"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"

העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין

שיעור 42 – דיני קדימה בברכות #1

 

בשיעור 37 עסקנו בדיני קדימה בברכות במסגרת ברכת הפת. עסקנו שם בדינו של אדם העומד לאכול מלחמים שונים, אשר ברכת כולם שווה – "המוציא לחם מן הארץ". התוספתא קבעה את הכלל ההלכתי המכונן של דיני קדימה בברכת הפת – "מברכין על הדגן שהוא מן המובחר" (תוספתא ברכות ד, טו), ועסקה בהגדרה של הקריטריונים השונים הקובעים את איכות הדגן. בשיעור זה נעסוק בדיני קדימה במסגרת "ברכות הפירות". נעקוב אחרי מחלוקת התנאים בנושא זה במשנה ברכות ו', ד, ובדיונים בסוגיות התלמודים ובראשונים.

שנינו במשנה ברכות ו', ד:

היו לפניו מינים הרבה,

ר' יהודה אומר אם יש ביניהם ממין שבעה מברך עליו

וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה

משנה זו משובצת בתוך החטיבה העוסקת ב"ברכות הפירות", ולכן מסתבר שהמינים השונים המתוארים במשנה הם מינים שמברכים עליהם את "ברכות הפירות".[1] יש להניח שהמברך מתכנן לאכול מהמינים השונים, והשאלה הנדונה במחלוקת התנאים היא על איזה מהם לברך. רבי יהודה קובע שבמידה ויש ביניהם ממין שבעה יש לברך עליו. חכמים חולקים וקובעים שיברך "על איזה מהם שירצה", ובפשטות הם חולקים על כל היסוד של ר' יהודה, ולדעתם אין כלל הקובע על איזה מין לברך.

באשר ליסוד המחלוקת בין התנאים, נראה שיש לעמוד על שורש מחלוקת זו מתוך זיקתה למחלוקות הנוספות המופיעות במשנה ברכות פרק ו'. כבר עמדנו בשיעור 3 על קיומן של שלש מחלוקות בין ר' יהודה לבין חכמים במשנה ברכות:

(משנה ברכות ו', א-ג)

הדבר הראשון המזדקר לעין הוא השימוש החוזר במילה "מין" בדברי ר' יהודה בכל שלושת המחלוקות – "בורא מיני דשאים", "מין קללה", "מין שבעה". מסתבר, אפוא, שהמחלוקת בעניין קדימה בברכות אינה מחלוקת מקומית אלא שהיא מושרשת בתפיסות יסוד שונות באשר לכל הבסיס של מערך הברכות לפני אכילת פירות. נראה, שבעוד שחכמים מדגישים את "ברכות הפירות" (כלשון הכותרת של הפרק), ר' יהודה מדגיש את זהות ה"מין" כגורם מעצב של דיני ברכות. מסתבר שרבי יהודה פועל עם מערכת מושגית שונה מזו של חכמים, ושניתן לכנותה "ברכות המינים".[2]

כהסבר ראשוני למחלוקת אציע, שבעוד שהמונח "פרי" משקף את בית הגידול של המאכל ועיקר הברכה מציינת את הקב"ה כבורא את הפרי בטבע, נראה שהמונח "מין" מציין את הגיוון הרחב של המאכלים העולים על שולחננו, ואת תפקודם במסגרת האכילה שלנו.[3] מכאן, יסוד המחלוקת ביחס לדיני קדימה בברכות. כל "מיני הפירות" מוצאם אחיד – הם כולם פירות העץ, ולכן חכמים האוחזים בשיטת "ברכות הפירות" אומרים שמברך על איזה מהן שירצה. לשיטתם, לא הובאו לפני המברך מינים שונים אלא הובאו לפניו פירות שמעמד כולם שווה. לעומת זאת, בעולם ה"מינים", ניתן לסווג את פירות העץ ל"מיני פירות" שונים, וכך ניתן להבחין בין "מין שבעה" לבין פירות אחרים שיסווגו כ"מין" אחר. לכן ר' יהודה יכול לתאר את המקרה כמקרה של "הביאו לפניו מינים הרבה", ולקבוע לברך על "מין שבעה".

