דיני הפירות הקדושים

  • הרב יוסף צבי רימון

תוספות (סוכה לט. ד"ה שאין, בסופו) כתבו: "ואין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית".

בעבודות הקרקע אין הצרכן הפרטי מרגיש כל כך את שנת השמיטה. דיניה המיוחדים של שנת השמיטה מורגשים אצלנו בעיקר בשני דברים: קניית הפירות ושמירת קדושתם. בפרק זה נעסוק בדיני קדושת השביעית, ובפרק הבא נעסוק בקניית פירות וירקות בשמיטה.

חשוב להדגיש: חלק מההלכות שנלמד להלן דורשות השקעה ונראות לעתים כטרחה מרובה. עלינו לזכור שהדבר נובע מן הזכות הגדולה שיש לנו לאכול פירות שביעית. ראינו בעבר שלפי הרמב"ן ייתכן שיש מצווה באכילת הפירות, ובכל מקרה - בוודאי שיש בהם קדושה מיוחדת (כפי שביארנו לעיל על פי הרב קוק זצ"ל). אדם שיש ברשותו זהב ויהלומים צריך לטרוח בשמירתם, אך הוא שמח על טרחה זו בשל הזכות להחזיק באותם יהלומים. אף אנו כאותו אדם: טורחים בשמירה על קדושת הפירות, ושמחים על הזכות שיש לנו - פירות הקדושים בקדושת שביעית[1].

 

הפסד

הגמרא בפסחים נב: אומרת: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה - 'לאכלה' אמר רחמנא, ולא להפסד".

מותר לאכול את הפירות, אך אסור להפסידם. מה עושים, אם כן, עם שאריות האוכל? מובן שהשאיפה היא לאכול את רוב האוכל, כך שהשאריות תהיינה מועטות[2], אך להלן נבאר מה הדין בשאריות שנשארות בכל זאת. באופן כללי, שאריות שאינן ראויות למאכל ניתן לזרוק כרגיל (פרטים על כך בהמשך), אך שאריות הראויות למאכל - אסור לזרוק. אסור גם לתת לבהמה מאכל הראוי לאדם (רמב"ם ה', ה).

הפתרון: פח לפירות שמיטה. כדאי לקחת פח, ולהשאיר בו את שקיות האוכל עד שיירקבו[3], ואז מותר יהיה לזרקם. כדאי לרשום על הפח "קדושת שביעית" (כדי למנוע טעויות), ויש להחליף בו שקית בכל יום, כדי שלא נזרוק את הפירות הטובים לתוך הפירות המקולקלים מהיום הקודם, ובכך נקלקלם בידיים[4]. מאותה סיבה, אם זורקים מרק או דבר אחר שהורס את השאריות שבפח - יש להניח אותו בשקית נפרדת ולשים אותה בפח השמיטה. כשמחליפים את השקית, יש להניח את השקית מהיום הקודם בצד, ולאחר שהאוכל שבשקית נרקב - ניתן לזרוק אותה לפח הרגיל.

אפשרות נוספת: לשים את שאריות האוכל בתוך שקית, ולזרוק את השקית לתוך שקית הפח הרגיל. נוהגים להשתמש בדרך זו כשמפרישים תרומות ומעשרות, אך ייתכן שאין לעשות כך בפירות שביעית, כי בדרך זו אנו גורמים בעקיפין להפסד פירות שביעית, שכן אנו מקרבים את כילוים (כשייזרקו אחר כך לפח הגדול וכד').

האם מותר לגרום הפסד לפירות שביעית (הפסד פירות שביעית בגרמא)? המהרי"ט (חלק א סימן פ"ג) סובר שהפסד פירות שביעית בגרמא מותר. הוא מביא שלוש ראיות, ביניהן הירושלמי (פ"ז ה"ב), הכותב שמותר להעלות ירק לגג כדי שיתייבש, על אף שאנו גורמים לו להתקלקל בדרך זו. גם הרידב"ז (ה', א) מתיר לגרום הפסד בעקיפין לפירות שביעית, אך לעומת זאת, במשמרת הבית על הרידב"ז אסר, וכן אסרו אחרונים נוספים. החזון-איש (י"ד, י) מבאר שאין להביא ראיה מן הירושלמי, שכן הוא מדבר על ירק שאיננו ראוי למאכל אדם, ועל ידי ייבושו על הגג הוא משתבח והופך לראוי למאכל בהמה. להלכה אין הכרעה ברורה באחרונים[5].

