דין סכין

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 20
דין סכין
א. חיתוך מאכל צונן
שיעור ההבלעה באוכל
בגמרא בחולין קיא: מבואר שאם קישואים נחתכו בסכין בשרית, ורוצים לאכלם עם מאכל חלבי, צריך לגרד את מקום החיתוך. אולם, בחולין ח: הגמרא דנה באדם ששחט בסכין של עכו"ם (שהיא בחזקת טרפה), ויש מחלוקת האם צריך קליפה (רב), כי למרות שמדובר בצונן הסכין בולעת בגלל הדחק ("אגב דוחקא דסכינא בלע"), או שמא די בהדחה (רבה בר בר חנה), והוכרע שדי בהדחה. הראשונים נחלקו כיצד ליישב את הסתירה בין הסוגיות:
הרשב"א (חולין, ח: ד"ה "רבה") מסביר שבאופו מהותי די בהדחה, אך לקישוא יש דין מיוחד (ראו בהמשך). כך גם סוברים רוב הראשונים, שדוחקא דסכינא לבדו איננו מסוגל להבליע כלל,[1] ולכן די בהדחה. לעומת זאת, תוספות בחולין (ח:, ד"ה "אגב) מביאים את שיטת ריב"ם לפיה יש צורך בקליפה בגלל דוחקא דסכינא.
בשו"ע (י', ב - ג; ס"ד, יז) נפסק שמאכל שנחתך בסכין בשרית נקייה מותר לתבשיל חלבי ללא כל טיפול, ואם היא הייתה מלוכלכת צריך הדחה ושפשוף, וכן פסק גם הט"ז (פ"ט, ו); ולגבי קישוא פסק השו"ע שצריך גרידה (צ"ו, ה).
ישנם שני הסברים מדוע הצריכו בקישוא גרידה:
א. הרשב"א לעיל מבאר שאי אפשר להדיח קישוא כיוון שהוא רך; אדרבה - אם ידיחו אותו הבשר ייבלע בתוכו עוד יותר.
ב. הש"ך (צ"ו, כא) מבאר בשם האיסור והיתר (ל"ח, יב) שקישוא הוא חריף קצת, ולכן הצריכו בו גרידה (בהמשך נדון בהרחבה בחיתוך של מאכלים חריפים).
נפקא מינא בין ההסברים תהיה במאכלים רכים אחרים: לפי הרשב"א גם בהם יצטרכו גרידה, ואילו לפי האיסור והיתר לא יצטרכו גרידה אלא הדחה, שהרי הם אינם חריפים ולכן הם לא בולעים.
הרמ"א בתורת חטאת (ס"א) כותב שגם לחם צריך גרידה, אך הפרישה (צ"ו, ח) חלק על כך.
 
 
הכשר הסכין לשימוש בצונן
הגמרא בחולין קיא: אומרת שאין לחתוך מאכל רותח בסכין ששחט בה איסור, ולגבי חיתוך מאכל צונן בסכין זו יש שם מחלוקת האם צריך הדחה[2]. ברם, בגמרא בע"ז עו: מבואר שסכין של גויים צריכה שיפה ונעיצה עשר פעמים בקרקע לפני השימוש בה.
ר"ת (חולין ח:, תוספות ד"ה ו"הלכתא") מבאר שכאשר הסכין בלעה ממאכל רותח צריך הדחה ונעיצה גם לשימוש בצונן, ובכך עסקה הסוגיה בע"ז; בגמרא בחולין הקלו בהדחה, כי הבליעה הייתה בצונן.
תוספות (חולין, שם) סובר שאם הסכין בלעה פעמים רבות צריך נעיצה, ובכך עסקה; ואם הסכין בלעה פעם אחת די בקינוח, ובכך עסקה הסוגיה בחולין.
הרמב"ן (חולין קיא: ד"ה "צונן") מחלק בסוג המאכל שנבלע: במאכלים רגילים יש שמנונית ולכן צריך נעיצה, ועל כך דברה הסוגיה בע"ז; אך דם לא נדבק לסכין ולכן די בהדחה, ועל כך דברה הסוגיה בחולין.
