דמותה של רבקה

  • הרב אמנון בזק
א. מֵה' יָצָא הַדָּבָר
מיוחדת רבקה מכל האבות והאימהות, שעליה לבדה ביארה התורה באריכות למה נבחרה להיות משורשי האומה הישראלית. לבחירה זו ביטוי מיוחד בסיפור המרכזי בפרשתנו (פרק כ"ד), שבו שילוב ייחודי בין שתי בחירות: מצד אחד, עבד אברהם הוא שמגדיר את התכונות הייחודיות הנדרשות מן האישה כדי שתהא ראויה ליצחק; מצד שני, ברי שאין התכונות הללו אלא אות שהבחירה היא מאת ה'. להנחה זו שותפים כל הצדדים בפרשה. כבר אברהם אומר לעבד שיזכה לעזרת שמים:[1]
(ז) ה' אֱ‑לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם:
גם העבד עצמו מדגיש כמה פעמים שהבחירה היא מאת ה', כגון:
(יד) וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק...
(מח) וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה' וָאֲבָרֵךְ אֶת ה' אֱ‑לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ:
ובסופו של דבר, גם משפחתה של רבקה מכריזה כך:
(נ) וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב: (נא) הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':
אין ספק שהפרשה מבארת מדוע בחר ה' ברבקה. מידת החסד המאפיינת אותה בולטת כבר מעצם הרעיון שהעלה העבד, ומקבלת ביטוי מיוחד במסירות ובנדיבות שנהגה בו. עם זאת, עיון בפרשה מגלה עוד מעלות אחרות באופייה המיוחד של רבקה, המבארות אף הן את הבחירה בה.
ב. בין אברהם לרבקה
בתחילת הפרשה אברהם שולח את עבדו לחפש אישה לבנו. אין הוא מציין אילו תכונות רצונו למצוא בכלתו, אך מסתבר שמן הבקשה "לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי" (פס' ג) יכול העבד החכם[2] להסיק שצריכות להיות לה תכונות מוסריות נעלות, שאינן מצויות אצל בנות הארץ. על פי זה ערך העבד את הניסיון, שתכליתו: לזהות אישה בעלת חסד במיוחד.[3] מעניין הדבר, שתיאור דרך החסד של רבקה מקביל לתיאור דרכו של אברהם. העבד מבקש מהנערה "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" (כ"ד, יז) – כמו שהציע אברהם לאורחיו: "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם".[4] וכאברהם, שאמר מעט ועשה הרבה בזריזות – "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת... וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (י"ח, ו–ז) – כן רבקה: "וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ... וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב" (כ"ד, יח–כ).[5] הווה אומר, בתחום החסד דומה רבקה לאבי המשפחה – לאברהם.[6]
אבל הדמיון של רבקה לאברהם ניכר גם בדברים אחרים, המעצימים אף הם את דמותה. בתחילת הפרשה אברהם מבקש מעבדו: "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ" (כ"ד, ד), וכאשר העבד מספר על כך למארחיו הוא מוסיף: "וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ. אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ" (שם, לז–לח). מילים אלו רומזות, כמובן, לניסיון הראשון שנתנסה אברהם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (י"ב, א). כך אנו מודעים יותר לניסיון הקשה העומד בפני רבקה, הנדרשת לעזוב את משפחתה וללכת לבדה לאיש שלא ראתה מעודה, ולעוצמה שמאחרי הסכמתה הפשוטה והאמיצה "אֵלֵךְ" (כ"ד, נח).
פרדתה של רבקה מעל משפחתה מזכירה במידת מה גם את עקדת יצחק. בשני הסיפורים נדרש ניתוק מוחלט בין האב לבין בנו או בתו. אברהם, שצֻווה על ניתוק קיצוני – להעלות את בנו לעולה – עושה זאת בזריזות: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (כ"ב, ג). לבן ובתואל נדרשים אף הם לניתוק, אלא שהמקרא רומז כי משכו את לבם הכסף והזהב שהביא עמו העבד ("וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ" [כ"ד, ל]);[7] אף על פי כן הם מבקשים לעכב את הביצוע: "וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי. וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ" (שם, נד–נה). אבל רבקה מוכנה לצאת לדרך מיד. אשר על כן היא מתברכת מפי משפחתה: "וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו" (שם, ס) – בדומה לברכה שהתברך אברהם לאחר העקדה: "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו" (כ"ב, יז).