בעיה שנייה בזריקת פירות שביעית בתוך שקית כפולה ישירות לאשפה היא גרימת המכשול לעובדי האשפה, שדוחסים את השקיות בתוך המשאית שלהם (הבעיה היא רק באותם מקומות שיש מדחסים במשאיות האשפה). אמנם לעניין תרומות ומעשרות מקובל לנהוג כך (לשים את התרומות והמעשרות בשקית ולזרקם לפח), אך החזון-איש (ה', י) כותב שלעניין תרומות ומעשרות מקלים להחשיב את השקית כקבורת התרומה בגלל חשש לתקלה - שמא יאכלו את הפירות - שאינו קיים בפירות שביעית[6].

לכן, למעשה רצוי להשתמש בפח שמיטה. על אף שפתרון זה נראה מסובך - בדרך כלל הוא נוח יותר מאשר שקית, שכן אין צורך לחפש בכל פעם שקית חדשה, אלא יש שקית אחת שמחליפים פעם ביום.

אמנם, יש סמך למי שנוהג כפתרון השני (לשים את הפירות בשקית ולזרוק את השקית לפח הרגיל), ובוודאי שכשקשה להשתמש בפח שמיטה יש לנהוג כפתרון זה. הסיבות להקל כפתרון ב:

א.         מהרב פרנק עולה שגרם הפסד מותר כאשר בכל מקרה הפירות עומדים להתקלקל (הר צבי, זרעים ח"ב, נ"ד). הרב אלישיב (הובא במשפטי ארץ תש"ס, כ"א, הערה 25) הוסיף שגם מי שאוסר גרם הפסד, אינו אוסר מצד עצם ההפסד אלא כיוון שהפירות אינם נאכלים. לכן לדעתו, כל פרי שברור שלא ייאכל - אין בו איסור של גרם הפסד. לאור זאת, אין צריך לחשוש לגרם הפסד כאשר שמים את השקית מידית בפח, כיוון שממילא שאריות אלו לא ייאכלו.

ב.         גם בפח שמיטה צריך בדרך כלל לסמוך על הסברה שהזכרנו בסעיף א', כי גם אם מחליפים שקית בכל יום - בדרך כלל ערבוב כל השאריות גורם להרס מסוים של חלק מהן. מבחינה זו יש עדיפות לפתרון השני, שכן בכל פעם זורקים את השאריות לשקית חדשה.

 

שאריות מרק

כתב הרמב"ם: "חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית או ביין מוצאי שביעית - חייב לבער היין, שהרי טעם פירות שביעית בו. זה הכלל: פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות - מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם" (ז', כב).

מהרמב"ם מובן שגם בטעם פירות שביעית יש קדושת שביעית. לכן, במרק ירקות - גם הנוזל עצמו קדוש בקדושת שביעית (כל עוד הירקות אינם בטלים בשישים, לכאורה). אמנם, מים שבישלו בהם תפוחי אדמה אינם קדושים בקדושת שביעית, כיוון שאין רגילים להשתמש במים ואין להם שם אוכל[7] (הרב אלישיב, הובאו דבריו במשפטי ארץ עמ' 178 הע' 27).

מה ניתן לעשות עם שאריות מרק? רצוי, כמובן, לזרוק אותן בתוך שקית נפרדת ולקשור אותה, אולם לעתים קשה לנהוג כך.