השו"ע (קכ"א, ו; י', ב - ג) פסק שסכין של עכו"ם צריכה נעיצה בקרקע כדי לאכול בה צונן, וסכין ששחטו בה צריכה הדחה, אך אם שחטו בה טריפה פעמים רבות היא צריכה נעיצה. הרמ"א כתב ששימוש קבוע בסכין, אפילו לצונן, מצריך הגעלה, ואין די בנעיצה. הש"ך (י', כב) מעיר שאם הסכין בלעה רותח היא חייבת הגעלה או ליבון, והדחה או נעיצה לא יועילו.
נראה שהנעיצה מסירה את השמנונית, ולכן גם שפשוף עם סקוצ' וסבון יועילו. כך נראה גם מדברי ר"ת, שכותב "ולאו דווקא נעיצה, אלא אפילו משייפנו באבן יפה ודיו" (ספר הישר, תש"צ).
ב. חיתוך מאכל חם
שיעור הבליעה
עד כאן עסקנו בסכין החותכת מאכל קר. מה הדין בחיתוך של מאכל חם, למשל חיתוך מאכל היתר חם על ידי סכין של איסור, או חיתוך מאכל בשרי חם בסכין חלבית? ישנן שלוש שיטות בראשונים בכך:
א. דעה המובאת בטור (צד:): די לקלף את המאכל שנחתך, כמו שמצאנו ביחס לסכין ששחט בה, לפי הדעה שבית השחיטה חם ביחס להבלעה והפלטה בגלל הלחץ המופעל עליו על ידי הסכין (דעת רב, חולין ח:) , שצריך להסיר כדי קליפה.
ב. רבינו פרץ (מובא בטור, שם): צריך שישים נגד כל הסכין. בבית השחיטה הקלו בקליפה, כי שם רק מקום בית השחיטה חם, וכל השאר מסביב קר.
ג. רמב"ן (חולין צז: ד"ה "ושמעינן"): יש בליעה בכל הבשר, אך צריך לחשב רק כנגד החלק של הסכין שנגע בבשר.
השו"ע (צ"ד, ז) פסק להלכה כדעת הרמב"ן, שיש לחשב שישים נגד חלק הסכין שנגע בבשר. הש"ך (צ"ד, כח) סובר כשו"ע, והוא מוסיף שאם יש לאדם ספק כמה מן הסכין נגע בבשר - יש לחשב נגד כולה. הרש"ל (ז', מב) והט"ז (צ"ד, יב) סוברים שיש לחשב כנגד כל הלהב, כי אדם לא שם לב היכן בדיוק חתך בסכין, וגם אם אומר שהסתכל אין להקל, כי מלתא דלאו רמיא עליה דאינש - לאו אדעתיה.[3] אם יש שישים, הט"ז (צ"ד, יג) והש"ך (נקודות הכסף) מבארים שיש צורך בקליפה, אך לדעת הכריתי (צ"ד, כא) והפרי מגדים (צ"ד, משבצות זהב, יג) צריך נטילה.
לגבי צלי למדנו שדי בנטילה או קליפה (שו"ע, ק"ה, ד - ה; עיינו שיעור 16), ומצאנו שני הסברים מדוע שדין סכין יהיה חמור יותר (שהרי בסכין צריך שישים). הש"ך (צ"ד, כז) סובר שדוחק הסכין ביחד עם החום גורם לבליעה בכל המאכל, והט"ז (צ"ד, טז) סובר שהסיבה לכך היא השמנונית שעל הסכין. נפקא מינא בין הטעמים היא מקרה של סכין נקייה - כיוון שהסכין נקייה אין שמנונית, ולכן לדעת הט"ז יהיה די בקליפה; אך עדיין קיימים כאן חום ודוחק הסכין, ולכן לדעת הש"ך נצריך שישים.
