דילוג לתוכן העיקרי

בא | דם מילה ודם הפסח

לזכר אלברט ואבילין בלום, שקיימו את מצות "והגדת לבנך" במקוריות עם כל אחד מילדיהם: שנון בלום ורבר, דב בלום, אילנה בלום, ומיכאל בלום ז"ל
30.01.2020
קובץ טקסט

השיחה נאמרה בערב שבת בא תשע"ח. סיכם איתי וייס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

"בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ:  וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לִירוּשָׁלִַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית:  וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא  רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ:  לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ:  וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:  רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה:  וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה' וַתִּהְיִי לִי." (יחזקאל ט"ז, ב-ח)
 
יחזקאל מתאר סיפור על ילדה, ממזרת, שאמה זרקה אותה מכיוון שהתביישה בה. ילדה זו עטופה בשני סוגי דמים: "ואומר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי", דם הלידה, ודם הפצעים, שיכלו להיגרם מהזריקה או מחיות טרף. הנמשל ברור בפשוטו של מקרא, וחז"ל מצביעים עליו. מדובר על עם ישראל שזכה לצאת ממצרים בזכות שני סוגי דמים: דם הפסח ודם המילה.
 
ביכולתם של דברים אלו לענות על קושי בפשוטו של מקרא. מדוע עם ישראל נצטווה לקחת שה בעשור לחדש, ארבעה ימים קודם הפסח? נדמה שהפתרון טמון בהפיכת השאלה – מדוע עם ישראל היה צריך לאחר את הקרבת הפסח בארבעה ימים? כעת יש לנו פתרון, משום שהיה עליהם למול את עצמם, לחכות עד חיותם, ורק אז להקריב את הפסח, כשם שיהושע ציווה לאחר הכניסה לארץ.
 
דם המילה מייצג את מסורת האבות. אברהם כרת ברית עם הקב"ה על המילה, יצחק חווה את ברית המילה שלו בעקדה, וברית המילה הייחודית של יעקב הייתה בשעת המאבק עם האיש.[1] דם הפסח מייצג את המהפכנות ביהדות, את האידיאולוגיה. כל אחד מהערב רב היה צריך להקריב קרבן פסח בשביל להצטרף ליוצאים ממצרים, כל גר צריך בזמן המקדש להביא קרבן: "ריצוי דמים". דם הפסח הוא הצד שאיננו תלוי בבחירת ישראל, אלא בהתנדבות.
 
משה ואהרן מייצגים שניהם את שני הצדדים הללו. אהרן הוא הממשיך הישיר של האבות, של ההתגלות הנבואית של הקב"ה לעם ישראל.
"ויעקב אבינו לימד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות." (רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק א)
 
זה גם פשוטו של מקרא: "וַיָּבֹא אִישׁ אֱ-לֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה:  וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל  מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (שמואל א ב', כז-כח)
 
וכך גם רש"י כותב: "ביד תשלח - ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן." (רש"י ד' פסוק יג)
משה לעומת זאת, גדל בבית פרעה, רעה את צאן יתרו, ומייצג את הצד האידיאולוגי. משה הוא נותן התורה.
 
גם משיח בן יוסף ומשיח בן דוד מייצגים את אותם צדדים, אם נלך בעקבות דבריו של הרב קוק ב'מספד בירושלים'.
 
הנצרות נוצרה בגלל פרצה שהייתה קיימת באותה תקופה. ישו מתאר מצב שבו אנשים הולכים עם הידיים בכיסים בשביל לא להיטמא, אך אינם נמנעים מעושק. על הרקע הזה נולדה הנצרות, דת של אידיאלים גדולים, 'אהבה', 'צדק', מוסר. אך דת שאין בה מצוות מעשיות, דת שבנויה רק על אידיאולוגיה, איננה יכולה להחזיק מעמד.
 
האסלאם, מן הצד השני, בנוי על מסורת אבות מדומיינת. האסלאם הוא מעין צמח מטפס טפיל, שניסה ומנסה להעתיק את מסורת האבות שלנו, אליו. כך הוא שייך את עצמו לישמעאל, למרות שאין שום קשר בין יושבי המדבריות, שהיו קיימים מאז שם חם ויפת, לבין ישמעאל. לאחר מכן הוא ייחס לעצמו את יצחק, ואת הר הבית. האסלאם אכן מחנך לערכים של מסורת, ערכים של משפחה. גם להם יש "תורה שבעל פה", אך זוהי דת שאין בה אידיאולוגיה, דת שבה המוסר אינו חלק מהמשחק, והג'יהאד הוא העיקרון הגדול. דת שכזו היא דת רצחנית ואלימה.
 
היהדות בנויה על שני היסודות הללו, על מסורת האבות, ועל האידיאולוגיה, המוסר. אלו הם שני הדברים שבזכותם יצאנו ממצרים, ועל כך אומר הנביא: "ואמר לך בדמיך חיי, ואמר לך בדמיך חיי".
 

[1] הפסוקים אצל יעקב מקבילים לפסוקי ברית המילה, ושמו משתנה כשם ששמו של אברהם משתנה לאחר הברית, ואכמ"ל.*     השיחה נאמרה בערב שבת בא תשע"ח, וסוכמה ע"י איתי וייס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)