דיני אונאה

  • הרב שלמה לוי

דיני אונאה* / הרב שלמה לוי

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך - לא תונו איש את אחיו". התורה מדברת פה על איסור אונאה במקח ובממכר. מה פשרו של האיסור הזה?

"ערוך השולחן" פוסק בסימן רכ"ז סעיף א':

"ושתי מיני אונאות יש: האחת אונאה בגוף הסחורה עצמה, שמוכר אותה בחזקת סחורה טובה ממקום פלוני, ובאמת היא סחורה ממקום אחר, או שמקולקלת במקצת, ואין ניכר להקונה ... ואונאה השנית ... כשהחנוני יודע שסחורה זו נמכרת עתה בכל החנויות במקח כך וכך ולא יותר, והלוקח הזה אינו בקי, ונטל ממנו ביוקר מכפי המקח הקבוע."

ישנם שני סוגי אונאה:

1. כאשר מוכר מסתיר מהקונה מידע חשוב אודות החפץ אותו הוא מוכר

2. כאשר המוכר מעלה את המחיר בצורה מופרזת.

הסוג הראשון של האונאה מופיע בהרבה מצבים, לדוגמה: אדם מוכר את מכוניתו ומרמה בקילומטרז' של המכונית וכד'. כמובן שדבר כזה הוא איסור מפורש מדאורייתא, והוא הדין לכל חפץ בין אם הוא ישן ובין אם הוא חדש.

העלאת המחיר

הגמרא אומרת שאם המוכר רימה את הקונה ביותר משתות (שישית) - המכר מבוטל. הלכה זו גרמה לרא"ש להתלבט האם יש איסור גם בפחות משתות או לא. "ערוך השולחן" בסימן רכ"ז בסעיף ו' מביא את דברי הרא"ש ומסביר שההתלבטות היא האם נאמר שגם בפחות משתות האדם עובר איסור, אלא שהמקח לא חוזר, או שנאמר שבפחות משתות - אין כלל איסור, כי זוהי דרך המקח. בכל אופן מסיים הרא"ש:

"וירא שמים יוצא ידי כולם."

השאלה המרכזית העולה מהסוג השני של האונאה היא: כיצד מחליטים מהו המחיר הרגיל ומהו המחיר המופקע. נסביר את דברינו: כיום, כמעט כל מוצר שנבדוק - ניתן למצוא אותו בכל מיני חנויות, כאשר מחירו איננו זהה בכל החנויות. אם כן, כדי לקבוע שמישהו עובר על איסור אונאה - צריך להחליט מהו המחיר הרגיל, ופה הבעיה כי אין מחיר אחיד אצל כולם.

בשביל לנסות לפתור את הבעיה נתייחס לכמה דוגמאות, אך צריך לומר שהדברים אינם ממש חד משמעיים.

אם יש מוצר שנמצא בפקוח מחירים - כלומר מוצר שמחירו קבוע בחוק, המצב פשוט מאוד, כי המחיר בחוק הוא המחיר הרגיל, ומי שמעלה אפילו בפרוטה - עובר על איסור אונאה.

יש סוגים של מוצרים שיש להם מחיר מומלץ או מחיר מחירון. ניתן לומר שהמצב פשוט כמו שראינו למעלה, אך מצד שני, בהרבה מצבים המחיר המומלץ הוא בכוונה מחיר גבוה כדי שהמוכרים ייראו כאילו הם מוזילים את המחירים, אבל בעצם, מחירו האמיתי של המוצר נמוך בהרבה. לכן, במקרה זה, קשה מאוד לקבוע מהו המחיר הרגיל של המוצר. אמנם, ברור שמי שמוכר מעל המחיר המופיע במחירון - עובר על איסור אונאה.

ברוב המוצרים אין מחיר מחירון, וקיימים הבדלים, לעיתים משמעותיים, בין החנויות השונות.

כמובן שמי שמוכר את המוצר במחיר הגבוה בהרבה משאר החנויות - עובר על איסור אונאה. מה דינו של מי שמוכר במחיר יקר, אבל זהו המחיר שבו מוכרות החנויות היוקרתיות?

את השאלה הזו צריך לבחון מצדו של המוכר. האם המחיר המדובר הוא אכן קבוע, או שהמוכר מוכן לשנותו בנסיבות מסויימות. מציאות כזו, שהמוכר מוכן לשנות לפי המשלם - אסורה, אדם חייב לברור לעצמו כללי עבודה ותשלום קבועים. לכן, לעיתים, המוכרים מודיעים על מחיר גבוה, אך מי שיבקש הנחה יקבל את המוצר בזול, ומי שלא יבקש - ישלם את מלוא המחיר. דבר כזה אסור כמו שהסברנו, וישנה בעיה של אונאה כאשר הוא מוכר לאדם שלא ביקש את ההנחה, מכיון שהמחיר יותר זול.

נסיבות מיוחדות

יש דעה שאומרת שאין אונאה בערב שבת. אם לאדם בערב שבת, לדוגמה, עדיין אין יין לשבת, הוא מוכן לשלם עליו יותר מהמחיר הרגיל, ולכן, מותר לבקש ממנו מחיר יותר גבוה. הדין הזה שנוי במחלוקת המובאת ב"שולחן ערוך" בסימן רכ"ז.