אם הסכין אינה בת יומה, השו"ע פוסק שדי בקליפה. הסיבה לכך היא שמה שבלוע בתוך הסכין לא אוסר כי הוא אינו בן יומו, אך השמנונית שעל הסכין אוסרת כדי קליפה שכן היא עצמה אינה נפגמת (ק"ג, ה). מדוע לא נצריך שישים בשל השמנונית? הט"ז (צ"ד, יג) והש"ך (בנקודות הכסף) סבורים שסתם שמנונית בטילה בשישים, ולכן החתיכה עצמה מותרת, אך צריך להסיר כדי קליפה. בעיה נוספת בהסבר הנ"ל היא שאם יש שישים נגד השמנונית צריך להתיר את הכל (אך מן השו"ע נראה שגם אם יש שישים יש צורך בנטילה), והט"ז (צ"ד, יג) מסביר שיש חשש שהאיסור השמנוני לא פשט בכל המאכל, ולכן יש להחמיר ולקלף גם אם יש שישים, כמו שראינו לגבי צלי (עיינו שיעור 16).
בדרך כלל משתמשים בסכין לחיתוך מאכלים שאינם מונחים על האש, אלא בצלחת (כלי שני). הרמ"א (ק"ה, ג) סבור שגוש[4] בכלי שני נחשב ככלי שני, לכן לשיטתו בכלי שני בכל מקרה (גם בבן יומו) יש בליעה של קליפה בלבד,[5] ואת הסכין די לנעוץ. לעומת זאת, הרש"ל (חולין, ח', עא; הובא בש"ך, צ"ד, ח) סבור שגוש בכלי שני נחשב ככלי ראשון (כי הוא אוצר בתוכו את החום) ולכן צריך שישים כדי להתיר את המאכל, וכמו כן צריך להגעיל את הסכין.
יש להעיר כי אין זה משנה אם הבשר עליון או הסכין, שהרי דוחק הסכין גורם לכך שתהיה בליעה בכל המאכל גם אם הסכין הצוננת היא תחתונה (ש"ך, צ"ד, כה [בשם איסור והיתר]). כמו כן, אפילו אם המאכל יבש לחלוטין, דוחק הסכין גורם לכך שתהיה התפשטות בכל המאכל (ש"ך, צ"ד, לג).
 הכשר הסכין לשימוש בחום
בפסחים ל: נאמר שעל מנת להכשיר סכין כדי להשתמש בה בחם יש להגעילה, אך בע"ז עו. נאמר שיש ללבנה באור. בראשונים יש כמה שיטות בביאור העניין:
א. תוספות (ע"ז, עו:, "ד"ה אמר הונא") כתבו שאם הסכין בלעה איסור יש ללבנה, ואם היא בלעה היתר די בהגעלה.[6]
ב. ר"ת (הובא בתוספות שם) סבור שסכין גדולה, שנוהגים לצלות בה, צריכה ליבון; אך סכין קטנה, שלא נוהגים לצלות בה, צריכה הגעלה בלבד (גם אם היא בלעה איסור). הוא הוכיח כן מהירושלמי (ע"ז, ה', ט): "הדא הוא דתימא בסכין קטנה, אבל בגדולה צריכה ליבון".
ג. הרמב"ם (מאכלות אסורות, י"ז, ז) סובר כתוספות, שיש לחלק בין בליעת איסור לבין בליעת היתר, אך הוא מוסיף ששיפת הסכין מועילה אפילו להשתמש בה ברותח.
השו"ע (קכ"א, ז) פסק כרמב"ם, שניתן להגעיל את הסכין או להשחיזה, אך הרמ"א (שם) פסק שנוהגים לכתחילה להקל בהשחזה רק לצונן. הש"ך (קכ"א, כ) העיר שבדיעבד השחזה מועילה, שהרי לדעת השו"ע (והרמב"ם) השחזה עדיפה מהגעלה, ואף הרמ"א מודה לכך.
ג. חיתוך מאכל חריף
הדין הבסיסי של מאכל חריף
הגמרא בחולין קיא: כותבת שאסור לאכול במאכל חלבי צנון שנחתך בסכין בשרית, אך מותר לאכול במאכל חלבי קישוא שנחתך בסכין בשרית, אם מגרדים את מקום החיתוך. חשוב להעיר שלא מדובר על חיתוך בסכין שבלעה איסור, וגם לא על סכין חלבית שחותכים בה מאכל חריף בשרי (או להפך), אלא על סכין חלבית או בשרית שחותכים בה מאכל חריף קשה - המאכל כבר איננו "פרווה", אלא הוא נחשב לחלבי או לבשרי, בהתאם לסכין. העברת טעם של חלב או בשר למאכל אחר על ידי מאכל אחר או כלי ולא באופן ישיר על ידי חלב או בשר נקראת נ"ט בר נ"ט (נותן טעם בן נותן טעם), ונעסוק בדין זה בהרחבה באחד השיעורים בהמשך; לעניינו נציין רק שבאופן כללי כאשר מדובר על בליעה של היתר, נ"ט בר נ"ט מותר; ולכן, למשל, אם בצלחת חלבית הונח מאכל פרווה רותח, המאכל עדיין נחשב פרווה (עיינו שו"ע ורמ"א, צ"ה, א).