פתרון חלופי: הר"ש (פ"ח משנה ב') כותב על פי הירושלמי שאין מחייבים את האדם לאכול תבשיל "שעברה צורתו". הר"ש ביאר שאם עבר על התבשיל לילה (מחוץ למקרר, כמובן) - הוא נחשב לפגום. לפי זה, ניתן להשאיר את המרק לילה אחד מחוץ למקרר, ואחר כך לזרוק אותו כרגיל. כדרך זו כתב גם הר"ש סירילאו (פ"ח ה"ב), וכן כתב להלכה בפאת השולחן (כ"ד, ג; יש"רס"ק ו). אמנם, ישנם שפקפקו בכך, ולדעתם יש להשאיר את המרק עד שיתקלקל ודאי[8] (שו"ת אז נדברו ח"ד סימן נ"ו).

 

גלעינים וקליפות

באופן כללי, דבר הראוי למאכל בהמה - יש בו קדושת שביעית (רמב"ם ז', יג). לאור זאת, לכאורה יש איסור לזרוק את רוב הקליפות, כי הן ראויות לאכילת בהמה (פרט לקליפות קשות וכד'). כדי לבחון שאלה זו עלינו לברר מהי הכוונה בביטוי "אינו ראוי" לבהמה. ניתן להבין שמאכל שאינו ראוי לאכילת בהמה - בהמה אינה מסוגלת לאכלו, אך ייתכן גם להבין שאין רגילים לתת אותו לבהמה (הוא "לא עומד" לבהמה).

מדברי החזון-איש (י"ד, י) עולה שהקריטריון הוא האם רגילים לתת את המאכל לבהמה (כהבנה השנייה), ולפי פירוש זה אין קדושת שביעית בכל אוכל שאין נוהגים לתתו לבהמות, אפילו אם בהמות יכולות לאכלו. מאידך, בשו"ת שבט הלוי (ח"ב, קצ"ט; הובא גם במשנת יוסף ח"ג עמ' קיא) כתב שכל עוד האוכל ראוי לבהמה - יש בו קדושת שביעית (כהבנה הראשונה)[9].

אמנם, למעשה נראה להקל ולהתיר לזרוק שאריות שאינן ראויות לאדם אף על פי שהן ראויות לבהמה, כיוון שגם בתוך הפח ממשיכות השאריות להיות ראויות למאכל בהמה.

גלעיני פירות - אם אלו גלעינים שאינם ראויים לאכילה - מותר לזרוק אותם כרגיל.

גלעינים שיש עליהם מעט מבשר הפרי - מהחזון-איש (י"א, יא) ומספר השמיטה (עמ' ל"א, א) עולה שצריך לשמור על קדושת שביעית בשאריות בשר הפרי. אמנם, הרב אלישיב סבור שאם האדם הסיר את כל חלקי הפרי שהוא רוצה לאכול - מותר לו לזרוק את השאר כרגיל. טעם הדבר: תוספות (זבחים פו. ד"ה ופליגא) ביארו על פי המשנה בתרומות (י"א, ה) שגלעיני תרומה שיש עליהם מבשר הפרי - אם הכוהן מתכוון לאכלם, יש עליהם קדושה ואסור לזרים לאכלם, אולם אם הכוהן זרק אותם - בטל מהם שם אוכל. לפי זה, ניתן לזרוק כרגיל גלעינים עם מעט בשר מהפרי (וכן עולה ממהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם, תרומות י"א, יא; בהנחה שיש להשוות שביעית לתרומה). אמנם, יש שחלקו על דברי התוספות, אך להלכה, כאמור, פסק הרב אלישיב להקל(הו"ד במשפטי ארץ עמ' 176 הערה 10). מכל מקום, יש לאכול היטב את בשר הפרי לפני זריקתו, ואם נשארה כמות גדולה של בשר פרי - יש להניחו בפח שמיטה.

שאריות שרגילים לשטוף מהצלחת או מהסיר - לאור האמור לעיל, יש לדמות שאריות אלו למעט בשר על גלעיני הפירות, שאין צורך לשמור בו קדושת שביעית   (משפטי ארץ, עמ' 177. ועיין בהערת הרב חיים ברלין בספר השמיטה עמ' לא הע' 5). לכן יש לשים בפח השמיטה את השאריות שרגילים להסירן לפני השטיפה, ואחר כך ניתן לשטוף כרגיל.

