' ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה, ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיע מי האיש החפץ חיים" (ויקרא רבה ט"ז, ב).

יש להעיר, שהפסוק אינו שואל רק "מי האיש החפץ חיים", אלא מוסיף "אוהב ימים לראות טוב". אדם ששומר פיו ולשונו אינו זוכה לאריכות ימים בלבד, אלא גם לחיים איכותיים יותר. עולמו סובב סביב ההיבטים המשמעותיים יותר של החיים, בעוד עולמו של הרכלן מתרכז בהיבטים הקטנוניים שלהם.

הפסוק ממשיך וקובע, שהדרך הנכונה לחיות אינה רק "סור מרע", אלא גם "עשה טוב". אדם צריך לא רק להימנע מעשיית חטאים, אלא גם לבנות את עצמו כאישיות חיובית. מו"ר הרב חיים יהודה הלוי הי"ד נהג לומר (איני זוכר האם היתה זו אמירה שלו, או ששמע אותה מאחרים), שניתן ללמוד הרבה על אדם לפי האופן שבו הוא בוחר אתרוג: יש המחפשים אתרוג הנקי מכתמים ופגמים, ואילו אחרים מסתכלים על המראה הכללי של האתרוג, האם צורתו יפה וכו'. שתי הקבוצות משקפות בהתאמה את הגישה של "סור מרע" לעומת הגישה של "עשה טוב".

פעמים רבות נשאלתי, האם כדאי ללמוד את ספרו של ה'חפץ חיים' בעניין שמירת הלשון בתור ספר מוסר. השבתי לאנשים אלו, שאני מעיין בספר זה כאשר אני נזקק להחליט האם מותר לי לומר דבר מה על מישהו בענייני שידוכין או שותפות עסקית וכד'. מדובר בחיבור הלכתי, ויש ללמוד אותו ככזה. אדם הרוצה לשפר את אישיותו התורנית הכוללת, מוטב לו שילמד ספרי מוסר כמו 'מסילת ישרים'. אם יצליח להתקדם בעבודת ה' ולרומם את אישיותו, נושאי השיחה שלו ישתפרו מאליו.

שמעתי מהרב גלוק מחיפה, שהכיר אישית את ה'חפץ חיים', שה'חפץ חיים' לא היה יהודי שתקן, כפי שניתן היה לחשוב. הוא דיבר במשך כל היום כולו. הלכות שמירת הלשון לא אמורות להוביל למסקנה שאדם צריך למעט בדיבור, אלא לכך שאדם צריך להרבות בדיבור חיובי ויפה.

סיכם דב קרול