מצאנו בראשונים שני הסברים להבדל שבין צנון לבין קישוא:
א. צנון הוא דבר קשה, וכשחותכים אותו דוחק הסכין גורם להבלעה של השמנונית שעל הסכין. כך סוברים רש"י בהסבר אחד (שם, ד"ה "קישות") והרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער א', כא:, ובשו"ת, תצ"ז).
ב. צנון הוא דבר חריף, ולכן הוא בולע אפילו יותר מתבשיל רותח. כך סבורים רש"י בהסבר שני (שם) הגהות אשרי (חולין, ח', לא), והים של שלמה (חולין, ח', ס"ג).
הנפקא מינא בין שני ההסברים תהיה במקרה ויחתכו דבר חריף בסכין נקייה - על פי ההסבר הראשון החריף יהיה מותר, ועל פי ההסבר השני הוא יהיה אסור, למרות שבמקרה של חם נקי הדין הוא שמותר.
השו"ע והרמ"א (צ"ו, א) פסקו להחמיר כהסבר השני, ומכאן שחריף הופך טעם לממשות ואין בו דין נ"ט בר נ"ט[7].
סכין שאינה בן יומה
המשנה בע"ז לה: אומרת שאסור לאכול קורט של חלתית של עכו"ם (מאכל חריף מאוד). הגמרא בדף לט. מבארת שהגויים חותכים את החלתית בסכין של איסור, והטעם נבלע בסכין; ולמרות שהסכין אינה בת יומה והיא נחשבת לנותן טעם לפגם שמותר (ע"ז סז:; שו"ע, ק"ג, א; עיינו שיעור 13), החריפות של החלתית משבחת טעם שאינו בן יומו והוא נחשב לנותן טעם לשבח.
דברים אלו זה מעוררים קושי - ברגע שהטעם אינו בן יומו הוא נפגם וניתר, וכיצד הוא נאסר שוב מחדש?
ניתן להציע לכך שני הסברים:
א. הרא"ה (בדק הבית יט.) והרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער א כא:) נחלקו מהי רמת הפגימה בטעם שאינו בן יומו. הרא"ה סבור שהטעם פגום לגמרי, ואילו הרשב"א סבור שהטעם פגום קצת, אלא שבתוך התבשיל אין לו משמעות כלל והוא בטל. לפי דברי הרשב"א ניתן להבין שהחלתית משביחה את הטעם שלא נפגם לגמרי, ומחזירה אותו להיות טעם לשבח. אך הרא"ה סבור שמדובר בסכין שאיננה מקונחת ויש בה שמנונית, ולכן אין כאן דין של נותן טעם לפגם; ומשמע ממנו שבסכין נקייה נתיר.
ב. גם אם טעם של מאכל שאינו בן יומו נפגם לגמרי, יתכן שהאיסור חוזר וניעור. עיקר הדיון ביחס ל'חוזר וניעור' נמצא ביחס לביטול (עיינו צ"ט, ו), אולם, גם ביחס לנותן טעם לפגם נחלקו האחרונים (החוות דעת [ק"ג, א] והפרי מגדים [משבצות זהב ק"ג, א]) האם איסור שאינו ראוי לאכילה הפך להיתר או שהוא רק אינו אוסר במצבו הנוכחי.