קליפות - כתבנו לעיל שאם הקליפות אינן ראויות למאכל אדם - ניתן לזרקן. קליפות תפוזים וכד', שניתן לעשות מהן סוכריות - לכאורה יש בהן קדושת שביעית (שו"ת ציץ אליעזר ח"ב, י"ז), אולם החזון-איש (מעשרות א', ל) כותב שכיוון שרוב הקליפות מושלכות לאשפה - הן אינן נחשבות למאכל אדם.

יין הקדוש בקדושת שביעית - לדעת הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון, כ"ב) אסור למלא את כוס ההבדלה ביין עד שיישפך, כיוון שרוב בני האדם אינם נוהגים לשתות יין כזה (מהצלחת) והוא נפסד (אמנם יש מתירים - עיין משפטי ארץ כ"א, ה). קל וחומר שאין לכבות ביין שביעית את נר ההבדלה, ואין להטיף בו בפסח דצ"ך עד"ש באח"ב (עיין בדברי הרב קוק שם;הובאו גם בספר השמיטה, עמ' לא הערה 4).

 

שינוי מהאכילה הרגילה

המשנה בתרומות קובעת שאסור לשנות את ייעודו של פרי התרומה: "אין עושים תמרים דבש ולא תפחים יין ולא סתוניות חומץ, ושאר כל הפירות - אין משנים אותם מברייתם בתרומה ובמעשר שני, אלא זיתים וענבים בלבד" (תרומות י"א, ג).

אמנם דין זה נשנה לגבי תרומה (ונפסק ברמב"ם הל' תרומות י"א, ב), אבל הרמב"ם פוסק אותו גם לעניין שביעית: "לא ישנה פירות מברייתם כדרך שאינו משנה בתרומה ובמעשר שני. וכן לאכול דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני" (הלכות שמיטה ויובל, פ"ה ה"ג).

לפי זה:

1. אסור לסחוט פירות שדרכם להיאכל, ואסור לאכול פירות שרגילים לסחוט.

ז

2. הירושלמי (פ"ח ה"ב) מוסיף: "וכן הוא שביקש לאכול תרדים חיין או לכוס חטים חיות - אין שומעין לו", דהיינו שאסור לבשל דבר שרגילים לאכלו חי (כגון אבוקדו, צנון או בננה)[10], וכן אסור לאכול חי דבר שרגילים לבשלו (כמו תפו"א).

בראשונים מובאים שני טעמים לאיסור לשנות דבר מברייתו:

א. הר"ש (פ"ד משנה ז'; רש"י יומא פו:) כותב שהבעיה היא שיש בכך הפסד לפירות. נראה שלדעתו שינוי הפרי מצורת אכילתו הרגילה נחשב להפסד. בדומה לכך עולה מדברי הרב קוק (משפט כהן סי' פ"ה).

ז

ב. הרמב"ם לא הזכיר טעם של הפסד, וכתב בפירוש המשניות (ד', ז') שאין לקטוף פרי כאשר הוא עדיין בוסר מפני שכתוב "מן השדה תאכלו את תבואתה", שאין לאכלה עד שתהא תבואה. משמע ממנו שיש גזרת הכתוב מיוחדת האוסרת שינוי מדרך האכילה הרגילה. יש שכתבו שהלימוד הוא מ"לכם - כדרך אכילתכם" (ר"ש סיריליאו, פ"ה ה"ב ד"ה אין שומעין לו).

תיתכן נפקא-מינה בין שני הטעמים: האם אוכל שנסחט או בושל בניגוד להלכה נאסר? אם זוהי גזרת הכתוב מיוחדת - ייתכן שהאוכל נאסר, אולם אם טעם האיסור הוא שלא להפסיד את האוכל - ברור שאם כבר בישל, עדיף לאכלו מאשר להפסידו עוד יותר. הרב קוק (משפט כהן סי' פ"ה ד"ה ומש"כ כת"ר) כותב שמותר לאכול פירות כאלו, ואפילו רצוי לעשות כן כדי למנוע מהם הפסד נוסף, וכן כתבו פאת השולחן (כ"ד, ד) והחזון-איש (י"ט, כ"ז).

