דף יוםיומי

שבועות דף מז – דין "היו שניהן חשודין" ואופייה של שבועת "שכנגדו חשוד על השבועה"

אחת השבועות דרבנן המנויות במשנה (מד ע"ב – מה ע"א) היא שבועת "שכנגדו חשוד על השבועה": נתחייב אדם שבועה דאורייתא (כגון שבועת מודה במקצת או שבועת עד אחד) ואינו יכול להישבע כי הוא חשוד על השבועה – "שכנגדו נשבע ונוטל". ומה הדין אם שניהם חשודים? נחלקו בזה תנאים: יש אומרים "יחלוקו", ויש אומרים "חזרה השבועה למקומה".

בסוגייתנו (מז ע"א–ע"ב) מובאת מחלוקת אמוראים משולשת בדין היו שניהם חשודים. רב נחמן פסק "יחלוקו". אמוראים אחרים פסקו "חזרה שבועה למקומה", אלא שנחלקו בביאור הביטוי הזה: רבותינו שבבבל (רב ושמואל) ביארו שהכוונה "חזרה שבועה לסיני", ואין כאן לא שבועה ולא פירעון; ואילו רבותינו שבארץ ישראל (רבי אבא) הסבירו ש"חזרה שבועה למחויב לה", ומתוך שאין הנתבע יכול לישבע – משלם.

התוספות (ד"ה מתוך) התקשו מאוד בהבנת הפסיקה. מצד אחד, הגמרא מוכיחה ש"רבותינו שבארץ ישראל" היינו רבי אבא מן הדין הידוע כ"נסכא דרבי אבא", דהיינו מפסיקתו שמתוך שאינו יכול לישבע משלם. דא עקא, שמסוגיית "נסכא דרבי אבא" בבבא בתרא (לג ע"ב) נראה שהלכה כמותו, ואילו בסוגייתנו פוסק רב נחמן – שהלכה כמותו בדיני – "יחלוקו"!

רבנו תם הציע שיש לחלק. אכן, הלכה כרבי אבא, שמתוך שאינו יכול לישבע משלם, ואף רב נחמן מודה בזה. רב נחמן חולק על רבי אבא בדבר אחד בלבד: כששניהם חשודים הוא פוסק "יחלוקו" (ליישוב תירוצו של רבנו תם עם מהלך הסוגיה עיין חידושי הרמב"ן על אתר). ומדוע חלוק רב נחמן בדבר זה? בתוספות יש שני הסברים לכך.

בהמשך התוספות (בהגה"ה) מובא הסבר שרב נחמן נוקט 'מתוך שאינו יכול לישבע משלם' אף בשבועות דרבנן, כגון שבועת שכנגדו; לפיכך כששניהם חשודים, חל על שניהם דין 'מתוך שאינו יכול לישבע', ולכן שניהם משלמים, דהיינו "יחלוקו". התוספות דוחים הסבר זה, כי לדעתם, מסוגיית הגמרא משמע שרב נחמן חולק על דעת רב ושמואל ביתומים שירשו שבועה מאביהם, ומחייב את היתומים הנתבעים לשלם, אף על פי שאין היתומים התובעים יכולים לישבע. לוּ סבר רב נחמן שאף בשבועות דרבנן אמרינן 'מתוך', היה עליו לפסוק כרב ושמואל, שמתוך שאין היתומים התובעים יכולים לישבע, יפסידו. מכל מקום, נמצאנו למדים שדין 'מתוך שאינו יכול לישבע משלם' נוהג, לדעת התוספות, רק בשבועות דאורייתא, ולא בשבועות דרבנן.

בשם רבנו תם עצמו מובא הסבר אחר. לדעתו, מדובר בקנס מיוחד שהטילו חכמים על החשוד. אשר על כן, כששניהם חשודים, אנו חורגים מהכלל הרגיל שהמחויב שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע הוא שמשלם, ומחלקים ביניהם את ההפסד.

אמנם גם דברי רבנו תם אינם חפים מקושי. סוף סוף חכמים הקלו בדין החשוד, והצריכו את שכנגדו לישבע קודם שייטול – שלא כשאר אלו שאינם יכולים לישבע, שמתחייבים לשלם בלי שיישבע התובע (לטעם הדבר עיין בבא מציעא דף ה ע"א, תוספות ד"ה שכנגדו קאמינא, ובדף היומיומי שם דף ו). אם כן, מדוע כששניהם חשודים יטילו חכמים קנס מיוחד על התובע?

על כן נראה להציע הצעה אחרת בביאור שיטת רב נחמן. ביסודה של הצעה זו עומדת ההנחה שאופייה של שבועת שכנגדו שונה מאופיין של שאר שבועות דרבנן המנויות במשנתנו: יתר השבועות הן חידוש מוחלט של חכמים, ואילו שבועת שכנגדו היא שבועה דאורייתא שחכמים הטילוה על הצד השני. אפשר שעשו כן על פי הלימוד המובא בהמשך סוגייתנו (מז ע"ב): "שמעון בן טרפון אומר: 'שבועת ה' תהיה בין שניהם' (שמות כ"ב, י) – מלמד שהשבועה חלה על שניהם", הווה אומר: שבועתו של צד אחד מחייבת, במידה זו או אחרת, גם את הצד השני. מכאן עולה האפשרות ששבועת שכנגדו נתקנה כמעין דרך עקיפה להשבעת החשוד: שכנגדו נשבע, והדבר נחשב כאילו נשבע אף הוא. לפי גישה זו, בשבועת שכנגדו יש צד של קיום השבועה דאורייתא.

אם כנים דברינו, נוכל להסביר את פסיקתו של רב נחמן בווריאציה על התירוץ המובא בהגה"ה. אמנם בשבועות דרבנן אין דין 'מתוך' נוהג, כעולה מדחיית התירוץ הזה בתוספות. אלא ששבועת שכנגדו, יש בה צד של שבועה דאורייתא, ולכן יש מקום לומר בה דין 'מתוך'. לכן כששניהם חשודים – נוהג בשניהם דין 'מתוך', ויחלוקו.

לסיום נעיר שראשוני ספרד חלקו על שיטת רבנו תם מכול וכול, ופסקו שכששניהם חשודים על השבועה, תחזור שבועה למחויב לה – דהיינו כרבי אבא, ודלא כרב נחמן.

הרב ברוך וינטרוב