באשר לדגש של ר' יהודה על "מין שבעה" במסגרת קדימה בברכה לפני אכילה, נראה שיש לקשר אותה להופעת מושג זה בדברי ר' יהודה עצמו במסגרת הדיון בתוספתא ברכות פרק ד' על גדרי ברכה אחרי אכילה. בשיעור 2 כבר עמדנו על הפער הברור הקיים במשנה ברכות פרק ו' בין גדרי הדין של ברכה לפניה לעומת ברכה לאחריה. בעוד שהמשנה קובעת בתחילת הפרק שיש לברך את ברכת הפירות לפני אכילת כל הפירות, במשנה ח' היא דנה בברכה לאחר אכילת תאנים ענבים ורימונים בלבד. נוכל להשלים את החסר במשנה אודות ברכה לאחר אכילת שאר הפירות מהתוספתא:

תוספתא ברכות ד', טו

שיטת חכמים בהלכה זו היא שמברכים שלש ברכות לאחר אכילת פת; לאחר אכילת פירות משבעת המינים מברכים ברכה אחת; לאחר אכילת שאר מאכלים – "ולא כלום".^[4] עוד נשוב ונדון בהסבר הדברים בשיעור מיוחד על ברכה אחרונה. בשלב זה אסתפק בציון הנתון שיש חוסר סימטריה בין גדרי "ברכות הפירות", לפניה ולאחריה. בעוד שלפניה מברכים על כל הפירות אותה ברכה, לאחריה מברכים רק לאחר אכילת פירות משבעת המינים. אף בדברי רבן גמליאל ניכר פער בזה. בעוד, שלדעתו מברכים לאחר אכילת פירות משבעת המינים שלש ברכות, לאחר אכילת שאר פירות מברכים ברכה אחת. משמעות הדבר, ש"ברכות הפירות לפניה ולאחריה" אינן מהוות מסגרת מושגית אחת אלא מהוות מסגרות מושגיות עצמאיות. זאת משום שברכות אלו מעוגנות בפרשיות שונות בתורה ויסודן הרעיוני שונה. "ברכות הפירות" לפניה מושרשות בפרקי הבריאה בבראשית א-ג והדגש שלהם הוא על ברכה לקב"ה שברא את הפירות,[5] ואילו "ברכה לאחריה" מושרשת בדברים ח', שם מוזכרים שבעת המינים. עיקר הדגש שם הוא הודאה לקב"ה על ארץ ישראל ממנה אנחנו מוציאים  את הפירות (הפרק מדגיש את השוני בין המן במדבר שהוא לחם היורד מן השמים לבין הלחם בארץ ישראל אותו אנחנו מוציאים מן הארץ).[6] לכן, חובת הברכה אחרי אכילת פירות מוגבלת ל"שבעת המינים" בלבד, משום שאלו מסמלים את שבחה של ארץ ישראל. נראה שר' יהודה קבע את חשיבותה של "מין שבעה" בדיני קדימה בברכות מתוך חשיבותה וייחודה במסגרת ברכה לאחריה. היות ו"מין שבעה" מסמל ומייצג את שבחה של ארץ ישראל, יש להעדיף לברך על "מין שבעה".

ניתן לעמוד על היסוד הנ"ל הכורך בין דיני קדימה בברכה לפניה לבין ברכה לאחריה מתוך סוגית הירושלמי על אתר:

ר' יהושע בן לוי אמ' מה פליגן ר' יודה ורבנן, כשהיה בדעתו לאכל פת, אבל אין בדעתו לאכל פת כל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך

ירושלמי ברכות ו', ד, מהדורת אקדמיה עמ' 52

ה"פני משה" מסביר את ההבחנה של רבי יהושע בן לוי:

הא דפליגי ר' יודה ורבנן דוקא כשהיה בדעתו לאכול פת אח"כ וכלומר שהביאו לפניו מינין אלו קודם הסעודה שכך היה דרכן לאכול מיני פירות המעוררין תאות האכילה לפני הסעודה ובהא הוא דפליגי רבנן וסבירא להו דמברך על איזה מהן שירצה וטעמא דמכיון שהן באין בשביל הסעודה הוו כדברים הבאין בתוך הסעודה ולא ללפת בהן את הפת אלא לקנוח סעודה שדינן שהן טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם דלאחריהם ברכת המזון פוטרתן וה"נ בדברים אלו שהן באים כדי להמשיך תאוה לאכילת הפת אינם טעונין ברכה לאחריהם דברכת המזון שעל הפת פוטרתן ולפניהם הוא דטעונין ברכה שהרי אסור ליהנות עד שיברך ועדיין לא בירך על הפת שתהא ברכת המוציא פוטרת לברכה שלפניה'...