מה נקרא שינוי? הרב קוק נותן הגדרה כללית, שנעסוק בה בהמשך דברינו: "ביסוד העניין של שינוי דבר מברייתו לגבי דיני תורה, יש לנו ארבעה דברים, שהם מגלים אחד על חברו. והם: תרומה, מעשר שני, שביעית וברכות. שתמיד נוכל להקיש מאחד על חברו, בלתי במקומות שנמצא הוכחה ברורה לדברינו לנטות מן ההיקש" (משפט כהן, תחילת סי' פ"ה).

סחיטה

ראינו לעיל שסחיטה אסורה, פרט לסחיטת זיתים וענבים. מה הדין בשאר הפירות שרגילים לסחוט כיום?

לעניין הלכות ברכות, נחלקו הראשונים מה דינו של מיץ שנסחט מפרי שרגילים לסחטו. התוספות והרא"ש (תוספות חולין קיב: ד"ה וטובן; ברכות לט. ד"ה מיא; הרא"ש שם) סבורים שהמיץ של הפרי הוא זיעה בעלמא ומברכים עליו שהכול, אך הרשב"א (ברכות לח) כתב שמיץ של פרי שרגילים לסחוט אותו נחשב כפרי עצמו, ומברכים עליו בורא פרי העץ (עיין משנה-ברורה סימן ר"ח ס"ג). אם נקיש, כדברי הרב קוק, בין הלכות ברכות והלכות שמיטה, הרי שלפי התוספות והרא"ש ייתכן שיהיה אסור לסחוט פירות, ואילו הרשב"א יתיר לעשות כן.

מהחזון-איש משמע שהעיקר כדעת הרשב"א גם לעניין שביעית, שמותר לסחוט כל פרי שרגילים לסחטו[11]. החזון-איש מוסיף וכותב שייתכן שכאשר שופכים אחר כך את כל שאריות הפרי לתוך המיץ - התערובת מותרת גם לפי הרא"ש[12].

מאידך, בספר השמיטה (עמ' ל'; פרק ז' סוף ענף ב', ושם בהערה 3) כותב הרב טיקוצ'ינסקי לאסור סחיטת פירות, ומשמע מדבריו שיש גזרת הכתוב שרק מזיתים וענבים מותר לעשות מיץ בשביעית. אמנם הוא מסיים: "עם כל זה, אינני קובע דבר זה במסמרות".

הגרש"ז אוירבך מסתפק האם יש הפסד באוכל שנשאר על הקליפה, שהיה אמור להיאכל באכילה רגילה ולא נאכל כאשר סוחטים את הפרי (הובאו דבריו בכרם ציון, הלכות שביעית, הלכות פסוקות, פרק י"ג סעיף ח' הערה א'). למעשה נראה שגם הוא מתיר לסחוט פירות שנוהגים לסחטם (עיין מנחת שלמה סי' מ"ו). כפי שציינו לעיל, החזון-איש הקל בכך, וכך גם נטיית האחרונים היא להקל בכך (כרם ציון שם; ערוה"ש כ"ד, ט). לכן נראה להקל בסחיטת מיץ תפוזים, אשכוליות וכד' שרגילים לסחטם[13].

ריסוק

הגמרא (ברכות לח.) והרמב"ם (הל' תרומות י"א, ב) מתירים לרסק תמרים של תרומה בשביל לעשות מהם "טרימא". הוא הדין גם לעניין שביעית, שמותר לרסק פירות שביעית (פאת השולחן כ"ד, ד).

באיזה ריסוק מדובר? הגמרא שם אומרת, שעל תמרים כתושים מברך בורא פרי העץ, כי עצמותם קיימת גם לאחר הריסוק. רש"י מבאר שמדובר בתמר כתוש קצת שאינו מרוסק, ומכך למד בעל תרומת הדשן (סי' כ"ט): "משמע דאי הוה מרוסקין הרבה - מברכין עליהן שהכול נהיה בדברו".