אברהם חי בסביבה אלילית, ומתוכה נבחר: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר" (יהושע כ"ד, ב–ג). רבקה חיה באותה סביבה בדיוק, עם כל תחלואיה. כאברהם ידעה אף היא לשמור על דרכי צדקה וחסד, וכשהגיעה העת – להיענות לקריאה ללכת לארץ ה'. ההקבלה לאברהם מדגישה אפוא גם את הכושר לפתח אישיות מיוחדת ונבדלת מן הסביבה האלילית השלילית כל כך.[8]
נראה שזיקה זו תסביר את התנהגותה של רבקה בשעה שפגשה, בסופו של הסיפור, את יצחק:
(סד) וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל: (סה) וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס:
נפילה זו, מה טיבה? רש"י, רשב"ם וראב"ע פירשו שהיה זה מעשה יזום, שביטא צניעות מפניו של יצחק. ברם, דומה שהתגובה היזומה מופיעה רק בהמשך, כשלקחה רבקה את הצעיף והתכסתה בו. הנפילה נראית כתגובה ספונטנית לעצם דמותו של יצחק. כל חייה היו הלכי רוחה ומוסרה הפנימי זרים לסביבתה. עתה, בראותה פתאום את יצחק – דמות שנבנתה בבית אברהם, הבית שאליו הייתה שייכת באמת בשורש נשמתה – אחזה בה התרגשות גדולה, ומתוך התרגשותה נפלה מעל הגמל.
ג. שְׁתֵה, אֲדֹנִי
מכאן נעבור לעניין נוסף, המתגלה מדיוק עדין יותר בכתוב. כשהגיע לארם נהריים, הציב עבד אברהם את הסימן בלשון זו: "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק" (פס' יד). בלשון דומה תיאר את הסימן למשפחתה של רבקה בסַפרו להם את הקורות אותו: "וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָאֹמַר... וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה' לְבֶן אֲדֹנִי" (פס' מב–מד). וכך, לדבריו, אכן אירע באמת: "וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא. וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה" (פס' מה–מו).
ואולם, במציאות קרה דבר שונה במקצת: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו" (שם, יז–כ). לדברי העבד, רבקה השיבה כפי שציפה ממנה להשיב: "שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה". אך אליבא דאמת, רבקה פיצלה את דבריה: תחילה אמרה לעבד לשתות, ורק משסיימה להשקותו הציעה להשקות גם את הגמלים. ומדוע עשתה כן?
דומה שנגלית כאן עוד מעלה אחרת באישיותה המיוחדת של רבקה. לוּ ענתה רבקה לעבד כפי שציפה, "שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה", הייתה בכך משום פגיעה בעבד, שהוא נזכר בכפיפה אחת עם הגמלים. אבל רבקה נהגה בו כבוד. 23 פעמים בסיפורנו משתמש העבד המסור במילה 'אדון' בנטיות שונות – וכוונתו, כמובן, לאברהם. רק פעם אחת מוסבת מילה זו לא על אברהם, כי אם על העבד עצמו – בדבריה של רבקה אליו: "שְׁתֵה, אֲדֹנִי". הכבוד והעדינות שנהגה רבקה בעבד הביאוה לסיים תחילה את העיסוק בצרכיו, ורק לאחר מכן לפנות לגמליו.[9]
העבד, מכל מקום, לא נתן כנראה את דעתו לכל זה, ובתארו את מעשיה של רבקה חזר על מה שציפה לו מראש, ולא עמד על השינוי הקטן שנהגה רבקה כלפיו.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   כל הציטוטים בעיון זה הם מבראשית כ"ד, אלא אם כן צוין אחרת.
[2]   מפתיע הדבר שלאורך כל הסיפור התורה מעלימה את שמו של אחד מגיבוריו – הלוא הוא העבד הנאמן. כיצד יכול ספר בראשית לנקוב בשמן של עשרות דמויות שכמעט שאיננו יודעים עליהן דבר, מבני ברית ומשאינם בני ברית (מאנוש, קינן וירד ועד זמרן ויקשן ועד ימואל וימין ואוהד), ודווקא דמות כה מרכזית בסיפור ארוך כל כך לא נזכרה בשמה?! יתרה מזאת: כידוע, חז"ל (יומא כח ע"ב ועוד) זיהו את העבד עם אליעזר; והזיהוי מסתבר גם על דרך הפשט, שהרי אברהם עצמו כבר אמר "וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (ט"ו, ב), ובפרשתנו הוא פונה אל "עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ" (כ"ד, ב). ובכן, מדוע השמיטה התורה את שמו של אליעזר?