וטעמא להך פלוגתא בכה"ג דוקא משום דס"ל לרבנן דהואיל שאין מברך עליהן בסוף לא איכפת לן אם אוכל ממין ז' או ממין אחר שברכותיהן שוות לפניהן ומברך על איזה מהן שירצה:

אבל אין בדעתו לאכול פת. אח"כ וא"כ טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם בהא כל עמא מודו שאם יש ביניהם ממין שבעה שעליו הוא מברך דכיון שצריך לברך לאחריהם ומין שבעה עדיף דטעון ברכה מעין ג' מברך ג"כ לפניו עליו ולא על מין אחר

פני משה מסכת ברכות פרק ו הלכה ד

רבי יהושע בן לוי מגביל את מחלוקת רבי יהודה וחכמים למקרה שבו המברך אוכל את הפירות לפני אכילת סעודה והוא מתכנן לאכול אחריהם פת. במקרה כזה, ברכת המזון לאחר הפת תפטור אף את הפירות, והמברך לא יברך ברכה אחת מעין שלש לאחר אכילת הפירות. יוצא אם כן, שהברכה לפניה היא ברכה בודדת שאין לה זיקה למערך של ברכה לאחריה, ולכן לדעת חכמים יברך על איזה מהם שירצה. לעומת זאת, במקרה שבו אין דעתו לאכול פת, הרי שעליו לברך לאחר אכילת הפירות משבעת המינים ברכה אחת מעין שלש, ונוצרת מערכת משולבת של ברכה לפניה וברכה לאחריה על הפירות הנאכלים. במקרה כזה, אף חכמים מודים לרבי יהודה שיש להקדים ולברך ברכה לפניה על "מין שבעה". אוקימתא זו של רבי יהושע בן לוי למחלוקת מדגישה בצורה ברורה את הזיקה שבין הופעת "מין שבעה" במסגרת ברכה לאחריה לבין הדיון על קיומה במסגרת דיני קדימה בברכה לפניה.[7]

האמוראים נחלקו באשר לגדרי מחלוקת רבי יהודה וחכמים:

אמר עולא: מחלוקת בשברכותיהן שוות, דרבי יהודה סבר: מין שבעה עדיף, ורבנן סברי: מין חביב עדיף. אבל בשאין ברכותיהן שוות - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה.

בבלי ברכות מא, א

עולא מגביל את מחלוקת התנאים למקרה שבו מדובר בשני מינים בעלי ברכה זהה. במקרה זה, המברך יברך על אחד מהמינים ויפטור בברכה זו את המין השני. כאן נחלקו התנאים על איזה מין יש לברך. ברם, התנאים לא נחלקו במקרה שאין ברכותיהן שוות, ובו על המברך לברך את שתי הברכות.

לעומת זאת, הסוגיה מביאה בהמשכה מחלוקת אמוראים בנדון:

פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא;

חד אמר מחלוקת בשברכותיהן שוות, דרבי יהודה סבר: מין שבעה עדיף, ורבנן סברי: מין חביב עדיף, אבל בשאין ברכותיהן שוות - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה;

וחד אמר: אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת.

בבלי ברכות מא, א

על כך הגמרא מקשה ומתרצת:

בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות מחלוקת - שפיר, אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות פליגי - במאי פליגי?

אמר רבי ירמיה: להקדים.

שם

לדעת עולא ואחד האמוראים החולקים במחלוקת של רבי אמי ורבי יצחק נפחא, מחלוקת התנאים מוגבלת למקרה של "ברכותיהן שוות", ואילו לדעת החולק השני המחלוקת היא אף במקרה של "אין ברכותיהן שוות". לדעתו, על אף שהמברך עומד לברך שתי ברכות, עדיין יש מחלוקת באשר לסדרי קדימה, כאשר גם במקרה זה ר' יהודה דורש להקדים ולברך על "מין שבעה". השאלה עד כמה המחלוקת בין האמוראים קוטבית, תלויה במחלוקת ראשונים באשר לשיטת עולא בגדרי הדין במקרה של "אין ברכותיהן שוות". עולא לא ציין מהו הדין המוסכם במקרה זה, ורבותינו הראשונים נחלקו בזאת. התוספות סבורים שבמקרה זה, לכולי עלמא יש להקדים את הברכה על החביב:

אין כאן מחלוקת כיון שאין האחד פוטר את חבירו אפי' ר' יהודה מודה דאין עדיפות בשבעת המינים אלא מברך על איזה שירצה תחלה החביב לו ואחר כך יברך על השני וכן יש לפרש דרבי יהודה מודה לחכמים הואיל ולא פי' הגמ' מוטב שנאמר שיחיד מודה לרבים ולא רבים מודים ליחיד

תוספות ברכות מ"א, א

לעומתם, מדברי הרי"ף נראה שאין דיני קדימה במקרה של "אין ברכותיהן שוות", שכן כתב:

אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית דר' יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה ואיזה שירצה יקדים

רי"ף מסכת ברכות דף כח עמוד ב

בעוד שבמקרה של "ברכותיהן שוות" הרי"ף משתמש בלשון הסוגיה "חביב עדיף", ביחס למקרה של "אין ברכותיהן שוות" הוא כותב "ואיזה שירצה יקדים". מדויק מדבריו שבמקרה זה אין דיני קדימה כלל אלא יברך על איזה שירצה.

שיטה שלישית מצויה בהלכות גדולות:

והיכא דכלם לאו משבעת המינין נינהו אי ברכותיהן שוות או בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה מברך על חביב שבהן ומיפטרין כולהון, ואי אין ברכותיהן שוות מברכין ברישא בורא פרי העץ והדר בורא פרי האדמה

הלכות גדולות, הלכות ברכת הפירות, מהדורת הילדסהימר ירושלים עמ' 92

הבה"ג קובע שיש להקדים לברך את ברכת בורא פרי העץ ולאחריה את ברכת בורא פרי האדמה. אף הרא"ה אוחז בשיטת הבה"ג, ובחידושיו על ברכות הוא חולק על הרי"ף:

כתב רבינו ז"ל ואי זה שירצה יקדים, ולא נהיר דהוה ליה למימר הכי בהדיא דברי הכל מברך על איזה מהן שירצה, אלא הכי פירושה, וחשוב בברכות עדיף, כגון פרי האדמה ובורא פרי העץ בורא פרי העץ עדיף, בורא פרי האדמה ושהכל בורא פרי האדמה עדיף דכל שמיוחד בברכתו הוא חשוב יותר

חידושי הרא"ה ברכות מא, א

אם כן, לשיטת הרי"ף, אין כלל דיני קדימה במקרה של "אין ברכותיהן שוות" לדעת עולא, ואילו לדעת התוספות והבה"ג יש סדרי קדימה אלא שהם שונים מסדרי הקדימה במקרה של "ברכותיהן שוות". מעבר לעצם הקביעה של עולא, יש בדבריו שני חידושים שנעמוד עליהם.[8] האחד נוגע להבנת שיטת חכמים, והשני לדין של "אין ברכותיהן שוות".

דברי חכמים מנוסחים בניסוח מחודש השונה מניסוח דבריהם במשנה. בעוד שבמשנה דברי חכמים הם "מברך על אי-זה מהן שירצה", הרי שבדברי עולא ניסוח דברים הוא "מין חביב עדיף". רש"י עמד על השוני בין הניסוחים:

איזהו שירצה דמתניתין - את החביב עליו משמע.

רש"י ברכות מא, א

מדברי רש"י משמע שהוא נתן את דעתו לכך, שבעוד שבמשנה ניתן להבין שלדעת חכמים אין דיני קדימה ב"ברכות הפירות" וכי המברך יברך על איזה מהם שירצה, משום שהם חלוקים על עצם דינו של ר' יהודה שיש חובת הקדמה, הרי שבניסוח דברי חכמים בסוגיה, משמע שאף לדעת חכמים יש דיני קדימה ב"ברכות הפירות". מחלוקת התנאים אינה האם יש דיני קדימה אלא בכללי הקדימה. בעוד שר' יהודה קובע שיש להקדים מין שבעה, חכמים קובעים שיש להקדים את המין החביב. באשר ליסוד הדין, הרמ"א כותב בדרכי משה:

כתב הכל בו (הל' ברכת הפירות כ א) וזה לשונו אחד מתלמידי רבני צרפת כתב ראיתי מורי הרב כמה פעמים כשמביאים לפניו על השלחן בשר של חדוש או איזה דבר החביב עליו יותר מן הפת נטל אותו דבר ובירך עליו קודם שבירך על הפת המוציא ואמר זה חביב עלי ונוח לי לברך עליו תחלה לשבח בו את קוני באשר אני אוהב עכ"ל