טעם הדבר: פרי מרוסק איבד את צורתו ואיננו חשוב כל כך, ולכן הוא יורד מדרגת "בורא פרי העץ" וברכתו "שהכול". הרמב"ם חולק על כלל זה: "מיעכן ביד, הוציא גרעינים שלהם, ועשאן כמו עיסה - ברכתם בורא פרי העץ" (הל' ברכות ח', ד).

כלומר, אפילו אם התמרים מרוסקים לגמרי - כמו עיסה - ברכתם "בורא פרי העץ". הרמב"ם כנראה מבין שכל פרי, אפילו כאשר הוא מרוסק - עצמותו תמיד קיימת, כי גם הרסק זהה לפרי עצמו ולכן תמיד ברכתו "בורא פרי העץ".

להלכה, פסק השו"ע (ר"ב, ז) כדעת הרמב"ם, ואילו הרמ"א הביא בשם "יש אומרים" את דעת תרומת הדשן. גם הרמ"א מסכים שמעיקר הדין היה מקום לברך "בורא פרי העץ" על רסק, אך בגלל הספק הוא מעדיף לברך "שהכול". לכן, אם טעה ובירך "בורא פרי העץ" - יצא (עיין משנה-ברורה שם).

לפי זה, אם אדם מרסק פרי הקדוש בקדושת שביעית על ידי מזלג או פומפייה - לכולי עלמא הדבר מותר, כי אין כאן שינוי כלל. מאותה סיבה, גם לעניין ברכות יברכו במקרה כזה "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה", ולא "שהכול" (עיין בכך בחזון-איש כ"ה, לב ד"ה אמנם וד"ה מן האמור).

אם הריסוק נעשה באמצעות בלנדר (ריסוק גמור) - לכאורה, כיוון שעיקר הדין הוא כרמב"ם, מותר לרסק גם אם אין נוהגים לרסק כך. אמנם, ייתכן שאם הפרי הופך למעין מיץ, הרי שגם לפי שיטה זו יהיה בכך איסור[14]. לכן למעשה, ראוי להקל ולרסק בבלנדר רק פירות שרגילים לרסקם. מותר לרסק פירות לתינוק גם אם אין רגילים לרסקם למבוגרים (הרב אלישיב, משפטי ארץ עמ' 172 הע' 35).

באופן כללי לא אמורה להיות בעיה בהכנת המאכלים מפירות שביעית בצורה נורמלית, כל עוד מכינים מאכלים רגילים ומבשלים דברים שרגילים לבשלם. "צורה נורמלית" היא צורה שחלק גדול מהציבור רגילים בה, גם אם רוב הציבור אינו נוהג כמותם (עיין לעיל בהערה 87). לכן, העיקר הוא שלא לעשות דברים חריגים ומשונים בפירות שביעית.

שימושים שאינם אכילה:

ראינו לעיל שהנאה מפירות שביעית לצורכי האדם מותרת, בתנאי שכילוי הפרי וההנאה הם בו-זמניים, כגון הדלקת הנר (רמב"ם ה', א) או צביעה (שם, ט). לעומת זאת, אסור להשתמש בפירות שביעית כאשר הכילוי מקדים את ההנאה - כגון עצים להסקה, שהעצים הופכים לפחם ורק אחר כך מסייעים להסקה (סוכה מ.).

הגמרא בסוכה (מ.) כותבת שאסור להשתמש בפירות שביעית לרפואה: "לאכלה ולא למלוגמא". לכן אסור להכין תרופות או משחות מפירות שביעית, אלא מצמחים שאין בהם קדושת שביעית בלבד. אמנם, כל דבר שגם בריאים רגילים לעשות - מותר, ולכן מותר לשתות משקה שגם בריאים רגילים לשתותו אף אם כוונתו היא לשם רפואה. כמו כן, אם הוכנו תרופות מפירות שביעית- מותר להשתמש בהם (עיין לעיל עמ' 71; ערוה"ש פ"א, ז).