 
 
הגדרת דבר חריף
הראשונים נחלקו האם האיסור הוא דווקא בחלתית, כיוון שמאכל זה חריף בצורה חריגה, או שמא גם מאכלים חריפים נוספים, כמו בצל או צנון, אוסרים באינו בן יומו. התרומה (הלכות איסור והיתר, ס', טז:) כותב שנראה לאסור גם שאר דברים חריפים, וכן כתבו התוספות בע"ז (לט., ד"ה "אגב") בשם "יש מפרשים". לעומת זאת, התוספות (בע"ז שם) כותבים בשם המהר"ם מרוטנבורג שרק חלתית הופכת טעם פגום לשבח, וכן סובר הרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער ד, לה:; שו"ת הרשב"א, תצ"ז). הרא"ש (ע"ז, ב', לח) מוצא ראייה לדעת המהר"ם: הגמרא בחולין נח: אומרת שאם בהמה אכלה חלתית בני מעיה מתנקבים, והיא נחשבת כטריפה; ומכאן שחלתית חריפה ביותר, ומסתבר ששאר דברים החריפים אינם מצליחים להפוך טעם של אינו בן יומו לשבח. למעשה, הרא"ש כותב שהמהר"ם היה מורה כדברי התרומה לאסור, אך הוא הוסיף שאין למחות במקלים. דעה חריגה היא דעת רבינו יחיאל (המובאת בהגהות סמ"ק, מצווה רי"ג, הגהה ט) הכותב שאפילו בבן יומו יש להחמיר רק בחלתית או בצנון שהם נחשבים כמבושל, אך לא בשאר דברים חריפים.
בשו"ע ישנה סתירה בשאלה האם חלתית היא חריגה או שכל מאכל חריף הופך טעם שאינו בן יומו לשבח (עיינו ב"י, ק"ג; צ"ו; קכ"ב; שו"ע, צ"ו, א; ק"ג, ו; או"ח, תמ"ז, ח; ש"ך ק"ג יז; ט"ז, ק"ג, ט) ובאחרונים ישנם כמה הסברים לשיטת השו"ע:
א. הפליתי (צ"ו, ה) והפרי מגדים (צ"ו, משבצות זהב, י) כתבו שיש הבדל בין סכין שבלעה איסור לבין סכין שבלעה היתר, דהיינו חלב או בשר: סכין שבלעה איסור הופכת מאכלים חריפים שנחתכו בה לאיסור גם כאשר היא אינה בת יומה; אך סכין שבלעה בשר או חלב תהפוך את החריף להיות כמוה (בשר או חלב) רק אם היא בת יומה. ההסבר לכך הוא שבמקרה של בליעת היתר, כדי להפוך את החריף להיות כמו הסכין יש להתגבר גם על נ"ט בר נ"ט וגם על טעם שאינו בן יומו, וחריף לא יכול לעשות את שתי הפעולות כאחת; אך במקרה של בליעת איסור יש להתגבר רק על הבעיה של טעם שאינו בן יומו, וזאת חריף מסוגל לעשות[8].
ב. רבי עקיבא אייגר (צ"ו, ט) כתב שהשו"ע החמיר בבישול של דבר חריף (בין של איסור ובין של בשר או חלב) והקל בחיתוך, שכן בחיתוך כדי לאסור צריך גם לומר שחריף הוא כמבושל וגם להפוך את הטעם הפגום למשובח.[9]
ג. הרב עובדיה יוסף (ילקוט יוסף כרך בשר בחלב חלק ב', במבוא, בעניין סתם ויש) סבור שהשו"ע פסק להקל שבאינו בן יומו חריף רגיל אינו אוסר, אלא רק חלתית (אך לא ברור מדברי שם האם הוא מתיר לכתחילה לחתוך בצל בסכין חלבית שאינה בת יומה ולטגנו במחבת בשרי וכד').
דעת הרמ"א בנושא לא ברורה. הש"ך (צ"ו, ו וְ-יג) כתב שלהלכה אין להקל באף מאכל בחריף אפילו אינו בן יומו, והפרי מגדים (צ"ו, משבצות זהב י; שפתי דעת, יט) הוסיף שאין להקל אפילו בהפסד מרובה.
לכן, צריך להקפיד בבית שיהיה סכין פרווה וקרש פרווה,[10] ולהקפיד לחתוך מאכלים חריפים, כגון שום ובצל, רק בכלים אלו.[11] כמו כן, אסור לטחון בבלנדר בשרי בצל שנחתך בסכין חלבית.