     דומה שהסיבה רמוזה בפרשה עצמה. כשהעבד מגיע לבית משפחת רבקה, הוא מסרב לאכול בטרם ימלא את שליחותו, ומציג עצמו: "עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי" (פס' לד). לאורך כל הסיפור ניכרת מסירותו המלאה של העבד לאדונו, שאין בה כל נגיעה אישית. בין היתר מתבטאת מסירות זו בסימן שקבע העבד, מבלי שאברהם ציווהו על כך. השמטת שמו של העבד היא אפוא מעין 'אישור' של התורה שאכן מילא את שליחותו בשלמות.
[3]   בפשטות ראוי מעשהו של העבד לשבח, שהרי ניכרת בזה החשיבות שייחס לקיום תכונת החסד בנערה שתהיה אישה לבן אדונו. אך בפועל מצינו בזה גישות שונות. נאמר בגמרא במסכת חולין דף צה ע"ב: "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש" (לסיפורו של יונתן בן שאול עיין שמ"א י"ד). מה פשר הדברים? מן הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פי"א ה"ד) נראה שהם אמורים לשלילה: "אין מנחשין כעכו"ם, שנאמר: 'לא תנחשו' (ויקרא י"ט, כו). כיצד הוא הנחש?... וכן המשים סימנים לעצמו: 'אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה', כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו – הכל אסור; וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה". אבל הראב"ד השיג שם על הרמב"ם בחריפות רבה, וטען שכוונת הגמרא שנחש כגון זה מותר. והוסיף הכסף משנה שם: "שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו, לפיכך לקח סימן לעצמו, שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה 'הגמיאיני נא מעט מים', תשיבהו ברוח נדיבה 'גם גמליך אשקה' – אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק" (ועיין רש"י ותוספות על הסוגיה שם).
[4]   לפסוק זה יש הקבלה גם בפס' לב בפרשתנו: "וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ".
[5]   ודוק: רבקה נצרכה לרוץ ממקום למקום, כי במעיין לא היה כדי להשקות את העבד ואת עשרת גמליו, והיה עליה להביא מים ממאגר גדול יותר – הבאר, הרחוקה במקצת מן המעיין. כך עולה מרצף המקומות הנזכרים בסיפור. בתחילה חנה העבד עם הגמלים ליד הבאר: "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם" (פס' יא), ומשם ראה מרחוק את רבקה יורדת אל המעיין: "וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל" (פס' טז). ממקום מושבו ליד הבאר נדרש העבד לרוץ אל המעיין: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" (פס' יז). לאחר שהשקתה אותו מים מהכד שמילאה מן המעיין, הציעה רבקה להשקות גם את גמליו. היא עירתה אל השוקת את המים שנותרו בכד, ואז החלה לרוץ – כמה פעמים, מן הסתם – ולמלא מים מן הבאר: "וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו" (פס' כ). להערכת התנדבותה של רבקה להשקות גם את הגמלים יש להוסיף אפוא גם את הנכונות להתאמץ לרוץ הלוך ושוב בין הבאר ובין השוקת. תודתי נתונה לר' נריה קליין נ"י, שהסב את תשומת לבי להבחנה בין המילים "באר" ו"עין".
[6]   נדיבותה של רבקה ניכרת בדבר נוסף. העבד שואל את רבקה: "בַּת מִי אַתְּ? הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין?" (פס' כג). ורבקה משיבה יותר ממה ששאל: "וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן" (פס' כד–כה) – לא רק מקום ללון יש אצלנו, אלא מובטחים לך גם תבן ומספוא לגמליך.
[7]   כך משתמע גם מהרחבתו הניכרת של העבד בפס' לה: "וַה' בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים". מסתבר שהעבד כבר הבין 'עם מי יש לו עסק', וכיוון את דבריו ללבם של השומעים.
[8]   שמו של אברהם נזכר בפרשה 14 פעמים, ושמה של רבקה – 13. מאחר שהשמיטה התורה את שמו של העבד מן הסיפור, נותרו אברהם ורבקה שתי הדמויות המרכזיות בו, הגם שאין הוא מתאר כל מפגש ביניהן.
[9]   אמנם למרות ההבחנה שהבחינה בין העבד לגמליו, בבואה להשקות את הגמלים לא פחתה מסירותה, והשקאתם מנוסחת בלשון דומה להשקאת העבד: "וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ... וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת...".