סיכה - מותר לסוך את הגוף בשמן של שביעית כי סיכה היא כשתייה (רמב"ם ה', א; ו), אבל אסור להשתמש בשמן של שביעית לסיכת כלים (שם, ז).

כביסה - הגמרא שם לומדת "לאכלה ולא לכביסה"[15], ולכן אסור לקחת לימון בשביל להסיר בו כתמים. אמנם, מותר להשתמש באבקה שיש בה לימון של שביעית, כי היא אינה ראויה כעת למאכל.

 

הערות:

* פרק מתוך הספר "שיעורי שביעית - מן המקורות ועד להלכה למעשה".

[1]        מסיבה זו רצוי לקנות פירות של אוצר בית דין, שיש בהם קדושת שביעית לכולי עלמא, ולא להעדיף פירות נכרים או פירות אחרים, גם אם הדבר גורם לטרחה. להלן נראה שפרט לכך, ישנן סיבות נוספות להעדיף את פירות אוצר בית דין.

[2]        כפי שביארנו לעיל, כאשר אדם נזהר ואינו מפסיד פירות שביעית - יש בכך עניין נוסף, שבכך הוא מכריז שהפירות אינם שלו אלא של הקב"ה, ולכן אין לו רשות להפסידם. דבר זה ילמד אותנו גם לשאר השנים, שלמעשה כל הרכוש "שלנו" הוא רכושו של הקב"ה, וצריכים אנו להיזהר לבל נשחית אותו.

[3]        אין איסור בכך, כיוון שהפירות נרקבים מאליהם (משפט כהן פ"ה; חזון-איש י"ד ס"ק י).

[4]        אדם הזורק את השאריות ישירות לפח רגיל - מסתבר שהדבר נחשב כהפסד בידיים ולא כגרם הפסד, ועיין להלן בדין גרם הפסד (עיין משפטי ארץ תש"ס, כ"א הערה 5).

[5]        בשו"ת אז נדברו (ח"ד, נ"ג) התיר לקשור את השקית עוד לפני שהפירות שבתוכה התקלקלו, אף על פי שהדבר גורם בעקיפין להפסדם.

[6]        נוסף על כך, בתרומה התירו לאבדה אגב חולין כי אין זה איבוד ישיר (חזון-איש שם).

[7]        טעם נוסף הוא שטעם תפוחי האדמה הוא טעם לפגם, שכן הוא פוגם את טעם המים.

[8]        נראה שיסוד המחלוקת היא מה נחשב לאינו ראוי למאכל: האם די בכך שטעם המאכל פגום ואנשים לא רגילים לאכלו כך, או שמא צריך שלא יהיה ראוי כלל לאכילה.

[9]        הגרש"ז אוירבך (הובא במשנת יוסף, ח"א סימן ל') הקל בכך, אך כתב שייתכן שכל הדיון הוא רק בדבר שמתחילת ברייתו אינו מיועד לאדם ולבהמה, אבל דבר שהיה ראוי מתחילתו לאדם - ייתכן שלא פקעה ממנו קדושת השביעית כל עוד הוא עדיין ראוי לבהמה (ועיין בכך גם בחזון-איש שם).

[10]       לכאורה אין בעיה לבשל יין, שכן נוהגים לבשלו. אמנם, הרב קוק (משפט כהן סי' פ"ה) פסק על פי הרמב"ם (הל' תרומות י"א, ד) שאין לבשל יין של שביעית, מפני שממעיטו בבישול. באחרונים מצאנו כמה קולות בכך: א. מהגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה, סוף סי' כ"ה) עולה שמותר לפסטר יין בכלי סגור. ב. ב"משפטי ארץ" התיר להוסיף יין לעוגה, כיוון שהדבר מקובל להוסיף יין לעוגה או לתבשיל (כ"ב, ז). אמנם הוא מוסיף שם שצריך לתת יותר מאחד בשישים בעוגה, כדי שיין השביעית לא יתבטל בעוגה, לפי האחרונים הסוברים שאסור לערב פירות שביעית בתבשיל כשעל ידי כך מופקע יין השביעית מדין ביטול. בכרם ציון (פרק י"ג) מתיר הפקעה מדין ביטול, וכן התיר במנחת שלמה (סי' מ"ו), אך בפאת השולחן (כ"ז, מה) ובחזון-איש(י"ג, ח) משמע לאסור.