בדיעבד
אם בצל נחתך בסכין בשרית ולאחר מכן בסכין חלבית, הבצל אסור אפילו אם הכלים אינם בני יומם. אם בצל נחתך בסכין בשרית ולאחר מכן בושל במאכל חלבי, יש מקום לבדוק האם יש שישים כנגד להב הסכין בלבד, כי לא מדובר באיסור אלא בטעם היתר, ובמקרה כזה לא אומרים חנ"נ (חתיכה נעשית נבלה) גם לדעת הרמ"א (צו, א ובט"ז, ה; עיינו שיעור 17).
אולם, צריך להיזהר ולא להחפז לאסור, כיוון שבמקרים רבים ניתן להתיר בצירוף ספיקות נוספים, שהרי יש בכל מקרה יש כמה ספיקות להקל שאנו מחמירים בהם (כגון דעת הרא"ה להקל בסכין נקייה ודעת המהר"ם להקל באינה בת יומה).
שיעור האיסור
לגבי חלתית מבואר בגמרא (ע"ז ט.) שכולה נאסרת לאחר שחותכים אותה בסכין של איסור. הרא"ש (חולין ח', לא) כותב שבמקרה של הצנון שנחתך עם הסכין הבשרית השמנוניות תאסור במאכל חלבי רק כדי קליפה, ואת השאר לאכול עם חלב. לדבריו, קורט של חלתית הוא קטן ולא ידוע היכן נחתך ובאיזה שיעור, ולכן אוסרים את כולו; כלומר לדעתו באופן מהותי גם בחלתית אין לאסור הכל, אלא שמכיוון שלא ידוע כיצד וכמה לשער אוסרים את כולה (עיינו שיעור 19). הראב"ד (ע"ז עו. ד"ה "וסכין") כותב שאין להסתפק בקליפה, אלא יש להחמיר בכדי נטילה. לעומת הרא"ש והראב"ד, הרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער א ד. - ד:) כותב שיש לאסור את כל המאכל החריף, כי מפני חריפותו הטעם מפעפע בכולו.
השו"ע (צ"ו, א) פוסק שיש להסיר כדי נטילה, והרמ"א (שם) פוסק שלכתחילה יש לאסור כולו ובדיעבד רק כדי נטילה. האחרונים נחלקו למה הכוונה ב"דיעבד": הש"ך (צ"ו, י) הסביר שהכוונה היא לבישול - אם המאכל החריף בושל כבר, יש לחשב שישים כנגד נטילה בלבד, ואם הוא לא בושל יש לאסור את כולו (בבישול חלבי לגבי סכין בשרית, ולאסור לגמרי בסכין של איסור); ואין חילוק בין סכין בשרית (או חלבית) לבין סכין של איסור. רבי עקיבא אייגר (שם) בשם מנחת יעקב מסביר שהכוונה היא לחילוק בין סכין בשרית או חלבית לבין סכין של איסור: בסכין בשרית או חלבית ניתן לאכול את המאכל החריף עם המין המתאים לו (מאכל שנחתך בסכין בשרית עם מאכל בשרי, ומאכל שנחתך בסכין חלבית עם מאכל חלבי), ולכן אין לאכול את המאכל החריף עם המין השני כלל; אבל מאכל שנחתך בסכין של איסור, ניתן לקלף אותו ולאכול את השאר. החכמת אדם (מ"ט, ב) פוסק שמי שמקל כרבי עקיבא אייגר, דהיינו לקלף מאכל חריף שנחתך בסכין של איסור ולהתיר את שאר המאכל, לא הפסיד.
דין קרש חיתוך
האם דין דבר חריף נאמר דווקא לגבי סכין, או לגבי כל דבר הנדחק? לדעת החכמת אדם (נ"ו, ב) דין זה נאמר גם ביחס לקרש חיתוך. ולכן, לדעתו, אם בצל נחתך על קרש בשרי הוא נהפך לבשרי, ואם בצל נחתך על קרש איסור הוא נאסר. שו"ת טוב טעם ודעת (ג', רט"ו) הוסיף שבצל שנחתך בסכין חלבית על קרש בשרי נאסר (ואולי אף הכלים נאסרו). לדעת הרב אלישיב (מובא בספר דבר חריף, פרק א', הערה נז) בדיעבד ניתן להתיר בצל שנחתך על קרש של איסור או להתיר תבשיל חלבי שעורבב בו בצל שנחתך על קרש בשרי.
