עירובין | דף יז | דיני "מחנה"

המשנה בדף יז עמוד א מונה ארבעה דברים שהיקלו בהם ב"מחנה". המשנה אינה מבארת באיזה מחנה מדובר כאן, ובאילו תנאים נקבעו עבורו הקלות שונות. מן התוספתא המצוטטת בגמרא כאן עולה, שמדובר על מחנה היוצא למלחמה, וכך פירשו כל הראשונים. התוספתא אף מדגישה, כי ההקלות קיימות גם במחנה היוצא למלחמת הרשות. הרמב"ם בפירוש המשנה כאן הסביר:

"לפי שהקילו להם מפני שהם עסוקים בכיבוש ארץ האויב".

אף כאשר מדובר על מלחמת רשות, ההישגים הצבאיים חשובים ומשמעותיים, ולכן נעשתה מגמה להקל על הלוחמים, ולפוטרם מהלכות שונות.

על פי הגדרה זו של הרמב"ם, מחנה הוא דווקא זה העסוק בלחימה. משמע, אם כן, שמחנה אימונים, או אף מחנה צבאי פעיל בעיתות שלום איננו נהנה מן ההקלות המיוחדות שקבעו חכמים. ואמנם, המגיד משנה (הלכות עירובין, פרק א הלכה ג) הדגיש:

"לפי שדין המשנה הוא במחנה ההולך למלחמה וכשהן חונים ימים חונים להלחם ומפני כן הקלו להם".

כלומר, ההקלות הן למחנה שהוא חלק מן הפעילות המבצעית. גם הגר"א (בביאורו לשולחן ערוך, אורח חיים סימן קנח סעיף ח) למד כך את דברי הרמב"ם, אך ציין שכמה מן הראשונים לא הזכירו בפירוש את הדרישה למחנה היוצא למלחמה דווקא. למען האמת, גם הרמב"ם עצמו בהלכות מלכים לא כתב בפירוש שהדברים נוגעים דווקא למחנה היוצא למלחמה, והשמטה זו אכן הטרידה את המגיד המשנה, ויעויין שם.

לדעת הרב שלמה גורן (במאמרו "תחומין במחנה לאור ההלכה", בתוך: מחניים, גיליון פה; וכן בשו"ת משיב מלחמה, כרך א עמוד קנז), לא ברור שיש מחלוקת בין הראשונים כפי שטען הגר"א. הרב גורן סבור, שכולי עלמא מודים שבסיס אימונים איננו מחנה, ואולם כל בסיס שיש בו כוח צבאי מוגדר מחנה, אף אם איננו נמצא בחזית הקידמית. לדעת הרב גורן, כל העוסק בפעילות המבצעית השוטפת הוא בגדר מחנה, והוא נהנה מן הפטורים שבמשנה. הרב גורן אף מדגיש, כי הלכות אלה בוודאי נוהגות במחנות צה"ל בימינו, ואין לומר שהן עוסקות רק במחנה הלוחמים האידאלי, בצבא שיכונן המלך המשיח.

דבריו של הרב גורן מכוונים, ככל הנראה, כלפי החזון אי"ש (אורח חיים, קי"ב ו'), שקבע שמחנה הוא דווקא זה היוצא בשליחות כל ישראל, ואשר כולל מספר גדול מאוד של לוחמים החונים במקום אחד. יש שהסבירו, שלדעת החזון אי"ש ההקלות לא באו רק כדי להקל על הלוחמים (שכן קולא כזו נחוצה גם למחנה מצומצם), אלא גם כדי לבטא את השליחות הכלל ישראלית המוטלת על כל הקבוצה, ושמא אף את "קדושת המחנה". כאמור, הרב גורן דוחה את הדברים מכל וכל, ולדעתו כל העוסק בפעילות הגנה או התקפה הוא מחנה (ראה את סיכום המחלוקת בספר "שבת ומועד בצה"ל" של הרב אברהם אבידן).

השאלה המרכזית יותר שהטרידה את הפוסקים הראשונים והאחרונים היא במה בדיוק היקלו למחנה היוצא להילחם. במשנה נאמר שפטרו מלערב, והגמרא מעמידה זאת בעירובי חצירות ולא בעירובי תחומין. ההנמקה לכך בגמרא היא, שעירובי תחומין מדאורייתא, וחכמים לא יכולים היו להקל בהם. בראשונים כאן ישנה אריכות עצומה (ראה, למשל, ברי"ף ובנושאי כליו) בהכרעת ההלכה בנושא, לאור העובדה שסוגיות רבות בש"ס קבעו שתחומין מדרבנן, ולא מדאורייתא. על פי אותן סוגיות, יש לפטור את חיילי המחנה גם מעירוב תחומין. הרב גורן אכן מבסס היתר זה, וקובע שחייל המשרת בבסיס מבצעי רשאי לצאת ליישוב סמוך לצורך ארוחה או תפילה, אף אם אותו יישוב מצוי מחוץ לתחום ואין עירובי תחומין! כאמור, קולא זו תלויה בפירושים הרבים של הראשונים לסוגייתינו, ולא נוכל להאריך בכך כאן.