פסחים | דף יט | דיני טומאה בקדשים

בטומאת קדשים הוסיפה התורה דין מיוחד על דיני הטומאה הרגילים (ויקרא ז, יט):

וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל.

הברייתא (יח:) הבינה שפסוק זה מלמד על רמה חדשה של טומאה בקדשים, "שלישי בקדש מן התורה". כלומר, בדיני טומאה הרגילים למדנו ששני לטומאה נקרא 'טמא', וכאן חידשה התורה שבשר קדשים שנוגע בדבר 'טמא' (ובכלל זה שני לטומאה) נפסל מאכילה. עוד הוסיפה הברייתא שניתן ללמוד גם רביעי בקדש מקל וחומר ממחוסר כיפורים.

ננסה לנגוע במהותו של דין רביעי בקדש בפרט, ודיני טומאה בקדשים בכלל, מתוך שאלה טכנית לכאורה שמתעוררת בדברי המפרשים בסוגייתנו: כיצד אפשר להגיע לרביעי בקדש?

שאלה זו מתעוררת מתוך שילוב בין שני כללים בדיני העברת הטומאה, אשר נידונו בסוגיות לעיל:

א. אין טומאה עושה כיוצא בה. (אין אוכל מטמא אוכל ואין משקה מטמא משקה)

ב. לדעת רוב התנאים אין משקים מטמאים אוכלים מן התורה. (וכ"פ הרמב"ם)

חישוב פשוט מראה שאם אנו מקבלים כללים אלו אין אפשרות להגיע למצב של רביעי בקדש, אשר יכול להיווצר באחד משני תרחישים: 1. כלי-אוכל-אוכל-אוכל (סותר את הכלל הראשון). 2. כלי-אוכל-משקה-אוכל (סותר את הכלל השני).

רש"י על אתר (יט. ד"ה לא) התמודד עם קושי זה:

ומבעיא לן לר' מאיר ור' אלעזר, דאמרו בהדיא דמשקין אין מטמאין דבר אחר מן התורה, ולר' יוסי נמי, דאוקימנא דליה לא סבירא ליה - היכי משכחת קודש בא לידי רביעי... ונראה לי דעל כרחיך לא משכחת לה אלא מדרבנן...

רש"י מתחיל את דיונו בשיטת רבי מאיר ור' יוסי הסבורים שמשקים לא מטמאים אוכלים מן התורה, והוא נאלץ לומר שלפי שיטה זו כל דין רביעי בקדש הוא מדרבנן בלבד. ברור מדברי רש"י שהכלל הקובע שמשקים לא מטמאים אוכלים תקף גם בקדשים, אך בהמשך דבריו ניתן לראות יחס אחר לכלל שאין טומאה עושה כיוצא בה. כאשר רש"י מחפש אפשרות ליצירת שלישי בקדש לרבי יוסי הוא טוען שניתן ליצור שלישי על ידי מגע אוכל באוכל, ומחדש שהכלל שאין טומאה עושה כיוצא בה אינו תקף בקדשים.

ואוכל שלישי לר' יוסי בקודש דקאמר לעיל ולמדנו שלישי בקודש מן התורה מהיכן קיבלה, הואיל ואין משקה מטמא אוכל - על כרחיך מאוכל קיבלה, וסבירא ליה טומאה עושה כיוצא בה בקדשים.

מדוע מחלק רש"י בין שני הכללים? למה הוא סבור שהכלל שמשקים לא מטמאים אוכלים תקף גם בקדשים, ואילו הכלל שאין טומאה עושה כיוצא בה אינו תקף בקדשים?

נראה שרש"י סבור ששני הכללים הללו נובעים משני מקומות שונים מהותית. עניינו של הכלל שאין משקים מטמאים אוכלים הוא שרמת הטומאה שאותה סופחים המשקים היא רמת טומאה נמוכה שאין לה משמעות ביחס לחפצים אחרים, וביחס אליהם אין המשקים מוגדרים כ"טמא", וטעם זה נכון גם כאשר מדובר בקדשים. לעומת זאת הכלל שאין טומאה עושה כיוצא בה איננו קשור לרמת הטומאה של החפץ אלא למעשה העברת הטומאה, היינו שטומאה יכולה לעבור רק במגע של חפצים שונים ולא במגע של חפצים הדומים זה לזה. כלל זה נכון דווקא בחולין שבהם הטומאה צריכה "לעבור" מחפץ לחפץ, ולא בטומאת רביעי בקדש שקיימת בכל מקרה של "הבשר אשר יגע בכל טמא", היינו בכל דבר שנגע בטומאה גם בלי מעשה העברה של הטומאה.

לסיום נעיר שמדברי הצל"ח (פסחים טו: אות סח) עולה גישה הפוכה לחלוטין:

אפילו אי אמרינן מקרא מלא ואפילו בקדשים אוכל אינו מטמא אוכל, מכל מקום משקים שפיר מטמאים אוכל בקדשים, אף דבחולין ותרומה משקין לטמא אחרים דרבנן, מ"מ בקדשים שאני דכתיב והבשר אשר יגע וגו', ומשקה איקרי טמא. אבל אוכל טמא אינו מטמא אוכל אף דאקרי טמא, שאני התם דמיעט הקרא בהדיא טמא הוא, ומקרא מלא דבר.

בדברי הצל"ח מבואר שחוסר היכולת של המשקים לטמא אוכלים בחולין לא נובע מרמת הטומאה הירודה שלהם, שהרי גם משקה "איקרי טמא". חוסר היכולת שלהם לטמא אוכלים נובע מחולשת מעשה ההעברה שלהם, וממילא בקדשים שבהם עצם המגע מטמא, יכולים המשקים לטמא אוכלים.

[להרחבה בעניין זה עיינו במאמרי 'ההיגיון שבכללי העברת טומאה', מעלין בקדש כה (אדר תשע"ג).]