הבדלים בין חריף בבשר או בחלב לבין חריף באיסור
ישנם כמה הבדלים בדיני חריף בין בשר או חלב לבין איסור.
א. חישוב שישים כנגד הסכין או כנגד הבצל. הש"ך (צ"ו, ט) כותב (בהסבר דברי הרמ"א, צ"ו, א) שאם בצל נחתך בסכין בשרית ובושל עם חלב, די לחשב שישים כנגד הלהב, שהרי הכמות המקסימלית של טעם שיכולה להיות בבצל היא נפח הלהב; ואין צורך לחשב כנגד כל ה'כדי נטילה', כי לא אומרים חנ"נ בהיתר.[12] אולם, אם בצל נחתך בסכין של איסור, כל 'כדי נטילה' נאסר מדין חנ"נ, ויש לחשב שישים כנגד כל 'כדי נטילה'; ולכן אם בצל נחתך דק, כך שכל חתיכה ממנו נאסרה לגמרי (כי כולה הוא 'כדי נטילה'), יש לחשב שישים נגד כל הבצל, ואם הוא נחתך פעם אחת די לחשב שישים כנגד 'כדי נטילה' . הש"ך (שם) מביא את דעת הלבוש שהחמיר גם במקרה שהבצל נחתך פעם אחת בלבד לחשב שישים נגד כל הבצל, מדין חנ"נ; אך הש"ך כאמור חולק על כך, ומדבריו ומדברי חידושי רבי עקיבא אייגר (שם) נראה שלא אומרים חנ"נ במקרה זה בכל הבצל, כי אין לצרף שתי חומרות (חנ"נ ואיסור דבוק[13]). אולם, הבצל עצמו נאסר כולו, (גם כאשר הוא נחתך פעם אחת בלבד ובושל) כי ביחס לבצל עצמו יש רק חומרה של דבוק. לפי השו"ע, שדין חנ"נ קיים רק בבשר וחלב (צ"ב, ד; צ"ט, ג), גם בסכין של איסור די לחשב כנגד הסכין.
ב. היתר בצל שבושל. בצל שנחתך בסכין של איסור ובושל כך שהוא בטל בשישים עדיין אסור, כיוון ש"אפשר לסוחטו אסור" (עיינו שיעור 17). אך בצל שנחתך בסכין בשרית ובושל בתבשיל חלבי כך שהוא בטל בשישים מותר, כיוון שלגבי בליעת היתר (טעם בשר) אפשר לסוחטו מותר (ש"ך [צ"ד, כג] וט"ז [צ"ו, ה]בשם מהר"ם מלובלין).
נעיצת סכין איסור כדי לאכול חריף צונן
הגמרא בע"ז (עו:) אומרת שנעיצת סכין של איסור מועילה לאכול צונן בסכין, והיא אומרת שניתן לחתוך אתרוג על ידי נעיצת הסכין. חלק מן הראשונים (ראו לקמן) סוברים שאתרוג הוא דבר חריף; וכיצד, אם כן, מועילה נעיצת הסכין לדבר חריף, והרי חריף נחשב לרותח שגורם להפלטת הטעם הבלוע בסכין, ונעיצה לכאורה לא מוציאה את הטעם הבלוע בסכין, אלא רק את שאריות השומן הדבוקות על גבי הסכין?
הרא"ה (בדק הבית, בית ד', שער א. ג:) הביא מכאן חיזוק לשיטתו שדין חריף נאמר רק ביחס לשמנונית שעל גבי הסכין, ושחריף לא יכול להפליט את הטעם הבלוע בסכין. הרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער א', ד.; בית ד', שער ד', לד.), נאמן לשיטתו, ביאר שלמרות שחריף בולע, נעיצה בקרקע מועילה גם לחריף: "נעיצת קרקע מכשרת לכל צונן, ואפילו לחריף כאתרוג".