הנפקא מינא היא ל'גזלנים' למיניהם - אותם המוכרים המנצלים את המיקום בו הם מוכרים. הקונים, אמנם, יודעים שהמחיר גבוה מהרגיל, אבל זה נובע מהנסיבות המיוחדות בהן הם נמצאים. מה דינם?

לפי הדעה שהצגנו לעיל, נראה שאין פה איסור אונאה כי זה ממש כמו אדם שתקוע בלי יין לשבת. אמנם, גם במצב הזה יש מחיר המקובל למציאויות כאלה, ואם אותו מוכר מפקיע את המחיר הרבה יותר משאר חביריו שמוכרים באותם מקומות - הוא עובר על איסור אונאה.

כדאי לציין שאיסור האונאה הוא גם אם הקונה יודע שהמחיר מופקע, ובכל זאת קונה מכל סיבה שהיא. כדברי "ערוך השולחן" בסעיף כב':

"האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה - יש לו עליו אונאה"

נושא ונותן באמונה

ישנו מושג של מתווך. אין הכוונה למתווכים של היום, אלא הכוונה למעין סיטונאי, המתווך בין המוכר לקונה. המתווך הזה נקרא נושא ונותן באמונה. לדוגמה: אדם הולך ליצרן וקונה ממנו סחורה מסויימת. בא אותו אדם לבעל חנות, ומציע לו לקנות ממנו את הסחורה שהוא קנה. הוא אומר לו שקנה סחורה זו בכך וכך, ורוצה למכור לו ברווח של אחוז מסויים, כאשר הלה איננו אחראי על טיב הסחורה. ייתכן ואותו אדם קנה את הסחורה במחיר הגבוה ממחירה הרגיל בשוק, ואז הוא מוכר אותה במחיר גבוה, אך במקרה כזה - אין פה אונאה, כי הוא קנה את זה במחיר גבוה, ואחוז הרווח שלו לא מופקע, והקונה מודע לנתונים האלו. וכך פוסק "ערוך השולחן" בסעיף ל':

"ממה שנתבאר למדנו דאותם הקאמיסגירן היושבים במקומות הגדולים, וקונים סחורות בעד החנונים מערי המדינה, ונוטלים ריוח ידוע כמו שנים או שלש למאה - אין עליהם טענת אונאה, דזהו ממש נושא ונותן באמונה."

בהמשך דבריו, מסביר "ערוך השולחן" שבמציאות הזו החנווני צריך לדעת מה טיב הסחורה, ואין אחריות על הסיטונאי.

כמובן שכל זה במצב שהמשא ומתן אכן באמונה, ואין פה שום רמאות, כגון: אדם שקנה סחורה המורכבת חציה ממוצרים טובים יותר, וחציה ממוצרים טובים פחות. המחיר נקבע על דעת זה שיש בסחורה משני סוגי המוצרים. אם הוא ילך וימכור את חציה הפחות טוב על פי חצי מהמחיר שהוא שילם - ודאי שעבר על איסור אונאה, כי מוכר לו רק את הסחורה הפגומה.

עובד שכיר

הגמרא אומרת שאין אונאה בקרקעות, וכן אין אונאה בעבדים כי הם הוקשו לקרקעות. כמובן שלכתחילה אסור להונות גם בקרקעות.

מה הדין של פועלים? האם דיניהם זהים לדיני העבדים?

הפוסקים עושים הבחנה בין עובד שכיר לבין אדם העובד בקבלנות. שכיר - זמנו משועבד לבעל הבית, כיון שהוא עובד לפי שעות, ולכן דינו כעבד שאין לו אונאה, ואילו קבלן - שזמנו איננו משועבד לבעל הבית, דינו שונה משל עבד ויש לו אונאה. לדוגמה: רבש"ץ של ישוב. נראה שדינו כשכיר העובד לפי זמן מסויים, אבל הוא מחויב לעשות את עבודתו רק בזמן שזקוקים לו, וזמנו איננו משועבד להנהלת הישוב, ולכן נראה שדינו כקבלן, למרות שמשכורתו היא חודשית.

ביטול המקח

ראינו, שכאשר המוכר מרמה ביותר משישית - המקח חוזר. פה נשאלת השאלה עד מתי? כלומר, עד כמה זמן לאחר הקנייה יכול לבוא הקונה ולדרוש את ביטול המקח?

הגמרא אומרת, וכך נפסק להלכה, ששיעור הזמן הוא עד שיראה לתגר או עד שיראה לקרובו, כלומר שיעור זמן שמספיק לו ללכת מיד לאחר המכירה למומחה כדי שיאמר לו האם המחיר ששילם הוא מחיר סביר או מחיר מופקע. זמן זה אינו ארוך, ולכן ישנה בעיה כי בדרך כלל אדם נותן אמון במוכר, ולא רץ, לאחר הקנייה, למומחה כדי לברר האם המחיר סביר. דברים אלו מתגלים רק לאחר זמן.

בכל אופן נראה, שאם כחלק מהמשא ומתן, היה נשמע מהמוכר שזהו המחיר הרגיל בשוק - המקח יתבטל גם אם עבר הרבה זמן מהמכירה, מכיוון שזה היה חלק מתנאי המכירה, המבטל את המכירה בכל זמן.

 

* המאמר לא עבר את ביקורת הרב.