[11]       אמנם, עיין במשנה-ברורה (ר"ב, מז; ר"ה, יד), שעולה מדבריו שעל כל מיץ מברכים שהכול.

[12]       אמנם בסחיטה ביתית אין שופכים את הפרי לתוך המיץ, אך חברות המשקאות סוחטות את הפרי עד תום ומוציאות את כל המיץ גם מהאוכל עצמו. לכאורה הדבר דומה לשפיכת האוכל אל המיץ, וצריך בירור.

[13]       אילו פירות נחשבים ש"רגילים לסחטם"? החיי אדם (נ"א, נשמת אדם ס"ק א) כתב לעניין הלכות ברכות שאם הרבה אנשים רגילים לעשות כך - נחשב הדבר לדרך אכילה, גם אם אין הם רוב האנשים. המשנה-ברורה בסימן ר"ה (ס"ק ג; ר"ב, סג) כתב שרק דרך בה רוב בני אדם נוהגים לאכול את המאכל נחשבת לדרך אכילתו. מאידך, בסימן ר"ב (ס"ק א) הוא כתב "והרבה בני אדם אוכלים אותו כך", ומשמע שאין צורך שרוב העולם ינהג כך. במשפטי ארץ (כ"ב, הערה 6) כתב שייתכן שהמשנה-ברורה אמר דבריו רק לגבי הלכות ברכות, אך לעניין הלכות שביעית הוא יודה שדי בהרבה בני אדם שנוהגים כך. וכך כתב שם להלכה, שדי בהרבה בני אדם שנוהגים כך כדי להחשיב דרך אכילה מסוימת כדרך אכילה רגילה.

[14]       לעניין ברכות - עיין ערוך השולחן ר"ב, כד והלאה.

[15]       יש אנשים המשתמשים בלימון לצורך הברקת הכיור או ניקוי היד מכתמים. לכאורה גם דברים אלו אסורים. נבאר מעט את שורשי הדברים של איסור כביסה, וננסה לבחון גם מקרים אלו.

            הגמרא בבבא קמא קב. אומרת "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה - 'לכם' לכל צרכיכם". הגמרא בפסחים נב. אף לומדת מכאן ש"את שדרכו לאכילה - נאכל; לכביסה - לכיבוס; לצביעה - לצבוע". הגמרא מבארת את הסתירה בין גמרא זו ובין הסוגיה שצוטטה לעיל - "לאכלה ולא לכביסה" - שהותר לכבס רק צמחי שביעית שאינם ראויים למאכל אדם, אך אסור להשתמש לכביסה בצמחי שביעית המשמשים למאכל אדם, אף אם משתמשים בהם גם כחומרי כביסה.

            מדוע החמירו בכביסה? הגמרא כותבת שכביסה אסורה כיוון שהפרי מתכלה לפני שההנאה מתרחשת, וההנאה והביעור אינם שווים. רש"י מסביר שההנאה והכילוי אינם שווים שכן הפרי מתקלקל מיד ואילו הניקוי מתרחש מאוחר יותר, אך הרשב"א (וכן רש"י בסוכה מ.) סובר שהנאה אינה הניקוי אלא הלבישה, והיות שהלבישה מתבצעת מאוחר יותר - נאסרה הכביסה.

            לכאורה הנפקא-מינה בין ההסברים תהיה בשאלות שלנו. כאשר האדם משתמש בלימון לניקוי ידיו או כיור - הרי הנאתו היא עצם העובדה שהכיור או ידיו נקיים, ואם כן יש להתיר שימוש כזה לכאורה לפי הרשב"א. לעומת זאת, לפי רש"י יש לאסור, כי הכילוי של הלימון קודם לניקוי. למעשה, יש כאן לפחות ספק בדבר, ולכן נראה שאין להשתמש בלימון גם לצרכים אלו.