דרכי משה הקצר אורח חיים קעז, א

אמנם הרמ"א מציין שרוב הפוסקים חולקים בזה, ועדיין יש בדברים ביטוי לתפיסה שיש חובה לברך על חביב משום שחיבת המין מעצימה את תחושת ההודאה של המברך לקב"ה. לשיטה זו, הן ר' יהודה והן חכמים מקבלים את העיקרון שיש דיני קדימה ב"ברכות הפירות", ובכך משווים את "ברכות הפירות" ל"ברכת הפת", שאף שם נקבע שיש לברך על דגן מן המובחר. מחלוקתם היא כיצד נקבע המין המובחר – האם מתוך שבחה של ארץ ישראל או על ידי דעת האדם. כך עולה בבירור משיטת רבנו יונה שקבע שהגדרת מין כ"חביב" נקבעת לפי ההרגל של האדם, אף אם בשעת הברכה אינו מעוניין להקדים ולאכול ממין זה:

ונראה למורי הרב נר"ו דהכי קאמר אותו שהוא חביב יותר יש לו להקדים בתחלה ואף על פי שאינו משבעת המינין ואף על פי שאינו רוצה לאכלו אלא אחר שיאכל האחר אפ"ה יש לו להקדימו ויאכל ממנו תחלה מעט כדי שיברך עליו תחלה הואיל והוא חביב עליו יותר

תלמידי רבינו יונה על הרי"ף, ברכות כח, ב

הרא"ש אוחז בשיטה דומה יחד עם זה שהוא מדגיש שהעיקרון שיש להקדים מקובל הן על ר' יהודה והן על חכמים:

אם אחד מהמינים חביב תדיר עליו אפילו רוצה עתה לאכול מין אחר תחלה מברך על החביב ויאכל ממנו קצת ואח"כ יאכל מין אחר דחביב דלרבנן כמו מין שבע דלר' יהודה

רא"ש ברכות ו', כה

נחדד את יסוד הדברים. כאמור, בעלי שיטה זו מקרבים את חכמים לר' יהודה בכך שהם קובעים שאף לחכמים יש דיני קדימה. עם זאת, עדיין נותרת ביניהם מחלוקת יסודית באשר לסדרי הקדימה. בעוד ר' יהודה קובע חשיבות על בסיס תכונה של הפרי, המגדירה אותו כמין שונה מפירות אחרים, חכמים קובעים דיני קדימה על בסיס סובייקטיבי אישי הקובע את זיקת האדם לבוראו, אף שאין בזה קביעה שמדובר במינים שונים.

לעומת רש"י, שנתן משקל לשינוי הניסוח של שיטת חכמים בסוגיה, הרמב"ם חזר והתנסח במטבע הניסוח של המשנה, כאשר פסק כחכמים:

היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות מברך על אחת מהם ופוטר את השאר, ואם אין ברכותיהם שוות מברך על כל אחת מהן ברכה הראויה לו, ואי זה מהם שירצה להקדים מקדים

רמב"ם ברכות ח, יג

הרמב"ם לא מזכיר את המונח "חביב עדיף", אלא שב להשתמש בלשון המשנה "ואי זה מהם שירצה להקדים", ומדבריו משמע שאין דיני קדימה אלא יברך על איזה מהם שירצה. ה"כסף משנה" עמד על כך שמדבריו משמע שהוא חולק על דברי רבנו יונה והרא"ש:

וממה שכתב איזה שירצה להקדים מקדים במקום מקדים את החביב תחלה נראה שאינו מפרש כפירוש ה"ר יונה והרא"ש דחביב היינו אותו שחביב עליו ברוב הפעמים אלא סובר דחביב היינו אותו שהוא חפץ בו עתה יותר וזהו שכתב אי זה שירצה להקדים כלומר אותו המין שהוא רוצה בו עכשיו יותר מחבירו ולכן הוא רוצה להקדימו דסתמא דמילתא מינא דחביב עליה דאיניש מקדים ליה הילכך כיון שהוא חביב עכשיו עליו יותר מקדים אותו

כסף משנה ברכות ח', יג

סיכומו של דבר, הראשונים נחלקו האם לשיטת חכמים יש עיקרון של קדימה לברך על "המין החביב" או האם לשיטת חכמים אין כלל עיקרון של דיני קדימה אלא יברך על איזה מהם שירצה.