השו"ע (קכ"א, ז) פסק כדעת הרשב"א, שנעיצה מועילה גם לחריף. כך עולה גם מדברי הש"ך (קכ"א, יט) הלבוש (קכ"א, ז) והפרי חדש (י', ז). אמנם, הבכור שור (חולין קיא:) הביא את פסק השו"ע הנ"ל, וכתב שהתוספות בסוף ע"ז (עו., ד"ה "אמר רב הונא") חולקים וסוברים שנעיצה רק מנקה את השמנונית. גם רע"א (על השו"ע, צ"ו, א) כתב שברור שנעיצה איננה יכולה להפליט יותר מאשר כדי קליפה, ואילו ביחס לחריף אנו פוסקים (וזו דעת הרשב"א עצמו) שלכתחילה יש לחשוש שבולע בכולו; והוא נשאר ב"צריך עיון גדול". היד יהודה (שחיטה, סימן י', ארוך, ג) סבור שהנעיצה מפליטה מכולו אך ברמה נמוכה - באותה רמה שחריף מפליט ובולע. הסבר אפשרי נוסף הוא שהטעם הבלוע בסכין יוצא ממנה בחריף רק דרך הטעם החיצוני; ואמנם נעיצה מוציאה רק את הטעם החיצוני, אך כאשר הטעם החיצוני יוצא הטעם הפנימי לא יכול לצאת ולאסור.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   כך כותבים התוספות (שם, ד"ה "אגב"), הרשב"א (חולין, ח:, ד"ה "אמר רבה"; תורת הבית, שער א' בית ב, יד:), הרא"ה (בבדק הבית שם) והריטב"א (חולין קיא: ד"ה "צונן") - בצונן לגמרי אין בליעה, גם לא על ידי דוחקא דסכינא.
[2]   רוב הראשונים סברו שהמחלוקת היא האם הסכין צריכה הדחה (עיינו, למשל, רמב"ם, מאכלות אסורות, י"ז, ח); אך רש"י (שם, ד"ה "בעי") פירש שהאוכל שנחתך צריך הדחה.
[3]   אדם לא שם לב לדברים שלא מוטל עליו לדעת.
[4]   כזכור, גוש הוא מאכל מוצק שנשאר בגוש אחד (כגון שניצל, אבל לא אורז) לאחר שהוא הורד מן האש, ויש דעות שגם לאחר שהוא הורד מן האש הוא נחשב עדיין ככלי ראשון (עיינו רמ"א, ק"ה, ג וְ-צ"ד, ז; דנו בכך בהרחבה בשיעור 14) .
[5]   הצורך בקליפה נובע מכך שהגוש עדיין חם
[6]   עיינו חולין ח: (לגבי סכיני עכו"ם); תוספתא, ע"ז, ט', ב.
[7]   ובכך חמור הוא מחם במקרה של נ"ט בר נ"ט.
[8]   גם האליה רבה (תמ"ז, כד) מחלק בין בליעת היתר לבין בליעת איסור, אך הוא מנמק זאת בקולא מדין ספק ספיקא.
[9] הסבר זה מבאר את היחס בין סימן צ"ו (שהשו"ע הקל, כי שם מדובר בחיתוך), לבין סימן ק"ג (שהשו"ע החמיר, כי מדובר בבישול) אך בסימן קי"ד, ובאו"ח תמ"ז, השו"ע החמיר למרות שמדובר בחיתוך.
[10]            ראו בהמשך לגבי קרש.
[11]            כמובן, בצל או שום שנחתכו בסכין חלבית אינם נאסרים, ומותר לאכול אותם במאכל חלבי, אלא שפעמים רבות קורות במקרים כגון אלו תקלות, וחלק מן הבצל מתבשל לאחר מכן בכלי בשרי; ולכן יש להשתמש לחיתוך של מאכלים חריפים בכלים פרווה בלבד.
[12]            מצבים בהם גם בסכין של היתר יש לחשב נגד כל הבצל הם כאשר הבצל קטן מן הסכין, או שגודל הסכין לא ידוע (ואז יש להחמיר ולהניח שהבצל קטן מן הסכין [ש"ך, שם]).
[13]            ישנה דעה שכאשר איסור דבוק להיתר הוא ממהר להבליע את האיסור יותר מהרגיל, והופך אותו להיות נבילה גם אם יש שישים כנגד האיסור עצמו (עיינו שו"ע, ע"ב, ד).